מתקפת הטרור בבריסל בתחילת השבוע חידדה שוב את ההבנה שאירופה נצבת בפני פרשת דרכים, כבר חודשים רבים שעמי אירופה מתלבטים איך להתמודד עם המצב החדש שם.
הם יודעים שזה לא מה שהי' פעם, אבל הי' להם קשה להודות לעצמם שהמצב השתנה, הם ניסו לשדר "עסקים כרגיל" עד שמתקפת הטרור בצרפת לפני חדשים ספורים והשבוע בבריסל חיסלו את ההתלבטויות, כמו שנשיא צרפת הכריז פעם שני' השבוע "שאירופה נמצאת במלחמה עם הטרור האיסלמי."
כמו כל נושא גם הנושא הזה של התלבטות לפני קבלת החלטה גורלית מופיעה בתורה. ולא פעם אחת, אלא ארבעה פעמים, ואת הקשר שביניהם אנו לא מגלים במילים אלא במשהו נסתר יותר "בטעמי המקרא."
בחומש דברים משה מגדיר את התורה כ"שירה" "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט), ומאז התפתחה בעם ישראל צורת קריאה עם ניגון, מה שנק' "טעמי המקרא" או "טרופ".
במשך הדורות התפתחו בעיקר שני נוסחאות לטעמים, נוסח ארץ ישראל ונוסח בבל, אבל כבר יותר מאלף שנים שנוצר נוסח אחיד (פחות או יותר) לטעמי המקרא. בנוסף לכך הטעמים קיבלו שמות ולכל "תו" יש שם. הטעמים משמשים כ"סימני פיסוק" איפה מתחיל פסוק ובעיקר איפה זה "סוף פסוק", בנוסף לכך צורת הניגון של הפסוקים עוזרת לנו להבין את התוכן של הפסוקים, ולכן זה לא נקרא "תוים" אלא "טעמים" כי זה מטעים ומסביר לנו את הכתוב.
אחד מטעמי המקרא הנדירים ביותר זה ה"שלשלת" - הוא ניגון שחוזר על עצמו פעמיים ופירושו גם "שרשרת" כמו שאומרים "שלשלת הדורות".
בחמשה חומשי תורה השלשלת מופיעה רק ארבעה פעמים, וזה רומז לנו שלכל ארבעת הפעמים יש קשר ביניהם.
הפעם הראשונה שטעם השלשלת מופיע זה בחומש בראשית בפרשת וירא בסיפור עם לוט, לוט הי' אחיינו של אברהם אבינו, כשאברהם התעשר לוט התעשר איתו יחד. ואז הוא החליט לעבור לגור בסדום שהיתה אז מקום שוקק חיים והכלכלה שם פרחה, וכתוצאה מכך אנשים נהיו בה אנוכיים ולא רצו לתת צדקה עד כ"כ שהוציאו את מושג הצדקה מחוץ לחוק, לשם הלך לוט לגור והוא הפך שם לשופט ומנהיג. בנותיו התחתנו עם בני המקום, לוט התערה והפך לתושב סדום לכל דבר.
יום אחד מופיעים בביתו שני "מלאכים" ומודיעים לו שה' הולך להחריב את סדום, והוא חייב לעזוב את המקום בדחיפות. לוט עמד ברגע קשה בחייו, הי' לו קשה מאוד לוותר על החיים החדשים שהוא יצר לעצמו למשפחתו בסדום. התורה מספרת "ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו... ויוציאוהו" (וירא יט, טז).
על המילה "ויתמהמה" מופיע ה"שלשלת" להורות שללוט היתה התלבטות גדולה, אבל המלאכים לא נתנו לו לחשוב הרבה הם החזיקו בו והוציאו אותו מחוץ לעיר א ובכך הצילו אותו.
הפעם השני' שמשתמשים ב"שלשלת" הוא גם בחומש בראשית בפרשת חיי שרה, שם התורה מספרת באריכות איך שאברהם קרא לעבדו אליעזר וביקש ממנו להטריח את עצמו לארם נהריים כדי למצוא שידוך ליצחק.
גם לאליעזר היתה דילמה, עה"פ "אולי לא תלך האשה אחרי" אומר רש"י "אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר והי' מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו" (חיי שרה כד, לט). אליעזר רצה להפוך ל"מחותן" של אברהם אבינו, הוא רצה שהנכדים שלו יהיו גם נכדים של אברהם אבינו, אבל אברהם אבינו אמר לו הבן שלי צריך להתחתן רק עם מישהו מהמשפחה.
