רעיון חסידי: מהי חירות?

רעיונות קצרים

'מנהיג לחירות'

הרב מנדי גרליצקי את הקופירייטר המוכשר שטבע את המונח "שבת הגדול" כשמה של השבת הסמוכה לחג הפסח, לא יצא לי להכיר. אבל חוש הומור מפותח אני די בטוח שהיה לו. זו אכן שבת שנעשה בה נס גדול, אבל מעבר לכך אין שום דבר גדול בשבת הזו. להיפך. בקרב רוב משפחות ישראל שבשלב מתקדם זה ביתם כבר נקי וכשר לפסח זו השבת הקטנה והמצומצמת ביותר בשנה. בלי אורחים, בלי סעודות מפוארות, רק המינימום הנדרש לסעודת שבת קטנה וחפוזה.

ואם כבר פתחנו את זה, בינינו, גם הסלוגן הנבחר לחג הפסח הקרב כ"חג החירות" גם הוא נודף קצת ציניות. חג החירות? זה השם המתאים לחג שמתחיל עם מטלות ניקוי אינסופיות ומסתיים עם איסורי אכילת חמץ מגבילים? איזה מן חירות היא זו?

נכון, בחג הפסח אנו מציינים את היציאה לחירות מעבדות מצרים. אלא שהעובדה שיצאנו מעבדות אחת כלל לא מבטיחה שזכינו לחירות הנכספת. כבר מהרגע הראשון הודיע הקב"ה למשה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". עשינו אמנם דיל לגמרי לא רע כשהחלפנו את עבודת הפרך הפיזית והמייסרת בעבודת אלוקים, ואת עול הנוגשים המצריים בעול תורה ומצוות. אך עדיין לחירות ממש לכאורה טרם זכינו. אז מה פתאום חג החירות?

התשובה טמונה מן הסתם בהגדרת המושג "חירות". מסתבר שאין די בהשתחררות משעבוד כובל ומגבולות מיצרים כדי לזכות לתואר "בני חורין". זה שאתה לא עבד לא אומר שאתה בן חורין. חופש מוחלט לעשות ככל העולה בדעתי איננו חירות. זו הפקרות המובילה להשתעבדות ליצרים הנחותים ביותר. חירות משמעותה האפשרות לחיות לאור הערכים הנכונים, שגם אם הם קצת מגבילים פה ושם, עדיין הם אלו המאפשרים לנו להגשים את תכלית קיומנו ומטרת חיינו.

לאור זאת אין פלא שכשהקב"ה חיפש את המועמד המתאים ביותר לתפקיד המנהיג שיוביל את העם במסע הארוך מעבדות מצרים לחיי חירות של עם נבחר בארץ המובטחת. הוא לא בחר לשם כך, כמתבקש לכאורה, מנהיג חברתי פוליטי, מצביא או שופט, אלא דווקא רב. משה רבינו. כיון שרק משה שקיבל תורה מסיני והנחילה לעם מסוגל לא רק לשחרר את העם משעבוד אלא גם להעניק לו סט ערכים, ערכי התורה והמצוות המביאים בכנפיהם את החירות האמתית.

מחר, יום שישי י"א בניסן, מציין העולם היהודי את יום הולדתו של המנהיג היהודי הגדול בדורנו, הרבי מליובאוויטש זצ"ל. הרבי היה לא רק מנהיג חברתי שבכח חזונו הגדול ושלוחיו הנאמנים החיה קהילות יהודיות בכל רחבי תבל, ולא רק מנהיג מעשי שלקח חלק בהכרעות הגורליות ביותר לעם ישראל במאה החולפת, ואף לא רק מנהיג תורני בעל שיעור קומה שזיכה את עם ישראל בחידושיים תורניים מאלפים. יותר מכל אלו ביקש הרבי, ממש כמו משה רבינו, להעניק לעם ישראל את ההשראה הנכונה, את הערכים הנכונים, ואת ההסתכלות הנכונה על אתגרי התקופה, כדי להוביל את עם ישראל כולו לחירות אמתית ולגאולה שלימה. נמשיך בדרכו של הרבי ונזכה בקרוב לקיום ההבטחה "בניסן נגאלנו ובניסן ניגאל"!

