עריכת הקערה:
למנהג הספרדים ומנהג חב"ד מסדרים הקערה כשיטת האריז"ל: למעלה מימין זרוע ומשמאל ביצה. תחת שניהם באמצע מרור. למטה מימין כרפס ומשמאל חרוסת. תחת שניהם באמצע מרור שני לכורך. לשיטת הרמא עושים באופן אחר.
זרוע:
לוקחים חתיכת עוף לשם 'זרוע' על שם הפסוק "ובזרוע נטויה", כזכר לקרבן פסח. יש הנוהגים לקחת חלק מהשוק או מצוואר העוף[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn1|[1]]]. וכתב בשולחן ערוך[2] שצולים חלק זה, ואפשר לצלותו על הגז או בגריל בבית.
ומנהג חב"ד שמורידים ממנו את כל הבשר, אך משאירים מעט[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn3|[3]]].
בשר הניתן לזרוע אין אוכלים אותו בליל הסדר, וכמו כן נהגו היום שלא לאכול בכלל בליל הסדר בשר צלוי כדי שלא להידמות לאכילת בשר הצלי שבבית המקדש.
במקרה ששכח לצלות את הזרוע לפני החג – יצלה בחג, ובתנאי שיאכל את הזרוע למחרת בחג ביום, או ישים זרוע מבושלת[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn4|[4]]]. במקרה זה שמבשל את הזרוע – יכול לאוכלה גם בליל החג, כי ההקפדה היא לא לאכול צלי כפי שהיו רגילים לאכול בליל הסדר.
ביצה:
שמים ביצה מבושלת או צלויה, ורוב המנהגים הוא ביצה מבושלת. אם לא בישלה לפני החג – יבשלה בחג, כיוון שאוכלים אותה בסעודה[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn5|[5]]].
להנחת ואכילת הביצה כמה טעמים וכלם קשורים לאבילות: א. זכר לבית המקדש שבו היינו מקריבים את קרבן פסח ועתה אנו אבלים שאין לנו את בית המקדש (שוע"ר תעו ס"ו). ב. זכר לפטירת אאע"ה שהייתה בערב פסח וביצה היא כמאכל אבלים (כף החיים תעגסקכ"ה). ג. טעם נוסף הוא שליל תשעה באב תמיד יוצא באותו לילה של ליל הסדר, והביצה היא כמאכל אבלים (כה"ח שם).
אמנם הטעם העיקרי הוא כי צריך תבשיל שני זכר לקרבן חגיגה ולקחו ביצה הנקראת בארמית ביעה והכוונה היא "דבעה רחמנא למפרק יתנאבדרעהמרממא" – ירצה הקב"ה להציל אותנו ביד מרוממת.
יש אוכלים אותה מיד לאחר הקידוש ואומרים 'זכר לקרבן חגיגה'[6] ולאחריה מברכים בורא נפשות. ויש מנהגים שאכלו אותה באמצע ההגדה (ובמקרה זה צריכים לאכול פחות משיעור ברכה אחרונה), או שאוכלים בתחילת הסעודה וכן מנהגנו.
חילוקי מנהגים נוספים ישנם האם אוכלים את הביצה שבקערה (וכך מנהגנו), או שמביאים ביצה אחרת ומשאירים את הביצה על הקערה.
מרור:
לדעת השולחן ערוך הכי מהודר זה לקחת חסה[7]. ואף שהיא מתוקה עכשיו אבל כשהיא באדמה "מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאד, ומפני כך היא נקראת מרור ומצוה לחזר אחריה אף כשהיא מתוקה לפי שמצוות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך, והם נשתעבדו בהם תחילה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר, ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה. לכן יש לאכול חזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה"[8].
ומנהגנו לקחת גם חזרת וגם חריין הן למרור והן לכורך[9]. ויש מפרשים טעם הדבר כדי מחד חזרת הוא הדבר המועדף ומאידך צריכים חריין להרגיש טעם המרירות ולכן מחברים שניהם[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn10|[10]]].
כרפס:
למנהג חב"ד לוקחים בצל. הספרדים לוקחים סלרי ויש לוקחים צנון או תפו"א.
מכינים גם מי מלח לטבול בהם את הכרפס. במקרה ששכח להכין מי מלח בערב החג ונזכר בזה בלילה – יכין כמות מועטת המספיקה לו בדיוק לכרפס[11], ויש לעשות זאת סמוך לתחילת הסדר[12].