כשאליעזר נסע לארם נהריים לחפש שידוך ליצחק מצד אחד הוא רצה שהשליחות שלו תצליח והוא ימצא שידוך ליצחק, לאידך הוא ידע שבזה הוא מוותר על ה"תקוה" שלו שהבת שלו תתחתן עם יצחק, ולכן כשהוא התפלל ששליחותו תצליח זה לא בא בקלות, אלא עם התלבטות בתוך הלב. ולכן עה"פ "ויאמר ה' אל-הי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום" (כד, יב), על ה"ויאמר" מופיע הטעם "שלשלת" להורות על התחבטות שהיתה לאליעזר שתהי' תפלתו שלימה ויצליח בשליחותו.
המקרה השלישי גם הוא מופיע בחומש בראשית והפעם בפרשת וישב התורה מספרת לנו את הסיפור העצוב של מכירת יוסף, יוסף נמכר לעבד לפוטיפר שר הטבחים. אפשר לומר שחוץ מפרעה פוטיפר הי' האיש הכי חזק במצרים, למזלו של יוסף פוטיפר אהב אותו וסמך עליו והפקיד בידיו את כל ניהול הבית, ואז אשת פוטיפר התאהבה ביוסף וניסתה לשדל אותו יום אחרי יום, ושוב פה אצל יוסף היתה לו התלבטות ומלחמה קשה עם עצמו.
מחד הוא נמכר ע"י אחיו, הם שונאים אותו לא רוצים שהוא יהי' חלק מהמשפחה, כעת הוא במצרים, ולכאורה איך שזה נראה בעיניים גשמיות העתיד שלו במצרים, וכפי שאכן הי' בפועל וא"כ מדוע שבמצרים לא ינהג כמצרי. ולאידך התוצאות מסירוב לאשת פוטיפר יכולים להיות חמורות, כמו שקרה בפועל שבגלל שהוא סירב הוא נמק בכלא במשך שנים עשר שנים. אבל אז "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו" ונתנה לו את הכוח להתגבר. ולכן על המלה "וימאן" (וישב לט, ח) מופיע ה"שלשלת".
והפעם האחרונה בתורה שמוצאים את טעם "שלשלת" זה בפרשתנו:
בפרשת צו אנו קוראים על חנוכת המשכן, הקב"ה ציוה את משה לקחת את אהרן ואת בניו ולהקדיש אותם לכהונה בעצם להכתיר את אהרן ככהן גדול ואת בניו ככהנים, משה הלביש אותם בגדי כהונה ואח"כ הוא קידש את המשכן ואת כל כליו ואז ביום השביעי של שבעת ימי המילואים התורה מספרת על הקרבנות שאותם הקריב משה, ואיתם הוא חנך את המשכן, ואז כשהוא שחט את הקרבן האחרון שבזה הוא מעביר את הכהונה לאהרן, על המילה "וישחט" (צו ח, כג) מופיעה ה"שלשלת" שמורה לנו שמשה התלבט.
ונשאלת השאלה מה בדיוק היתה ההתלבטות של משה, ישנם פירושים שונים, אבל אולי י"ל שאת התשובה לכך אפשר למצוא בפרשה הבאה פרשת שמיני, כידוע ביום השמיני למילואים בחנוכת המשכן שני בני אהרן נדב ואביהו נכנסו למשכן והקטירו "אש זרה אשר לא צוה אותם" (י, א) וכתוצאה מכך קרה האסון הגדול של מות שני בני אהרן.
אולי משה התלבט בתוך תוכו, האם אפשר להפוך את הדבר הקדוש ביותר של העם היהודי, את המשכן שזה עתה הקימו בידים של מישהו אחר, האם גם בני אהרן יבינו את גודל קדושת המקדש, או שהם צעירים מדי, אולי משה הרגיש שמשהו רע עומד לקרות. אבל על אף ההתלבטות, חזקה עליו ציווי ה' להעביר את התפקיד של הכהונה לאהרן ולבניו וכך הוא אכן עשה.
המסר הוא שעלינו חובה להעביר את התפקידים לדור הצעיר יתכן שבאמת אנחנו נעשה את אותם תפקידים בצורה יותר מושלמת, ובנוסף לכך, יתכן שהם יעשו טעויות חמורות מאוד על אף כל זאת אנו חייבים להניח את כל ההתלבטויות בצד ולהמשיך את ה"שלשלת" לדור הבא.
ולכן א' הדברים הראשונים שהרבי עשה מיד בתחילת נשיאותו זה להקים את "צעירי אגודת חב"ד", הוא רתם את הצעירים לעבודה של הפצת היהדות בכל העולם, את כל המהפכה של חב"ד בעולם הרבי עשה דוקא עם צעירים וכמו דאמרי אינשי "העולם שייך לצעירים".