לגלות את הנשמה

אתר צא"ח חג הפסח הוא חג החירות. הכמיהה האנושית לחירות מבטאת את רצונו של האדם לעשות את מה שהוא רוצה באמת לעשות, ולא מה שאחרים רוצים שיעשה. חירות פירושה - מתן ביטוי לתחושות, למאוויים ולרצונות שלנו.

אך מתברר, שגם בלי פרעה יש צורך להגיע לחירות. אדם עשוי להיות משועבד גם לעצמו - להיות עבד ליצריו, להרגליו, לחולשותיו. חירות אמיתית פירושה - שאדם מצליח להיחלץ מהכבלים האישיים ולתת ביטוי ל'אני' האמיתי שלו.

המהות האמיתית של כל יהודי היא הנשמה האלוקית שבקירבו. זו כבולה על-ידי הגוף החומרי, תשוקותיו ורצונותיו. היהדות מחנכת אותנו להיאבק בשיעבוד הפנימי הזה ולשאוף לחירות הנפש - להגיע למצב שנוכל לעשות את מה שהנשמה היהודית שלנו מבקשת.

חירות כזאת יכולה להיות מושגת רק על-ידי התורה והמצוות. באמצעותן יכול האדם לעמוד מול יצריו וחולשותיו, ולגלות את הנשמה שבתוכו. לכן אמרו חז"ל: "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה".

האם אנו בני חורין?

מנדי קמינקר, חב"ד.אורג חופש. איזו מילה קסומה עם ניחוח אביבים משכר! כולם מחכים לו בערגה. עובדי המשרד ועובדי הכפיים, התלמידים בבתי-הספר, והמורים לא פחות. מהו, בעצם, החופש?

ובכן, למילה "חופש" שימושים רבים. משרדי התיירות מציעים "חופש קסום בהוואי" או "חופשה זוגית בקפריסין", אך פעמים רבות מדאי אנו חוזרים מחופשה ומרגישים שאנו זקוקים לחופשה נוספת. התלמידים בבתי-הספר קוראים לחודשיים ללא לימודים בשם "חופש", אך גם הם לעיתים תכופות משתעממים די מהר מהחופש ומייחלים לסדר יום מסודר.

במילון אחד הגדירו זאת כך: "מצב שבו אדם הוא אדון לעצמו, והוא רשאי לפעול כרצונו ללא מגבלות". זהו, אם כן החופש: החופש לעשות מה שברצונך, ללא מגבלות, ללא אילוצים, ללא לחצים מבפנים או מבחוץ.

חג הפסח מתקרב, ובמקורות הוא מכונה בשם "חג החירות". על שום מה? משום שבו יצאו אבותינו ממצרים, מעבדות לחירות. אנו חוגגים את חג החירות כדי להזכר בנס הגדול שעשה עמנו הקדוש-ברוך-הוא.

אין מתאים יותר מחג זה כדי לשאול את עצמנו: האם אנו אכן בני-חורין? האם אנו מתנהגים כרצוננו, או רצים אחרי האופנה והסטייל האחרונים? האם חיינו נקבעים לפי נורמות מוסריות, או לפי נורמות חברתיות?

באחד משיחותיו, ערך הרבי מליובאוויטש השוואה בין ילד עני ופשוט, ללא מותרות או פינוקים, החופשי ללכת, לאכול ולעשות כל מה שירצה; לעומת מיליונר אמריקאי מפורסם, החושש ללכת לכל מקום שמא יתנקשו בו, לאכול משהו פן ירעילו אותו, להפגש עם מישהו אולי משהו רע יקרה לו... והרשימה רק מתארכת. הילד מתנהג כבן-חורין אמיתי; התנהגותו של העשיר הגדול מזכירה יותר עבד נרצע.

חג הפסח הוא הזדמנות מצויינת לצאת ל"חופש הגדול". חופש בו נהיה, סוף-סוף, אנו עצמנו.

חירות - להיות עצמנו

חג הפסח, זמן חירותנו.

"איזה חירות?" יכול יהודי לשאול. "יצאנו מהשעבוד של מצרים ישר לשעבוד אלוקי: תשמור שבת, תאכל כשר, בלי לשון הרע, על הבוקר תתפלל ושים תפילי - הפכנו עבדים לה'!"