סימני הסדר
קדש:
בליל-הסדר בעל-הבית עושה קידוש ובני הבית והנשים מחזיקים את הגביע בידיהם ומקשיבים לקידוש בעל-הבית ועונים אמן על ברכותיו וכן על ברכת שהחיינו[13] ובזה ויוצאים ממנו ידי חובת קידוש[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn14|[14]]] ואז שותים את הכוס שלהם וישתו את כל הכוס עד הסוף, כדלעיל.
בני הבית הרוצים לברך בעצמם, עליהם לומר גם את הקידוש ואין להסתפק בברכת 'הגפן' לאחר סיום הקידוש של בעל-הבית, וכן יברכו ברכת שהחיינו.
אישה ובת האומרות קידוש בעצמן, יש מקום לומר שהן חייבות באמירת שהחיינו שנית אף שכבר אמרו שהחיינו בהדלקת נרות, ולכן כדאי שאם מקדשות בעצמן – לפחות ישמעו שהחיינו ממישהו אחר ויענו אמן על ברכתו.
בעת ברכת שהחיינו אין צריך לכוון לפטור גם את שאר מצוות הלילה, כיוון שארבע כוסות נכללות ב'שהחיינו' שאומרים עכשיו בעת הקידוש כי הקידוש הוא כוס ראשונה, 'סיפור יציאת מצרים' קיימנו כבר בהזכרת יציאת מצרים בתפילת ערבית וכן מזכירים זאת כאן בקידוש באמירת 'זכר ליציאת מצרים'[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn15|[15]]],מצה ומרור מברכים עליהם ברכה מיוחדת 'אשר גאלנו' ושם אומרים "והגיענו הלילה הזה לאכל בו מצה ומרור".
קטנים וקטנות צריך לחנכם בשתיית הכוסות אם מבינים את הדברים שאומרים על בכוס, וכגון "אם יודעים מענין יום טוב" – מחנכים אותם בקידוש ובשתיית כוס ראשונה, ואם מבינים את סיפור יציאת-מצרים מחנכים אותם לשתות כוס שנייה וכן בברכת-המזון ובהלל. בדרך-כלל קטנים שהגיעו לחינוך (גיל 6 לערך), מבינים כל זה וצריכים לשתות ארבע כוסות. ויכולים לשתות מיץ-ענבים, ודי להם ברוב רביעית.
שותים בהסיבה ויכוון שרוצה לשתות עוד, וכך אם ישכח להסב– יוכל לשתות שוב ובהסיבה.
ורחץ, כרפס:
לאחר הקידוש נוטלים ידיים כמו ללחם ואין מברכים 'על נטילת ידיים'.
בברכת 'אדמה' על הכרפס יכוון לפטור את המרור. אם שכח לכוון, לא יברך 'אדמה' על המרור.
אוכלים מה'כרפס' פחות מכזית (דהיינו פחות מ-19 גרם), ואין אוכלים בהסיבה.
אם אכל יותר מכזית לא יברך ברכה אחרונה. אם בטעות בירך ברכה אחרונה – כשיגיע למרור אינו מברך עליו שוב 'אדמה' אלא רק 'על אכילת מרור[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn16|[16]]].
מגיד - סיפור יציאת מצרים:
סיפור יציאת מצרים צריך להיות סיפור לבנים והבנות וכן לנכדים והנכדות[17] בעיקר מתחת גיל מצוות. החיוב מתחיל מגיל בו הילד מבין הפירוש שהיינו במצרים והקב"ה הוציאנו משם בניסים.
סיפור זה צריך להיות בשפה שמבינים ובדרך של שאלה ותשובה וסיפור כפי שכתוב "והגדת לבנך". ולכן עושים דברים להתמיה את התינוקות כדי שישאלו 'מה נשתנה' ויוכלו לענות להם בדרך של שאלה ותשובה.
חיוב זה של סיפור יציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה הוא תמיד, ולכן גם אם אין ילדים – אשתו שואלתו, ואפילו הוא לבד הוא שואל את עצמו. ומנהגנו הוא שגם אם יש ילדים כל אחד שואל את עצמו או חברו, ולכן לאחר שאומרים הילדים 'מה נשתנה', חוזר האבא ואומר 'מה נשתנה' וגם הוא פותח במשפט "אבא אשאל אותך ארבע קושיות" וגם מי שאין לו אב רח"ל, אומר זאת[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn18|[18]]].
סדר אמירת ההגדה היא באופן של 'ברוב עם הדרת מלך' – אחד קורא ומספר וכולם יוצאים ידי חובה ממנו בדרך של 'שומע כעונה' ויש נוהגים שאחד קורא וכולם קוראים בשקט יחד איתו, ואין להפסיק בשעת קריאת ההגדה בדיבור או בדבר אחר אלא רק לצורך גדול.
