בליל הסדר מיד בתחילתו מטביל כל עם ישראל את הכרפס במי מלח, ובהמשך ה'סדר' נטביל את המרור בחרוסת, ולא רק פעם אחת אלא פעמיים. גם בכורך – מה שנקרא "הסנדוויץ של הלל" - נטביל שוב את המרור בכורך. לאמיתו של דבר, זו לא הפעם היחידה שאנו נוהגים לערוך "הטבלות" כאלה. מישהו זוכר מתי עוד אנו נוהגים להטביל? (שאלה לקהל).
בכל שנה, בליל ראש השנה, מיד בתחילת הארוחה אנו נוהגים להטביל תפוח בדבש ואומרים תפלה קצרה: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ובאמת אנו נוהגים כך כל השנה: בכל שבת אנו נוהגים לבצוע את החלה ואת הפרוסה הראשונה אנו מטבילים במלח, ולמעשה לא רק בשבת אלא בכל פעם שאנו אוכלים לחם אנו מטבילים את פרוסת המוציא במלח. אנו נוהגים כך לא רק עם אוכל. אנו נוהגים להטביל גם כלים חדשים לפני השימוש בהם, כדי לטהר אותם מטומאת ארץ העמים. כמו כן אנו מטבילים את גופינו במקוה כדי להטהר מטומאה, וכן כשרוצים לגייר מישהו מטבילים אותו במים. ביהדות ישנה אם-כן איזושהי אובססיה לטבילות והטבלות [וזה מהווה מקור, להבדיל, לנוצרים שלקחו מאיתנו את כל המושג של ה"הטבלה"].
מה זה בדיוק ההטבלה הזאת, ומה המטרה בזה.
כשאדם מטביל תפוח בדבש הוא מגלה טעם חדש בתפוח. הוא יוצר למעשה מציאות חדשה, שהרי זה לא אותו טעם כמו כשאוכלים את התפוח בפני עצמו, וכן זה לא אותו טעם כמו כשאוכלים את הדבש בפני עצמו, אלא זו מציאות חדשה שנוצרה דוקא מההטבלה של שניהם יחד.
וכך הם פני הדברים בטבילה במקווה: כשאדם טובל במקוה הוא יוצא משם מציאות חדשה לחלוטין, הוא נכנס למקוה כגוי ויוצא בן אדם אחר – הוא יוצא יהודי. הרבה גרים סיפרו לי שדוקא הטבילה במקוה היתה הרגע המכונן ביותר של תהליך הגיור שלהם, הם הרגישו שהם השאירו הכל במים ויצאו בני אדם חדשים. שם מתחת למים נולדה מציאות חדשה לגמרי. התורה משולה למים מהרבה בחינות, [א] מבואר בספר התניא שכמו שהמים בטבעם יורדים למטה, כך גם התורה היא חכמתו של הקב"ה שירדה למטה כדי שגם בני אדם בעולם הזה יוכלו ליהנות ממנה. [ב] כמו שהמים אין להם סוף כך גם התורה היא בלי סוף, ככל שאתה לומד יותר אתה מגלה כמה אתה פחות יודע.
ולכן גם לתורה יש את הטבע הזה שיש למים, כשם שהטבילה יוצרת יהודי חדש, מציאות חדשה, כך כשאדם לומד תורה הוא מתחיל לחשוב בצורה אחרת, בצורה לא קונוונציונלית. לדוגמא, בנוהג שבעולם כשאדם לא בריא ח"ו הוא ממהר ללכת לרופא, כשיהודי לא בריא ח"ו הוא גם הולך לרופא, אבל בנוסף לזה הוא בודק את המזוזות שלו. לכאורה מה הקשר בין הדברים? המזוזה היא מצוה דתית בין האדם לאלוקיו. ואם- כן אם המזוזה פסולה יש להחליף אותה בלי שום קשר למצבו הרפואי של האדם. זוהי דרך המחשבה של אדם מן הישוב. יהודי לעומת זאת סבור שיש קשר הדוק בין המזוזות לבין הבריאות שלו, ולכן אם הוא לא מרגיש טוב – עליו לבדוק את המזוזות שלו.
כשאומרים למישהו דתי להתפלל, זה עוד קצת מובן, שהרי אתה מבקש מה' שישלח את ברכתו וירפא אותך, אבל מה הקשר לבדיקת המזוזות? מזוזה היא ריטואל דתי והמחלה היא בעיה טבעית שצריך לטפל בה בצורה מדעית ומה הקשר בין השניים?
אבל יהודי יודע שיש קשר בין הדברים, לא תמיד הוא יכול להבין ולהסביר זאת בהגיון, אבל הוא מאמין באמונה חושית שיש קשר. זה נקרא לחשוב כמו יהודי, כלומר, להאמין שהמצב הרוחני שלך משפיע ישירות על המצב הגשמי שלך, ולהיפך.
אנו מוצאים את אותו רעיון גם בהפטרה של שבת הגדול: הנביא מלאכי פונה לעם ישראל ומעורר אותם על קיום מצות מעשר, והוא מיד מוסיף: "ובחנוני נא בזאת, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י.) ללא ספק צדקה היא מצוה מאוד חשובה, אדם צריך לעזור לעניים וזה חובתו כאזרח וכאדם אנושי, אבל אדם רציונלי אינו מצליח לעמוד על הקשר שבין נתינת צדקה לבין הצלחה בעסקים.
אבל מי שטובל במי התורה לומד לחשוב אחרת, הוא מבין שגשמיות ורוחניות תלויים אחד בשני.
מספרים שיהודי פלוני שח לידידו את צרותיו, שלאחרונה הבן שלו מגלה התענינות ביהדות ומתחיל להניח תפילין וכו', אומר לו ידידו: שמע, אני חושב שאתה צריך לבדוק את המזוזות...
בפסח יהודי צריך להטביל לא רק את התפוח אדמה במי מלח, אלא להטביל את עצמו במי התורה, ואז הוא לומד לחשוב כיהודי.