"למה אתה קורא כאן חירות?! התורה והמצוות הן עול קשה, ממש לא חירות ושחרור!"

•••

צמח בר - מה זו חירות עבורו? תן לו שמש בשמים, תן מים, אוויר ואדמה - הכל בסדר, הוא חופשי ומאושר.

תן את תנאי החירות האלה לבעל חיים, והוא יהיה ההיפך מחופשי. בעל חיים לא יכול להסתפק במזון ומים ולהיות מרותק. חירות עבורו היא רק אם יאפשרו לו חופש תנועה ומרחב.

גם החירות הזו רחוקה מחירות של בן אנוש. תן לאדם את כל צרכיו הגשמיים אך תמנע ממנו דברי חוכמה ושכל, מזון רוחני, הוא יראה את עצמו במצב של שעבוד. כבעל שכל הוא ירגיש חופשי רק אם תיתן לו אפשרות של לימוד והרחבת אופקים.

החירות האנושית הכי מושלמת אינה עונה עדיין על מושגי החירות של נשמה יהודית.

נשמה יהודית היא "חלק אלוקה ממעל ממש". גם כשהיא מלובשת בגוף גשמי היא קשורה עם הקב"ה. חירות עבורה היא רק כשהיא יכולה להעמיק את הקשר עם הקב"ה על ידי תורה ומצוות.

דג מוגבל לחיים במים. מוגבל? רק שם הוא יכול להרגיש חופשי!

כך התורה היא מרחב החיים האמיתי של יהודי. כך הוא פשוט נברא. זה לא כפיה, זה לא עבדות, זאת פשוט המציאות שלו...

חירות במשמעות האמיתית שלה, היא מתן ביטוי מושלם למאווי אדם. אצל יהודי, המהות היא הנשמה. למלא את שאיפתה לאלוקות - זו החירות שלו.

הפירוש האמיתי של המילה "חופש"

אהרן מוס, חב"ד.אורג פסח אמור להיות חג החירות משעבוד. לכאורה זה מגוחך, לחגוג חירות על ידי אי אכילת לחם? האם הגבלות הן לא ההיפך הגמור מחופש?

התשובה היא שזה תלוי איך אתה מגדיר חופש. אם להיות חופשי זה אומר לעשות מה שבא לך ללא חוקים ומגבלות כלל, אז אתה צודק. אם אני חופשי רק כאשר אף אחד לא אומר לי מה לעשות ואני יכול לציית לכל גחמה או קפריזה שלי, אז איסור לאכול לחם הוא באמת איום על החופש שלי.

אך האם זהו באמת חופש? האם אז אינני עבד לשגיונות ולקפריזות שלי? מה קורה אם הגחמות שלי לא ממש באות ממני? אולי יש לי אי-אלו רצונות שמישהו הכניס לראשי. האם אני באמת חופשי אם אני הולך אחר הרצונות הללו? מה קורה אם יש לי דחפים שהגשמתם יכולה להביא לי נזק? האם תוכל לקרוא לי חופשי אם אני כבול לדחפים אלה? ומה לגבי התנהגות כפייתית או כתוצאה מהתמכרות? או הרגלים רעים? האם לא יתכן שתהיה עבד גם למה שאתה רוצה?

היהדות מגדירה חופש באופן שונה לגמרי. חופש אמיתי הוא היכולת לבטא מי אתה באמת. אם באישיותך ישנן רמות שעדיין לא חקרת אותן, אם עדיין לא הייתה לנפשך הזדמנות להתבטא – אזי אתה עדיין לא חופשי.

התורה היא ספר ההדרכה לנשמותינו. אפילו חוקיה, שלכאורה נראים מגבילים, נמצאים שם רק כדי לאפשר לנו לצותת לאני הפנימי שלנו. משום שלפעמים רק על ידי גבולות והגבלות, האני האמיתי שלנו מתגלה.