סיפור יציאת מצרים מסופר 'בחיות ובחגיגיות'. אמירת ההגדה נעשית בניגון, "בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה"[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn19|[19]]].
- בעיקרון מקיימים מצוות סיפור יציאת מצרים כבר באמירת הקידוש "זכר ליציאת מצרים", ובנוסף לכך ישנה מצווה מיוחדת ללילה זה להרחיב את הסיפור, וכל שלא הבין את ההגדה – לא יצא ידי חובה, ולכן צריך לתרגם למי שאינו מבין. המינימום הנדרש הוא הקטע 'רבן גמליאל' אומר ושלושת הקטעים של פסח זה ומצה זו ומרור זה, שצריך לאומרם ולתרגם שיבינו היטב מה שאומרים. אם אפשר, יש להוסיף גם את הקטעים שהם עיקר נוסח ההגדה (מלבד קידוש ו'רבן גמליאל'), וזה "עבדים היינו..הרי זה משובח", "מתחילה היו עובד עבודה זרה" עד "רבי יוסי הגלילי". 'לפיכך' עם הלל וברכת אשר גאלנו[20].
לאחר ברכת אשר גאלנו האשכנזים מברכים הגפן ושותים את הכוס והספרדים אינם מברכים הגפן.
המתארחים אצל אחרים יוצאים ידי חובת הסיפור לילדיהם על-ידי סיפור שמספר מקריא ההגדה. אלמנה או גרושה חייבת לספר בעצמה או חייבת לדאוג שמישהו אחר יספר[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn21|[21]]].
- מנהג ישראל, שבאמירת 'מה נשתנה' מתחילים מהילד הקטן[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn22|[22]]].
מוציא, מצה:
לכתחילה אין מדברים מנטילת ידיים ועד לסיום הכורך, ובוודאי שאין מדברים בין הברכה לאכילת המצה, ואם שח בין ברכת 'על אכילת מצה' לאכילה בפועל – חוזר ומברך.
אין טובלים את מצת המצווה במלח[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn23|[23]]].
בעת ברכת המוציא מחזיקים את שלוש המצות, לאחר מכן שומטים את המצה השלישית ומחזיקים את העליונה והפרוסה, מברכים על אכילת מצה, ובוצעים כזית מכל מצה, ואוכלים את שניהם יחד. אופן אכילת המצה הוא שמכניסים לפה את שני הכזיתים בבת אחת (כדי שלא יהא הפסק בין ברכת אכילת מצה לאכילת המצה של מצוה ומאחר וספק לנו על חלה הברכה – מכניסים את שניהם לפה), אך אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחילה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת[24].
מי שאינו יכול להכניס לפה ולרסק את שני הזיתים יחד ויש לו קערה עם שלוש מצות משלו, יאכל תחילה כזית של השלימה (המצה העליונה), ואחר כך את הכזית של הפרוסה (שהיא המצה האמצעית), ויאכל את שני הזיתים בזמן של 4-6 דקות[25]. אם מסוגל לאכול רק כזית אחד – נראה שעדיף לאכול כזית של פרוסה בלבד[26].
נשים ובני הבית שאין לפניהם קערה עם מצות, ייטלו ידיים ויחזיקו בידם שתי מצות 'לחם משנה' ויקשיבו לבעל הבית בעת שמברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה' ובוצע את המצות שלו וייצאו ממנו ידי חובת הברכות הללו, ואז יאכלו מהמצות שלפניהם בלי לברך בעצמם ובלי לטעום מהמצות של בעל הבית[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn27|[27]]]. ויאכלו כזית אחד שלם בפרק זמן הנ"ל.
אין מערבים שום דבר יחד עם אכילת המצה אלא אוכלים רק את המצה בפני עצמה לבד.
מי שקשה לו לאכול מצה כגון זקן או חולה, יכול לפורר את המצה לפירורים ויבלע את הפירורים. מי שאין מקפיד על 'שרויה' יכול לשרות את המצה במים לרככה ובתנאי שלא תהא נימוחה, ויכול גם לטבול במים חמים בכלי שני שאין היד סולדת בו, אבל לא במי פירות וביין או במרק כי טעמם מתערב בטעם המצה ואין יוצאים ידי חובה במצה כזו שמעורב בה טעם נוסף[28]. וכן אין יוצאים במצה מבושלת, וכל מצה שנפלה לכלי ראשון חם (ואף בכלי שני חם), נחשבת כמבושלת ואין יוצאים בה ידי חובה.
