בדיחה: ההצבעה על האשה ב'מרור זה' (פנימי)

מתוך מאמר 'מחלוקות במנהג שנודעו מהגדות של פסח' / הרב ישראל מרדכי פלס / המעין ניסן תשע"א | לעיון בהגדה

באחת ההגדות הראשונות שהגיעו לדפוס, הגדת פראג רפ"ז, נדפסה הערה בצד המילים "מרור זה"¹: "יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האשה משום שנאמר אשה רעה מר ממות"². לא מצאתי ל'מנהג' זה שום איזכור בספרי הפוסקים ואף לא אצל בעלי המנהגים – לא התייחסות חיובית אליו, אך גם לא שלילת ההנהגה הנזכרת.

המקורות היחידים מלבד הגדת פראג לנוהג זה הם ציורים בכמה הגדות מסוף תקופת הראשונים – רובן אשכנזיות, ומיעוטן מפרובנס או מצפון ספרד³. הרמז הראשון להצבעה על האשה נמצא ב'הגדת ששון הספרדית' – למעשה הגדה מפרובנס, בערך מזמנו של רבנו יעקב בעל הטורים. מעל המילים "מרור זה" נראים איש ואשה; האיש מחזיק בידו הימנית עלה גדול, אך אצבע ידו השמאלית מורה על האשה שמולו⁴. בולט ובוטה יותר הציור שב'הגדת האח', שנכתבה וצויירה מעט מאוחר יותר מהגדת ששון, בתחילת שנות ה-ק' (אמצע המאה הי"ד), כנראה בקטלוניה הסמוכה לפרובנס. כאן מופיעים שני ציורים ל'מרור זה'; בציור הגדול נראה עלה גדול של ירק, כרגיל בהגדות ספרדיות, ומתחת לציור זה נראים איש ואשה ליד שולחן ערוך, והאיש מורה באצבעו על האשה⁵.

כל המקורות האחרים לנוהג ההצבעה באצבע הם מהגדות אשכנזיות, וזמנן כמאה שנה ומעלה אחרי ההגדות הנזכרות⁶. באשכנז קיבל המנהג צורה חדשה, ובמקום להצביע על האשה מרחוק - מניח האיש את ידו על ראשה⁷. בשתי הגדות מחזיק האיש את המרור בידו האחת, וידו השניה מונחת על ראש האשה⁸. באחת מאלו⁹ מחזיקה האשה חרב בידה – כנראה לרמוז על כך שהיא אכן "מר ממות". בהגדה אחרת לא נראה המרור כלל, והאיש מסתפק בהנחת ידו על ראש האשה¹⁰.

החידוש המעניין נמצא דווקא בהגדות האשכנזיות שבהן ההצבעה נעשית באצבע. בשלוש ההגדות הללו מצביעים השניים, גם האיש וגם האשה, זה על זה! האיש מחזיק ביד אחת את המרור, וביד השניה מצביע על האשה, והיא מצביעה עליו¹¹. ה'דו-קרב' שבין בני הזוג מקבל ביטוי מעניין בכיתובים הנלווים אל הציורים ב'הגדת חילק ובילק'. מעל האיש נכתב: "מאמר הגלוף¹², 'מרור זה' קולי בְּהָרֵם, בזה וזה גורם"; כלומר, כשאני מרים קולי באמירת "מרור זה" אני מכוון לשני מרורות, הירק והאשה. ומעל ציור האשה כתובה "תשובת האשה: הלא חשבתיך כאחד מהם, ויבוא השלישי ויס'ריח'¹³ ביניהם"; הוי אומר, גם האשה מחשיבה את הבעל כאחד המרורות ולכן היא מצביעה עליו, אך כמין הצעה של פשרה היא מציעה שיבוא ירק המרור, הוא המרור השלישי, המוסכם על שניהם, והוא 'יסריח', יהיה מר¹⁴, בין לו ובין לה.

מאז הגדת פראג נראה שה'מנהג' המתואר נעלם וזכרו כמעט אבד. אפשר שכבר בזמן הדפסת הגדת פראג לא התקיים מנהג זה בפועל, וההערה המתארת אותו היא אולי העתקה ממקור מוקדם יותר. אני מוצא סיוע לכך מהציור שנדפס בהגדת פראג תחת אותה הערה; נראה בו איש מחזיק ביד ימין את עלה המרור, ובידו השמאלית הוא מצביע לא כלפי אשה – אלא כלפי המרור. ההצבעה באצבע על המרור מיותרת לגמרי כאשר מחזיקים אותו ביד השניה, ומה טעם אפוא להצבעה זו? מסתבר שמי שהכין את ציורי הגדת פראג השתמש בהגדות אשכנזיות מוקדמות יותר, ושם מצא את דמות האיש המחזיק מרור ביד אחת ומורה באצבע היד השניה; אולם, אותו עורך ציורים לא הבין את משמעות ההצבעה בהגדה שממנה העתיק (או שלא הסכים עם מה שתואר בציור), והשמיט את דמות האשה, וכך לא נותרה מטרה אחרת להצביע עליה ביד הפנויה אלא על המרור שביד האחרת. יתכן אם כן שתשובת ה'אדרבה' של הנשים, שהעזו להצביע חזרה על האנשים, היתה אחד הגורמים לשקיעת המנהג, ובסופו של דבר התקבלה הצעת האשה בהגדת 'חילק ובילק': "ויבוא השלישי ויסריח ביניהם".

