דרשת הלכה: דיני אכילת מצה, מרור, ד' כוסות, הסיבה

שימו לב: הדרשה מציגה בהמשך כמה שאלות נוספות. קראו ברצף.

מצה

• נכנסתי לסוּפֶּר וראיתי מבצע ענק לפסח: חבילת מצות בשקל. אחרי כל ההוצאות הכספיות לחג, שמחתי מאוד, רק הבעיה היא, שהמצה "לא שמורה". האם אפשר לקנות לליל הסדר ולחג הפסח בכלל "מצה לא שמורה"?
• האם אפשר לקנות לליל הסדר "מצות מכונה" או יש מעלה ב"מצות עבודת יד"?
• האם אשתי יכולה לאכול בליל הסדר "מצה עשירה"?

"מצה שמורה":

ראשית, נקדים ונבהיר כי בכל מעשה "ליל הסדר", איש ואישה שווים, "שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים", וכך יש לחנך את הבנות שהגיעו לחינוך, כפי שיש לחנך את הבנים למעשה לילה זה[1].

בתורה נאמר: "ושמרתם את המצות". מכך לומדים כי יש לשמור את הקמח, שלא יבוא במגע עם מים ויחמיץ. אמנם ישנן כמה שיטות בתלמוד ובפוסקים, מאיזה שלב צריך לשמור את הקמח שלא יחמיץ. האם כבר מהשלב הראשון ביותר של קצירת החיטים (עוד לפני טחינתו לקמח) או משעת טחינת החיטים לקמח או מספיק אפילו משעת לישת הקמח במים בלבד במאפייה עצמה.

בחנויות של ימינו, "מצה שמורה" היא כזו שהקמח נשמר משעת הקצירה בשדה. ואילו "לא שמורה", היא כזו שהקמח נשמר רק משעת **הטחינה (**או רק משעת הלישה במאפייה, דבר שלא מצוי כיום).

לגבי ימי הפסח בכלל - חוץ ממצת המצווה של ליל הסדר - אפשר לאכול גם מצה שאינה שמורה (היינו שמורה משעת טחינה או לישה), אולם בנוגע למצת המצווה בליל הסדר, ראוי לכתחילה שתהיה שמורה משעת הקצירה, אם כי יוצאים ידי חובה בדיעבד גם ב"לא שמורה". כך נפסק בשולחן ערוך (תנג,ד): "החטים שעושים בהם מצת מצווה, טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה, ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק"[2].

"מצות מכונה" ו"מצות עבודת יד":

מהפסוק "ושמרתם את המצות", למדו חז"ל דין נוסף: שמירת המצות מחימוץ, צריכה להיות לשמה. היינו שלא מספיק לשמור שהמצות לא יחמיצו, אלא יש לומר בעת (קצירת, טחינת) לישת ואפיית המצות "לשם מצת מצווה". כך דברי הגמרא (פסחים לח ע"ב): "מצה המשתמרת לשם מצה" ומבאר רש"י "כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ, התכוון לשם מצה של מצווה".

מטעם זה נפסק בשולחן ערוך (סימן תס ס"א): "אין לשין מצת מצווה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי ולא על ידי חרש שוטה וקטן", משום שהם אינם בני שימור ואינם מכינים את המצה לשם מצווה. 

כאן נחלקו הפוסקים, האם האפייה במצות מכונה נחשבת אפייה "לשם מצווה": אפשר לטעון, שהמכונה אינה מכוונת לשם מצווה, כמו גוי וחש"ו, או נאמר שמאחר וישראל מניע את המכונה הידנית ובמכונות חשמליות היהודי מדליק את המכונה והוא מכוון לשם מצווה – נחשבת המצה כמו עשויה על ידי יהודי, שכיוון ושמר את המצה לשם מצווה.

למעשה, גם הנוהגים לאכול מצות מכונה בכל הפסח, משתדלים במצת מצווה בליל הסדר, לאכול מצות עבודת יד שנעשו על ידי ישראל שכיוון לשם מצת מצווה. וכדברי השולחן ערוך, שכוונה זו במצת מצווה היא לעיכובא. וכך היה מעורר כ"ק אדמו"ר, לעודד יהודים לקחת מצה שמורה לפחות לליל הסדר, וכך פסק בחזון עובדיה (פסח ח"ב עמוד עח) וכן הרב מרדכי אליהו ז"ל (ראה הררי קודש עמוד שלז).

