גדול אחד נשאל לפניו מאדם אחד שמכר את החמץ - מרתף משקאות - לערל אחד. והקונה הלך בימי הפסח בכל פעם למרתף היין, ומשתכר. והמשקאות היו יקרות עולות דמים מרובים למוכר. וגם היה דואג וחושש שלא ירבה לו קונה קבצן זה רעים להתרועע, שישתו וישכרו עמו ויפסידו לו הפסד מרובה, והוא בהול על ממונו.
ובא אל גדול אחד, נפשו בשאלתו, כדת מה לעשות להציל ממונו, ששמע שיש מן הפוסקים שסוברים שמותר לו לומר למשרת שיבקש את מפתח המרתף מן הגוי, באומרו שצריך הוא להוציא איזו חפצים שלו. ואח"כ ישתמט ממנו ולא יחזיר לו המפתח, או שיאמר לו שאיבד את המפתח. והגם שנראה שאין בזה איסור, אעפ"כ לא השיב גדול זה לשואלו דבר, אלא אמר לו, שיבוא אח"כ, בעוד שעה-שעתיים, שרוצה הוא שהות להתיישב בדבר.
מה עשה הגדול?
כשהלך השואל שלח והזמין את הערל - הקונה, וקצץ לו שכר חשוב בשביל מסירת המכתב. בינתיים בשהות ההליכה והחזרה של הערל בשליחות זו, עברו ימי הפסח.1
Footnotes
-
סופר ע"י רבי חיים מרדכי מרגליות מדובנא, שערי תשובה. הובא במחניים גליון מ"ד. ↩