דוגמה להגבלות שיוצרות חופש ניתן למצוא במשחק הכדורגל. בהשוואה לענפי ספורט אחרים, כדורגל הוא סוג ספורט מאד מגביל, מפני שאינך יכול להשתמש בידיים שלך. אז האם כדורגל הוא משחק מתסכל? לכדורגלן מתחיל, יכול להיות שכן. אם אתה תמיד מתמקד על העובדה שאינך יכול להשתמש בידיים, אז זה ייראה לך די מעצבן. אבל אם תיכנס יותר לעניינים, אז תבין שבדיוק בגלל העובדה שבכדורגל אתה מנוּע מלהשתמש בידיך, אתה "חופשי" לפתח כישורים אחרים – כגון לבעוט, לרמות ולהפריע – שאחרת לא היית יודע שיש לך אותם.

באותו אופן, מטרת המנהגים ביהדות היא לא לקשור אותנו, אלא להפך, הם משמשים להשקטת הרעש של הקיום הגשמי היומיומי ולעזור לנו לכוון את עצמנו למסרים העמוקים יותר של החיים.

בפסח אנו אכן מוגבלים לגבי מה שאנו אוכלים. אך על ידי שינוי ההרגלים שלנו אנו בעצם חופשיים לראות מעבר ליום-יום. יש הזדמנות לנשמה להישמע, ושום דבר אינו יותר חופשי מזה.

יציאת מצרים כל החיים

חג הפסח, "זמן חירותנו", מזכיר לנו את יציאת בני ישראל ממצרים. מאורע זה. שקישר את עם ישראל קשר בל יינתק עם בורא העולם, היווה הקדמה למעמד הר סיני ומתן תורה לעם ישראל. כך נוצר החוט המשולש, ישראל, הקדוש-ברוך הוא והתורה. חוט משולש זה, כדברי הכתוב, לא במהרה יינתק.

ברם, עניין יציאת מצרים וכל המסתעף מכך, אינו מוגבל לימי הפסח בלבד. "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" - כתוב. ומההגדה אנו רואים (בעקבות הגמרא), כי בזה כלולים גם הלילות. גם בקריאת-שמע שאנו אומרים פעמיים ביום מדי יום, מזכירים אנו את יציאת מצרים. כן אנו אומרים יום יום בתפילה את שירת הים. ובקידוש של שבת וימים טובים מזכירים את המאורע באןמרנו "זכר ליציאת מצרים".

יציאת מצרים משמשת איפוא ציר מרכזי בחיים היהודיים. הדגש בפסוק שנזכר לעיל, מושם על המלה צאתך. לומר כי לפי הצו האלוקי, מוטל על כל יהודי ויהודי, לקיים בעצמו, בגופו, מידי יום ביומו, את ענין יציאת מצרים. "מצרים" - במובן זה. הוא מושג רחב יותר, מאשר תאור גיאוגרפי למדינה מסויימת, לארץ הנילוס, בה היו פעם היהודים בגלות. "מצרים" בחיי יום יום, פירושה ההגבלות וההפרעות ("מצרים" - לשון מיצר - גבול), שהיהודי נתקל בהם, בתוקף היותו יהודי. "גלות מצרים", פירושה לפי זה, שיעבוד הנפש בגוף האדם, כמו שהיו פעם בני ישראל מסוגרים ומשועבדים כארץ מצרים, כעבדי פרעה, והיו חייבים להישמע להוראותיו וציוויו, עד שהשם יתברך הוציאם משם ביד חזקה.

כך ממש מצבה של הנשמה האלוקית: היא סגורה ומסוגרת בגוף וחייבת למלא את רצונותיו, אכילה, שתיה, שינה וכו’ ודברים אלה בשביל הנשמה הם בבחינת גלות מרה, כי זאת עלינו להבין כי הנשמה אינה סובלת מצב שבו היא צריכה "להתעסק" בעסקים חומריים של הגוף הגשמי, אלא עיסוקה הוא בדברים רוחניים. ונשאלת השאלה האם באמת מוכרחה הנשמה להיות עבד לגוף ? האומנם בראה השם יתברך, כדי שתהיה משועבדת לגוף כל החיים?

התשובה היא: לא ולא. השם הוא טוב ומיטיב וודאי שלא ברא את הנשמה האצילה, כדי שתהיה משועבדת לגוף. להיפך, הבורא עשה את הנשמה חזקה יותר מהגוף, את הרוח חזקה יותר מהחומר, כדי שבאמת תהיה הנשמה "בעלת בית" על הגוף ולא, חלילה, העבד שלו.