"מצה עשירה":

עיסת חמץ יכולה להיווצר רק מקמח שנילוש במים, אולם עיסה המורכבת מקמח ומי פירות בלבד – הקמח אינו יכול להחמיץ. אבל, קמח שיש בו מי פירות עם טיפת מים – העיסה יכולה להחמיץ הרבה יותר מהר מעיסה המורכבת מקמח ומים בלבד. 

ונחלקו הפוסקים לגבי "מצה עשירה" בפסח, שהיא מצה שנילושה ממי פירות בלבד ואינה מחמיצה. מרן השולחן ערוך התיר מצה עשירה ואילו הרמ"א כתב, "שבמדינות אלו אין נוהגים ללוש במי פירות". טעם הרמ"א הוא כי חוששים שמא התערב טיפת מים בעיסה והיא החמיצה (וישנו טעם נוסף ואכמ"ל). לכן האשכנזים נמנעים מאכילת מצה עשירה (ורק התיר הרמ"א לחולים וזקנים), בעוד שהספרדים מתירים.

כיום בישראל, חברת האחים פפושדו מייצרת מצה עשירה המורכבת מקמח ויין. לראשונה הם קיבלו הכשר מהרב עובדיה, וכן הרב עמאר הצטרף לדעתו להתיר מצה עשירה זו. לעומתם, הרב מרדכי אליהו סבר שאין לאכול מצה עשירה כי מערבים בה חומר משמר טריות הנקרא ביסולפיט ואם כן העיסה אינה מורכבת מקמח ומי פירות ויתכן שהביסולפיט מזרז את חימוץ העיסה (כמו טיפת מים המתווספת לעיסה). גם הרב בקשי דורון הצטרף לאסור כי מוסיפים בעיסה אבקת אפיה המפרישה חומר הגורם להתפחת העיסה. גם הרב יעקב יוסף הצטרף לאוסרים.

אולם ברור שכל זה הוא רק בנוגע לשאר הפסח, אבל בליל פסח, מדגיש השולחן ערוך עצמו כי אין יוצאים במצה עשירה, משום שנאמר "לחם עוני" ומצה זו אינה בבחינת לחם עוני. ובלשונו: "מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני".

עוד יש להעיר, כי 'מצווה מן המובחר' לאכול מצה העשויה מחיטים וכך נוהגים ולכן גם מי שאינו אוהב חטים ישתדל לאכול מצה מחיטה. אך מי שהוא חולה יכול לקחת מצה משאר מיני דגן[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/דיני אכילת מצה, מרור, ד' כוסות, הסיבה.docx# ftn3|^[3]]] ומקיים בה מצוות אכילת מצה בלילה הראשון.

לסיכום: עבור מצת מצווה בליל פסח, עדיף לקחת "מצה שמורה" ומצה שנעשתה ב"עבודת יד" ואין לקחת מצה עשירה.

• כמה מצה חובה לאכול בליל הסדר? ובתוך כמה זמן?

שיעורי האכילה:

בליל הסדר, אוכלים מינימום כזית מצה ומקסימום חמישה כזיתים, לפי הסדר הזה: כאשר מגיעים לסימן "מוציא מצה" בהגדה, עורך הסדר אוחז את שלוש המצות יחד ומברך המוציא. אחר כך שומט מידו את המצה השלישית ומברך על העליונה ועל הפרוסה ברכת על אכילת מצה, וצריך בעל הקערה לאכול כזית מצה מהפרוסה וכזית מהעליונה.

בני הבית שאין להם קערה לפניהם, מקבלים מעט מצה מבעל הקערה משום טעימה מ'לחם משנה', ואחר כך אוכלים מצה אחרת - ודי להם באכילת כזית אחד לשם מצוות מצה מדאורייתא.

