בירושלים היה המנהג שלא שהערלים הקונים החמץ היו קבועים כל שנה.
היו שני ערלים קבועים, אחד משה'לה באשעפטע, שהיה הקונה הקבוע אצל בית דין של פרושים, והשני מוסה בן כפר השילוח, שומר בתי הקברות היהודים על הר-הזיתים (שלא יגנבו הערבים את המצבות להשתמש בהם כאבני-בנין, מה שהיו הפראים הללו עושים כפעם בפעם). שני הערלים הללו שהיו קונים את החמץ מידי הבית דין צדק בכל ערב פסח, מדי שנה בשנה, נעשו בקיאים בדיני מכירת חמץ וגם למדו לדבר, לקרוא ולכתוב, הרבה אידיש וקצת עברית, וכבר היו יודעים לתת תשובות נכונות ומדויקות על עשרות השאלות שנשאלו ע"י חבר הבית דין בקשר למכירה.
כשקרה פעם שטעה הגוי הקונה באחת מן התשובות היה הגוי מצחק ואומר, "טעות גוי מותר1" ומתקן את עצמו, וכשקרה שאחד מן הדיינים טעה בשאלה, והקדים את המאוחרת או האחרי את המוקדמת היה הערל מעיר לו על כך ואומר, רבי שמואל'קה (כלומר הגר"ש סלנט, שהיה אב"ד בירושלים קרוב לשבעים שנה) כך וכך היה נוהג בענין זה, או כך וכך.2