זאת ועוד, השם יתברך, נתן לנו את התורה ועל ידי זה כוחות אלוקיים לרוב, כדי שהנשמה תהיה השלטת על הלב ולא להיפך. תורה ומצוות הן הינן מפתחות הקסם אשר בעזרתם יכולה הנשמה לשחרר את עצמה מ"מאסרה" כגוף. כמובן, לאכול צריכים, כדי לקיים את הגוף, אולם, טול ידך לפני האוכל. ברך על הפת ואל תשכח לברך אח"כ ברכת המזון. בצורה כזו תיהפך פעולת האכילה - מזלילה של הגוף לעבודה רוחנית יותר, השייכת לתחום הנשמה ואשר גם הגוף חייב לבצעה. שלוש פעמים ביום בזמני התפילה, וכן בעת לימוד התורה וקיום המצוות. מסוגל האדם להתנער לגמרי מהכבלים של עבדות הנשמה לגוף, כאשר אלה השנים מתאחדים עם הבורא באחדות גמורה. במצב כזה נופלים ההרגלים הרעים ומידות הרעות שהכבידו על היהודי. יהודי שהגיע למדרגה זו, מרגיש את "זמן חירותנו" כל יום.

אגרות קודש

חירות היא מושג יחסי

מכתב מכ"ק אדמו"ר הצמח הוא בן-חורין כאשר מספקים לו קרקע, מים, אוויר ואור, אולם תנאים אלה עצמם הם ההפך מחירות בעבור בעל-חיים, הזקוק גם לחופש תנועה. אף דרגת החירות של בעל-חיים היא בבחינת כלא בעבור בן-אדם, שכן האדם זקוק גם ליכולת ללמוד ולהשכיל כדי לחוש בן-חורין. מה אפוא דרוש ליהודי כדי להיות בן-חורין באמת?

ב"ה, י"א ניסן, ה'תשי"ח

אל אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

כל יום-טוב ותוכנו המיוחד, ומכאן גם הדברים שהוא מלמד אותנו וההוראות המיוחדות הטמונות בו, הנוגעים לכל מי שהחג ניתן להם, היינו לכל אחד ואחד מישראל – הן בתור יחיד והן בתור חלק מכלל ישראל – וכן לכלל ישראל בתור כלל.

דמותו המיוחדת של כל חג משתקפת ומתבטאת בשמו של אותו חג, ובמצוות, בדינים ובמנהגים הקשורים בו.

אחד מהעניינים העיקריים שבחג-הפסח נרמז גם בשם שקבעו אנשי כנסת הגדולה ליום-טוב זה – "זמן חירותנו".

התורה הנקראת 'תורת-חיים', מורת דרך בחיים – דורשת מכל יהודי ויהודי לזכור, היינו לחיות מחדש, את החירות, יציאת מצרים, בכל יום ויום מימי חיינו. כמאמר חז"ל: "בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

הציווי והדרישה הם לכל דור ודור – הן בימים שמלכות בית-דוד היתה קיימת כמה דורות ובית המקדש היה קיים – והן בימי האפֵלה של דור השמד, רחמנא ליצלן.

ואל כל יהודי ויהודי בכל יום ויום, אף כי אתמול עברה עליו 'יציאת מצרים', חייב הוא לקיים היום מחדש 'יציאת מצרים', ומחר שוב.

כי תוכן יציאת מצרים הוא ההשתחררות ממְצָרים וגבולות העומדים בדרכו ואינם מניחים לו להיות מה שהוא צריך להיות ולעשות מה שהוא חייב לעשות.

לכן לא דיי ב'יציאת מצרים' של אתמול לעומת מעמדו ומצבו של האדם היום, ו'יציאת מצרים' של היום – לא דיי לה למחר.

•••

הערה לביאור ובירור הנזכר לעיל:

בדרגות העולם אשר סביבנו – בצומח, כאשר סופקו לו כל צרכיו הדרושים לגידולו – אדמה, מים, אוויר וכו' – 'משוחרר' הצומח מכל 'דאגה' והפרעה. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו ונגזר עליו להישאר במקומו כל ימיו – אף-על-פי-כן, כל עוד אין הוא אלא צומח – הרי הוא בן-חורין באמת.