כאשר מגיעים לסימן "כורך", אוכלים שוב כזית מצה. באפיקומן אוכלים עוד כזית מצה לפי שיטת השולחן ערוך סימן תעז, אבל יש המהדרים לאכול שני כזיתים, אחד זכר לאפיקומן והשני זכר למצה שהייתה נאכלת עם האפיקומן.

גם בני הבית אוכלים כזית לכורך ולאפיקומן, כך שהם צריכים לאכול שלושה כזיתים (אחד למצווה, אחד לכורך ואחד לאפיקומן).

כמה הוא 'כזית'? יש מחלוקת לגבי כמות הכזית, האם הוא שליש ביצה, דהיינו 19 גרם, או חצי ביצה[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/דיני אכילת מצה, מרור, ד' כוסות, הסיבה.docx# ftn4|'[4]]], דהיינו 27 גרם לשיטת הגר"ח נאה. (וראוי לאכול מעט יותר ולא לדקדק בדיוק כי יתכן שיש פירורים שנפלו או נדבקו בשיניים). וכך נוהגים לאכול 27 גרם ו**לפחות בכזית מצה הראשון'. (בחזון עובדיה עמוד קז כתב, שמי שרוצה להחמיר לאכול שני כזיתים לאפיקומן כנ"ל, יכול לאכול כזית אחד של 27 גרם וכזית שני די שיהיה 19 גרם).

• מותר לשקול את הכמות בחג כי זאת מדידה של מצווה.

• ב**'מצות כפר-חב"ד**' ישנם שלשה סוגים: קטנות המיוצרות במשך כל השנה הן בגודל 40 גרם בערך ושם 'כזית' הוא מעט יותר משני שליש מצה. במצות הגדולות של 'כולל חב"ד' (הן הדקות והן העבות יותר) הן 60-55 גרם – ו'כזית' הוא מעט יותר מחצי מצה. במצות 'חבורה' זה נע בין 65-50 גרם ויש לשאול את ראש החבורה מהו שיעור המצה.

זמן האכילה:

כל האכילות בליל הסדר, צריכות להיות בתוך השיעור של 'כדי אכילת פרס'. למנהג חב"ד וכך פסק הגר"מ אליהו לאכול בתוך 4 דקות (ומקסימום עד 6 דקות). ויש פוסקים (כף החיים סימן ריס ק"ח) 5 דקות, ו**בחזון עובדיה (**ח"ב עמוד סו) כתב לאכול בתוך 6 עד 7 וחצי דקות. זקנים או חולים שקשה להם הלעיסה, כדאי שיפוררו את המצות לאכול בשיעור זמן זה ובדיעבד יכולים להקל עד 9 דקות.

חשוב לשים לב, שיש הבדל בין כזית ראשון שהוא מדאורייתא לכזיתים האחרים שהם מדרבנן, ולכן גם מי שקשה לו לאכול מצה מהר, יזדרז ויתאמץ יותר בכזית ראשון שהוא מדאורייתא.

ד' כוסות

• האם אפשר לשתות לארבע כוסות? כמה צריך לשתות מתוך הכוס? (רביעית, רוב רביעית, רוב כוס, כל הכוס)? ראוי לקחת לכתחילה יין לארבע כוסות, כי צריך "יין המשכר" ומיץ ענבים אינו משכר. אמנם מי שקשה לו לשתות יין, יכול לערב מעט מיץ עם יין להקל את שתיית היין. אם קשה לו, יכול להקל עוד ולמזוג שליש יין ושני-שליש מיץ-ענבים וזה נחשב לשתיית כוס יין (כל זה בתנאי שהיין והמיץ-ענבים הם 'חיים', כלומר שאין מעורבים בהם מים). ואם צריך להקל עוד, יכול לשתות הכול מיץ ענבים.

ישנה עדיפות לקחת יין חי שאינו מבושל, אם הוא טוב כמו היין המבושל[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/דיני אכילת מצה, מרור, ד' כוסות, הסיבה.docx# ftn5|^[5]]].