קשרים

• ראה גם בדיחה: יקנה"ז - יאגד דעם האז

• יתכן ש'מנהג' זה הונהג כדי להתמיה את התינוקות. (מ.א)

• כידוע אין שום מקור לקיומו של מנהג כזה, אך זאת היתה כנראה הלצתו של צייר ההגדה. בהגדה מאוחרת עוד יותר כתוב במפורש: "יש מנהג בעולם, שהאיש מכה על האשה..." לא פחות ולא יותר... (מחניים גליון מ"ד).

• נשותיהם הוסיפו על ההגדה וכתבו בכתב ידן: לא נראה, המלה "זה" (מרור זה) לשון זכר. (אבני חן, אשכנזי, עמ' 78)

• בהגדה מסויימת נכתב כך: ואם אשה טובה היא, ימתין עד שלחן עורך, ואז מראה עליה ומספר בשבחה. (דער אוצר פון שמחת נישואין, עמ' 412 - שם איתא שכן הוא בהגדת פראג דלעיל, אבל אין לדברים שחר...)

Footnotes

1. ראה תמונה 1. ↩

2. בפסוק "ומוצא אני מר ממות את האשה"... (קהלת ז, כו), אך הכותב כאן הכניס בפסוק את פרשנות הגמרא "כמה רעה אשה רעה, דכתיב, ומוצא אני מר ממות את האשה" (יבמות סג, ב). ↩

3. את רשימת רוב הציורים הללו אסף בצלאל נרקיס במאמרו The art of the Washington Haggadah, בכרך המבוא להגדת וושינגטון (הנ"ל בהע' 7), עמ' 74-73. אני מודה לגב' מיכל שטרנטל מ'המרכז לאמנות יהודית' על סיועה הרב בהכנת מאמר זה. ↩

4. אוסף מוזיאון ישראל 180/41, עמ' 114, ראה תמונה 2 (צילום: מוזיאון ישראל י-ם, ע"י ארדון בר חמא). אני מודה למחלקה לצילום וזכויות יוצרים במוזיאון ישראל על מסירת צילומי כתבי היד שברשותם ועל מתן הרשות לפרסמם. ↩

5. כת"י לונדון 606, דף 18א. ↩

6. לכאורה נראה שהמנהג נולד בארצות הדרום, בפרובנס או בקטלוניה. קשה לדעת האם הגיע לאשכנז באמצעות אנשים שהכירוהו, או שמא אחד מציירי ההגדות האשכנזיים נטל את הציור מהגדות מפרובנס, והציורים הם שהחיו את הנוהג גם באשכנז. ↩

7. אולי קשור הדבר למנהגים השונים, האם באמירת "מצה זו" ו"מרור זה" יש להחזיק את המצה והמרור ביד, או שמספיק להורות עליהם באצבע. ↩

8. א. הגדת וושינגטון, כת"י וושינגטון ספריית הקונגרס 1 MS., דף 16א. ההגדה נכתבה וצויירה בידי יואל בן שמעון הנזכר, בגרמניה או באיטליה, בשנת רל%%NOWIKI0%%ח; ב. ההגדה שב'מכלול רוטשילד' 24, אוסף מוזיאון ישראל 180/51, דף 160א, ראה תמונה 3 (צילום: מוזיאון ישראל י-ם, ע"י ארדון בר חמא). נכתב וצוייר באיזור פיררה שבצפון איטליה בשנת ר%%NOWIKI1%%מ. ↩

9. הגדת וושינגטון הנ"ל. ↩

10. כת"י מינכן 200, דף 21ב. זמנה מוערך קרוב לזמנן של שתי ההגדות שבהע' 1615. ↩

11. א. כת"י דרמשטט 28 Or., דף 12א. הציור נמצא ליד אכילת המרור, ולא ליד אמירת "מרור זה". שם מצויירים שלושה אנשים, והראשון מורה באצבעו לפנים, אך אינו מורה על דבר מסויים; ב. הגדת חילק ובילק, כת"י פריס 1333, דף 19ב; ג. הגדת פלורסהיים, כת"י ציריך, אוסף פלורסהיים, דף 17א. הגדה זו נכתבה בשנת רס"ב, כחמש עשרה שנים לפני שנדפסה הגדת פראג. ↩

12. מלשון גילוף, חריטה. לפי ההקשר והעדר האות י' אחרי ה-ג' נראה שיש לנקד את ה-ג' בקמץ, וזהו תואר לאיש, המגולף (=מצוייר) בציור שתחת הכיתוב. ↩

13. סימני ההדגשה מעל מילה זו באו לסמן שזוהי לשון נופלת על לשון, ולעומת הביטוי המקורי "ויכריע ביניהם" נשתנה כאן ל"יסריח". ↩

14. על הקירבה בין התארים הללו ראה בגמרא ביבמות (פט, א): התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח. ↩