אולם החי, אף שיש לו כל צרכיו במזון, מים וכדומה, אבל אם מאלצים אותו לעמוד במקום אחד – אין לו הגבלה גדולה מזו, ומצב כזה הוא בעבורו מאסר ושבי חמורים ביותר, כי חסר לו עיקר מהותו.

האדם, שהוא שכלי, אף אם נותנים לו חופש גמור בתנועתו אבל סוגרים בעדו את חיי השכל – הרי הוא נמצא במאסר ובשבי השולל ממנו את עיקר מהותו.

כך גם בעולם השכל עצמו: אדם המסוגל להגיע לדרגות העליונות ביותר בשכל ומגבילים אותו לחיים שכליים של ילד קטן – הרי זה המאסר הכבד ביותר של ה'אני' האמיתי שלו. ואם הוא עצמו מכניס את עצמו למגבלה זו –

על ידי בזבוז שנותיו ושכלו ואפשרויותיו על צורכי אכילה ושתייה וכיוצא בהן, ולחיפוש אמצעים להשגת מזון ומשקה ולא למעלה מזה –

הרי, מבחינות רבות, המאסר העצמי הזה מר הרבה יותר ובעל תוצאות חמורות יותר.

•••

ליהודים, לכל אחד ואחד מהם, יש נפש אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, אשר אפילו כאשר היא מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, היא קשורה עם הקב"ה, עם ה'אין סוף' – ושאיפתה היא לחירות אמיתית, ליציאת מצרים תמידית ואין-סופית. היא אינה יכולה להישאר במקום אחד. בכל יום, על-ידי עלייה נוספת, באמצעות התורה והמצוות, המקרבת אותה אל האין-סוף, היא חשה בעומק פנימיותה כי הדרגה של אתמול היא כבר היום בבחינת 'מצרים', אשר יש לצאת ממנה ולהגיע למעלה יותר.

•••

יעזור ה', שזמן חירותנו הבא עלינו לטובה, יביא לכל אחד ואחת חירות מכל המכשולים וההפרעות – גשמיות, חומריות ורוחניות – וכל יהודי יתעלה בשמחה ובטוב לבב, למעלה יותר ויותר, עד לזמן חירותנו במלוא המידה – הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו במהרה בימינו.

בברכת חג פסח כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן

כמאמר חז"ל: תניא פרק מז.

לקיים היום מחדש 'יציאת מצרים': כימי (צאתך מארץ מצרים) לשון רבים . . מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבא במהרה בימנו אמן הם ימי צאתך מארץ מצרים (ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח. וראה ג"כ לקו"ת ד"ה אלה מסעי – השני).

אשר יש לצאת: גודל ההכרח בזה – נראה גם מהעונש על העדרו. וכמרז"ל בנקדימון בן גוריון (כתובות סו, ב) ור' חנינא בן תרדיון (ע"ז יז, ב) על אשר כדבעי ליה למעבד לא עבד.

ולהגיע למעלה יותר: ראה ברכות – בסופה. זהר ח"ב קלד, סע"ב. ד"ה אם בחוקותי ש"ת ס"ה: מהלך (שזהו מעלת בני ישראל על המלאכים וכו') הוא הילוך בבחינת בלי גבול כו'. עיי"ש.

מצוות – הגבלת החירות והיצירתיות?

תרגום חופשי ממכתב של כ"ק אדמו"ר¹ הנערה מרת...

מיניאפוליס, מינסוטה

ברכה ושלום:

קיבלתי את מכתבך באיחור מסוים. את כותבת בו על-אודות חוסר הוודאות שאת חשה באשר למחויבות כלפי יהדות, מכיוון שאת חושבת שהחיים על פי התורה והמצוות מגבילים את האדם ביצירתיות אישית, במיוחד בתחום של חשיבה ובחירה עבור עצמו, וכו'; כך שקשה ליישב מחויבות כזאת עם הרעיון של חירות אישית.

אומר בכנות: הגישה הזאת מפתיעה במידה מסוימת, כשהיא מגיעה מאדם חושב. אני מניח שהקושי כאן הוא עקב ההבנה השטחית של משמעות עניין "קבלת עול תורה ומצוות" (ראה ברכות יג, א), מכיוון שהמילה "עול" רומזת ליצירת מגבלה.