מן הדין צריך לשתות רביעית או רוב רביעית יין. ישנה דעה בשולחן ערוך שבליל הסדר לא מספיק רוב רביעית או רביעית, אלא צריך לסיים את כל הכוס, ולשיטתם אם הכוס גדולה – ישתה את כולה. ההלכה היא כדעה הראשונה, אבל רצוי לכתחילה לנהוג גם כדעה השנייה ולסיים את כל הכוס. ולכן מי שאינו אוהב לשתות יין, כדאי שייקח גביע קטן המכיל רביעית, ואז ישתה כל הכוס[6].

צריך לשתות את היין בשתייה אחת בלי להפסיק, ואם הפסיק כמה פעמים יצא, ובתנאי שלא יפסיק בין חלקי השתייה בשיעור זמן שלוקח לשתות רביעית שלימה (בעניין הזה, שתייה חמורה מאכילה כי שיעור זמן ההפסק בשתייה הוא קצר מאד ואילו באכילה הזמן הוא לפחות 4 דקות). בדיעבד יוצא אם שתה בשיעור אכילת פרס כפי שהזכרנו לעיל מתחיל ב-4 דקות ועד לדעה המקלה, שהיא עד 9 דקות.

שיעור רביעית הוא 86 סמ"ק ורוב רביעית הוא 44 סמ"ק. לשיטת חזון עובדיה, רביעית היא 81 סמ"ק ורוב רביעית היא 42 סמ"ק.

פוסק השולחן ערוך[7] ש"מצווה לחזר אחר יין אדום", והטעם הוא כדברי הגמרא[8]: "רבי יהודה אומר צריך שיהא בו טעם ומראה יין, דכתיב 'אל תרא יין כי יתאדם'", היינו שחשיבות היין הוא אדום דווקא[9]. הר"ן והתשב"ץ וראה כף החיים תעב אות עט מפרשים את הדין לעיכובא ולכן יש מהספרדים שנהגו לקחת דווקא יין אדום אפילו הלבן משובח יותר ורק בשעת הדחק יוצא ביין לבן[10]. אמנם הרמ"א כתב שעדיפות היין האדום היא בתנאי שאין הלבן משובח יותר ממנו, ומשמע שאם הלבן משובח יותר – ייקח יין לבן.  

הסֵיבה:

בליל הפסח יושבים בהסיבה, כדי לנהוג דרך חירות כמנהג בני מלכים. ההסיבה היא על צד שמאל וגם איטר יד מסב על צד שמאל, וכל שלא היסב על צד שמאל - אין זה נחשב להסיבה[11].

הסיבה פירושה להישען על משהו, ולכתחילה היא נעשית על כרים וכסתות המונחים על המשענת ומשעין את גופו עליהם או לפחות על משענת הכיסא. אם השעין את גופו באוויר– לא יצא ידי חובת (אכילה או שתייה ב)הסיבה כי לא נשען על משהו [12].

האשכנזים נהגו שרק הגברים מסבים כי סומכים על שיטת אבי העזרי, שהסיבה אינה נוהגת בזמנינו[13]. אך מנהג הספרדים שגם נשים מסיבות ואף שאר בני הבית נוהגים כך. אך גם למנהג זה, אם אישה שכחה ולא הסיבה – אינה צריכה לחזור ולאכול שוב[14].

אלו הן המצוות שחייב לעשותם אותם בהסיבה: אכילת שני כזיתים מצה של מצווה, כזית מצה (ומרור) של הכורך, שני כזיתים של אפיקומן. וכן ארבע כוסות של יין חייבות הסיבה.

אם לא היסב בכל אלו - נחלקו הפוסקים: לשיטת הספרדים נראה מלשון השולחן ערוך (תעה ס"ז) בארבע כוסות חוזר ושותה שוב את כוס היין ששתה בלא הסבה, וכן באכילת מצה אם לא היסב חוזר ואוכל כזית מצה (ואם קשה לו אכילת המצה יאכל כזית אחד במקום שנים). באכילת כורך אם שכח להסב אינו חוזר ואוכל[15]. באכילת אפיקומן שאכל בלא הסבה אינו חוזר ואוכל, ויש אומרים שחוזר ואוכל בהסיבה רק אם לא קשה לו האכילה[16].

