מחניים גליון מ"ד
זקני ירושלים מספרים מעשה שאירע לרבנית סוניה דיסקין, שהיתה ידועה בהקפדתה היתירה על חומרות משונות לגבי חשש חמץ בפסח.
רבנית זו לא היתה מסתפקת במכירת חמץ לערל, אלא מנהג היה בידה שכל הכלים מכל ימות השנה, ואפילו כלים שאין משתמשים בהם בחמץ לעולם, כגון קלחות ואגני כביסה וכל כלי כסף שבבית, כולל גם החנוכיה ופמוטים של שבת ויום טוב, היתה מוכרת אותם תמורת איזה סכום לישראל שואב-המים (ישראל וואסער-טרעגער שהיה מספק מים מן הביר שב"חורבה" לתלמידי עץ חיים). שכן היא לא רצתה לסמוך על הגעלה והכשרה וכן לא רצתה להחזיק את הכלים בפסח בביתה.
ועם המכירה היה ישראל שואב-המים צריך להעביר את כל הכלים מרשות לרשות, מבית הרבנית לביתו הוא, על ידי סבל. לאחר הפסח היתה הרבנית קונה אותם ממנו בחזרה.
שנה אחת נמלך ישראל שואב-המים בדעתו ולא רצה להחזיר אחר הפסח לרבנית את הכלים, ששווים היו כסף רב. הוא אמר: מקח הוא מקח ואינני רוצה לחזור ולמכור לך את הכלים. באו ואמרו לו, שהמכירה לא היתה מכירה אמיתית, שכן כל הכלים היו רחוצים, נקיים ומוכשרים בלי כל חשש חמץ, ורק בתורת פקדון מסרה לו אותם הרבנית עד לאחר הפסח. השיב ואמר: אם כן היתה זו מכירת הערמה ומקח טעות והכלים החמוצים היו איפוא של הרבנית בימי הפסח. כיון ששמעה הרבנית כך, הודתה על כרחה שהמכירה היתה מכירה גמורה כדת וכדין והכלים הם שלו ואיננו מחוייב להחזירם.
הרבנים והדיינים דמתא דיברו על לבו של ישראל וניסו לשדלו בדברים, שיחזיר את הכלים לבעליהם, אך הוא באחת: הכלים שלי הם ואין ברצוני למוכרם.
בסופו של דבר השפיעו מתווכים על ישראל ישחזיר את הכלים תמורת עשרה נפוליונים של זהב - סכום שנחשב בימים ההם להון תועפות.
ועם כל זאת, לשנה הבאה לא שינתה הרבנית ממנהגה ומכרה את כליה לישראל שואב-המים, כדרכה מימים ימימה.
קשרים
- על ידי סיפור זה אפשר להמחיש איך שהמכירה לגוי היא מכירה אמיתית.