אבל האמת היא שיש הרבה דברים בחיי היומיום שאדם מקבל ונוהג על פיהם מבלי להטיל בהם ספק, אפילו אם הוא או היא הם אינטלקטואלים מחוננים מאוד, ובעלי נטייה נפשית לחקור. מכיוון שאת הולכת למכללה, ולמדת מדע וכו', את בוודאי יודעת שאדם לא ניגש להתחיל כל דבר בפיזיקה ובטכנולוגיה מההתחלה, על ידי אימות כל דבר באמצעות מחקר אישי ועריכת ניסוי בעצמו. לדוגמה, אדם יעלה על מטוס מבלי שיחקור לפני כן אווירודינמיקה וכו', כדי לאמת שהטיסה בטוחה והמטוס יביא אותו ליעדו בערך בשעה המתוכננת.

או קחי דוגמה מתחום הבריאות הגופנית. דבר מוכח מאוד הוא שיש דברים שהם מועילים או מזיקים לבריאותו של האדם. אדם לא ייגש לנסות לאמת את היעילות של תרופה מסוימת באמצעות עריכת ניסוי אישי. אפילו אם יש לאדם תשוקה אישית חזקה מאוד לערוך מחקר וניסוי מסוים, הוא בוודאי יבחר תחומים שלא נחקרו לפני כן. גישה זאת היא בדרך כלל מקובלת, מובנת והגיונית לחלוטין. כי מכיוון שמומחים חקרו במידה מספקת תחומים אלה וקבעו מה טוב ומה מזיק לבריאות הגופנית, או קבעו את השיטות ביחס להתפתחות טכנולוגית נוספת, יהיה זה, במקרה הטוב ביותר, בזבוז זמן לנסות לחזור על כל הניסויים הללו מההתחלה. בנוסף לכך, אין שום ודאות שאדם לא ישגה שגיאה מסוימת, ויגיע למסקנות שגויות, בעלות השפעות הרסניות, כפי שהניסיון הוכיח בכמה מקרים.

מה שנאמר למעלה ביחס לבריאות גופנית, נכון גם ביחס לבריאות רוחנית, וכיצד הנשמה יכולה להשיג שלימות והגשמה עצמית. וקל-וחומר שזה כך, מכיוון שבריאות רוחנית קשורה בדרך כלל לבריאות גופנית, במיוחד כשמדובר ביהודי.

עכשיו, לבורא האדם, שהוא גם בורא ומנהיג העולם כולו, בוודאי יש הכישורים הטובים ביותר שאפשר לצפות שיהיו לסמכות כלשהי, לדעת מה טוב עבור האדם ועבור העולם שבו הוא חי. בטובו, הקב"ה כבר העניק לנו תוצאות מלאות וסופיות, בכך שהודיע לנו כי אם אדם ינהל את חייו היומיומיים בצורה מסוימת, תהיה לו נשמה בריאה בגוף בריא, וזה יהיה טוב עבורו הן בעולם הזה והן בעולם הבא. הוא גם השאיר כמה תחומים בהם אדם יכול לערוך את הניסוי שלו, בעניינים אחרים שאינם מתערבים ומפריעים לחוקים שהוא קבע.

במילים אחרות, הדבר ברור למדי שאם אדם חי זמן מספיק, ויש לו את היכולת הנחוצה לערוך את כל סוגי הניסויים, ללא הפרעה והתערבות וללא טעייה, הוא ללא ספק יגיע בדיוק לאותן מסקנות שאנו כבר מוצאים בתורה שהקב"ה נתן לנו, דהיינו, הצורך לשמור שבת, לאכול מזון כשר, וכו'. אבל כפי שהוזכר למעלה, הקב"ה בטובו האין-סופי – וטבע הטוב להיטיב (תניא, חלק ב, פרק ד) – שואף לחסוך מאתנו את כל הקושי, וכן את האפשרות לטעות, וכבר נתן לנו את התוצאות מראש, לתועלת האדם שיש לו התשוקה והיכולת לחקור, וגם לתועלתם של אלה שאין להם זאת.