אבל הרמ"א שם כותב שאינו חוזר ושותה שתי כוסות אחרונים כי אין מוסיפים על הכוסות ויראה כאילו הוסיף עוד כוס. ולשיטת המגן אברהם[17], גם בכוס קידוש אינו חוזר ושותה כי מנהגנו שלא לשתות יין בין כוס א לכוס ב' שלא יראה כמוסיף שם על הכוסות, אא"כ כיוון בשעת הקידוש שישתה אחרי הקידוש עוד יין ואז חוזר ושותה בהסיבה.

אכילת כרפס ומרור אינם בהסיבה[18].

שאר הסעודה כתב הרמ"א (תעב ס"ז) שנהגו לאכול בהסיבה אך אינה חובה, וכן כתב רבנו הזקן (שם סי"ד) שהסיבה בסעודה "הרי זה משובח ועושה מצווה מן המובחר", אבל למעשה בחב"ד לא נהגו לאכול את הסעודה בהסיבה. ----[1]שוע"ר תעב סכ"ה וכ"ה בכל הפוסקים.

[2] הנודע ביהודה בסימן עט, כתב שמנהגן של רוב ישראל בפולין ואשכנז היה לצאת ידי חובה גם בשמורה משעת לישה. וכן נהגו בעם ישראל בכל הדורות להקל בזה, ויש שהיו מחמירים. ולכן טוב להחמיר, כאמור, לפחות לגבי מצת מצווה בליל הסדר.

[3]ראה תנג ס"ב שהמנהג הוא לעשות כמצוה מן המובחר לקחת חטים דווקא, אך אי"ז מעכב.

[4]השולחן ערוך בסימן תפו פסק כשיטת התוס' שכזית הוא חצי ביצה וכ"ה שיטת התרומת הדשן ומהרי"ל ועוד ראשונים, אבל הרמב"ם והרי"ף והרא"ש סוברים שכזית הוא שליש ביצה.

[5]כן משמע מלשון רבנו סימן ערב ס"ט שלוקחים את המבושל "אפילו יש לו יין אחר אלא שאינו טוב כמותם" ומשמע שאם היין האחר שאינו מבושל טוב כמותם – הוא עדיף.

[6]שו"ע תעב ס"ט ומשנ"ב שם, שוע"ר שם סי"ט.

[7](תעב סי"א)

[8](חולין קח ע"ב)

[9]ראה שוע"ר תעב סכ"ו, ובפירוש הפסוק "אל תרא יין" כתב האור זרוע ח"ב הלכות פסחים נט ע"ב) ד'אל תרא' הפירוש הוא 'אל תבזה' כמו "אל תראוני שאני שחרחורת" ונמצא פירוש הפסוק שמהות יין הוא אדום ולכן אומר הנביא 'אל תבזה את היין האדום'.

[10]ראה חזו"ע ח"ב עמוד יא.

[11]שו"ע סימן תעה ס"ג, וראה הגדת כ"ק אדמו"ד ד"ה הסיבת שמאל דמשמע שכל שאינה בשמאל אינה הסיבה ואם כן צריך לחזור ולהסב.

[12] פסחים קח ע"א ובשוע"ר תעב ס"ח ושאר פוסקים שהסיבה היא הישענות על משהו ובדיעבד יכול להישען על ירך חברו אבל על ירך עצמו לא ישען כי נראה כדואג ועני שאין לו על מה להסב ישב על הספסל, ומשמע שהטיה לצד שמאל באויר אינה הסיבה, ופשוט. 

[13]רמ"א תעב

[14]חזו"ע ח"ב עמוד ו.

[15]שוע"ר תעה ס"כ.

[16]שו"ע תעז ומשנ"ב שם, ורבנו הזקן שם ס"ד כתב שאם שכח לאכול בהסיבה אינו חוזר ומיסב ולא הזכיר שזה תלוי אם קשה לו לאכול או לא.

[17]וכ"כ רבנו הזקן תעב סט"ו והמשנ"ב על השו"ע שם.

[18]כי המרור הוא זכר לעבדות ואילו ההסיבה היא זכר לחירות, וכתב רבנו הזקן תעה סקי"ג דאם רצה להסב רשאי, אבל מדברי המגן אברהם תעה סק"ו משמע דלכתחילה אין לאכול מרור בהסיבה ורק בדיעבד יצא.