הביטוי "עול" ביחס לקבלת התורה והמצוות בחיי היומיום צריך להיות מובן במשמעות זאת שטבע האדם גורם את הצורך לפעול על-פי הציוויים. שכן טבע האדם והיצר הרע הם כאלה שהאדם עלול בקלות להיכנע לפיתויים. פיתוי הוא מתוק בהתחלה, אבל מר בסוף (משלי ה, ג). אבל טבע האדם הוא כזה שאדם עשוי להתעלם מהתוצאות המרות בגלל הסיפוק הראשוני. אנחנו רואים, לדוגמה, שניתן להזהיר ילדים, ולעיתים קרובות מאוד גם מבוגרים, שהתמכרות יתרה על המידה למאכלים מסוימים תזיק להם ותגרום להם לחלות לאחר זמן, כך שלמשך זמן-מה הם לא יוכלו לאכול שום דבר בכלל; ובכל-זאת, הם עשויים לדחות את כל ההגבלות כדי לספק את התיאבון או היצר המידי שלהם. באופן דומה, הקב"ה נתן לנו את "עול" התורה והמצוות, והודיע לנו שבין אם האדם מבין אותן ובין אם לאו, ויהיה הפיתוי אשר יהיה, אדם חייב לבצע את הציוויים של הקב"ה מבלי לשאול שאלות.

ועוד נקודה, וזה ההיבט המהותי ביותר בסוגיית עול התורה והמצוות. והיא, שאף על פי שהתורה והמצוות ניתנו לטובת האדם, הן בחיים הנוכחיים והן בחיים הנצחיים, כפי שהוזכר למעלה, יש סגולה גדולה יותר לאין-ערוך שבה חונן הקב"ה את התורה והמצוות. זו הסגולה של איחוד האדם עם הקב"ה, הנברא עם הבורא, אשר באופן אחר לא היה להם שום דבר משותף. שכן על ידי שהוא נותן לאדם קבוצת מצוות לבצע בחיי היום-יום שלו, בכך עשה הקב"ה שיהיה אפשרי לאדם לקרב את עצמו לבוראו, ולהיות למעלה מהמגבלות של נברא מוגבל, שחי בעולם מוגבל. התורה והמצוות מהוות את הגשר שמשתרע לאורך התהום האין-סופית שמפרידה בין הבורא והנברא, ומאפשרות לבן-האדם לגדול ולקשר את עצמו לאלוקות (תניא, חלק א, פרקים ד-ה. 'היום יום' ח' חשון). כמובן, תכונה זו ניתן להשיג רק אם האדם מקיים תורה ומצוות, לא בגלל השכר שבא עם זה עבור הגוף, או עבור הנשמה, או עבור שניהם, אלא אך ורק משום שהם הרצון והציווי של הקדוש-ברוך-הוא. לפיכך גם נוסח הברכה שיהודי אומר לפני קיום מצווה אינו מזכיר את התועלת שבמצווה, אלא דווקא את העובדה ש"קידשנו במצוותיו וציוונו".

לסיום, רצוני לומר שהעובדה שהיו לך ספקות ואי-ודאויות מסוימים אינה צריכה לרפות את ידייך כלל. אכן, התורה חפצה שהאדם ינצל את כל הכוחות שלו, לרבות שכלו ותבונתו, לעבודת השם, כל עוד הגישה נכונה, היינו, קבלת התורה והמצוות בראשונה. טבעי לחלוטין, ואפילו רצוי, שאדם ירצה להבין כל דבר שהוא במסגרת התפיסה השכלית שלו. במקרה שלך, יש לזה משנה-חשיבות, כיוון שיש לך הזדמנות להשפיע ולהביא תועלת לאנשים צעירים אחרים שיש להם נטייה נפשית כמו שלך.

הרבה יותר ניתן להיאמר בנושא עמוק כל-כך, אבל אני מקווה שבשורות האמורות, למרות שהן מוגבלות בכמות, יש תוכן מספיק להאיר את ההיבטים האמיתיים של הנושא. מלבד זאת, אם תרצי לדון עוד בנושאים אלה, בוודאי יש לך ידידות בקרב אנ"ש בלונדון אשר ישמחו להאיר את עינייך.

בברכה,

ראה גם

מתוך סידרת הספרים "מורה לדור נבוך", בהוצאת "כפר חב"ד". ניתן להשיג בטלפון: 03-960-6018 או בפניה למייל manuy@chabad.israel.net ↩