מרור, כורך:
מצוות מרור מקיימים באכילת חריין חריף וכן באכילת חסה אף שאין בה חריפות[29]. גם האוכלים חסה צריכים לאכול מעט חריין מר להרגיש טעם המרירות אך מי שקשה לו לאכול מרור, יאכל רק כזית חסה.
צריך להרגיש טעם המרור וחריפותו, ולכן אין מערבים בו שום דבר נוסף[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn30|[30]]]. גם האוכלים חסה בלבד צריכים להרגיש טעם החסה והוספת דבר נוסף היא מבטלת טעם החסה. ומי שחריפות המרור גרמה לשתות מים וזה ביטל את טעם המרור, צריך לחזור ולאכול מרור.
שיעור אכילת מרור הוא כזית – 19 גרם[31] מהמרור והחסה ביחד. יש לסיימו בפרק הזמן הנ"ל
בברכת 'על אכילת מרור' של המרור, יש לכוון לפטור גם את המרור של 'כורך'[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn32|[32]]].
שיעור 'כורך' הוא 'כזית' למצה ו'כזית' למרור, וצריך לסיימם בפרק הזמן הנ"ל.
חשוב להבהיר שהמצה, המרור וה'כורך' – לכל אחד בנפרד יש שיעור של 6-4 דקות ואין צריך לאכול הכול יחד בתוך 6-4 דקות.
מסבים רק באכילת כורך ולא באכילת מרור. מי ששכח ולא היסב, אינו צריך לחזור ולאכול כורך בהסיבה[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn33|[33]]].
לפני טבילת המרור בחרוסת, מרככים את החרוסת ביין שבכלי, טובלים בו את המרור ואז מברכים 'על אכילת מרור'[34]. ומנערים את המרור שתרד החרוסת ולא תבטל טעם המרור[35]. מי שקשה לו, יוכל לאכול בכורך רק 19 גרם מרור ומצה[36],
שולחן עורך:
- מתחילים את הסעודה באכילת הביצה וטובלים אותה תחילה במי-מלח[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn37|[37]]]. כ"ק אדמו"ר היה טובל את הביצה במי-מלח, שלוש פעמים.
- בליל-הסדר אין אוכלים בשר (ואפילו בשר עוף) הצלויים על האש. ו'צלי' הוא הן בצלייה על האש והן בצלייה בתנור או גריל[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn38|[38]]]. וכן אין אוכלים בשר צלי "שנצלה בקדירה בלא מים ושום משקה אלא מתבשל במוהַל היוצא ממנו"[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn39|[39]]]
- שותים יין בתוך הסעודה ואין זה כמוסיף על הכוסות.
צפון, ברך:
נזהרים לא לשתות אחר אכילת אפיקומן, ולכן קודם אכילת אפיקומן ישתה כפי הצורך שלא יהא צמא אחר כך ויצטרך לשתות[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn40|[40]]].
אפיקומן – צריך כל אחד מבני הבית לאכול חתיכה אחת מבעל-הבית[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn41|[41]]] ולהשלים השאר ממצות אחרות. שיעור האפיקומן, לכתחילה, הוא שני 'כזיתים' משום שישנה מחלוקת האם האפיקומן נאכל זכר לפסח או זכר למצה שהייתה נאכלת עם הפסח. ומי שקשה לו, יכול לאכול רק 'כזית' אחד ויכוון שאוכל כזכר על פי אותה הדעה שהלכה כמותה[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn42|[42]]].
צריך לאכול אפיקומן בהסיבה ולסיים אכילתו עד 'חצות'[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn43|[43]]]. אם שכח ולא אכלו בהסיבה – אינו חוזר ואוכל[44].
נשים מסתפקות באכילת כזית אחד. נוטלים מים אחרונים רק בידיים ואין מעבירים את הידיים על השפתיים מחשש 'שרויה', וכך עושים כל ימי הפסח[45].
'כוס של אליהו' נוהגים למזוג לפני ברכת המזון[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn46|[46]]].
הלל נרצה:
בכוס אחרונה חייבים לשתות רביעית שלימה[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftn47|[47]]] בשביל שיוכלו לברך ברכה אחרונה.
אחר אכילת האפיקומן מנהגנו שאין שותים אפילו מים, אבל יש נוהגים לשתות מים ולא שאר משקין, ויש שותים גם שאר משקין אבל לא דברים המשכרים[48].
למנהגנו, אין שותים עד הבוקר.
----[1]
[2]
[3]
[4]
[5]
[6]
[7]
[8]
[9]
[10]
[11]
[12]
[13]
[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftnref14|[14]]]
[[:קובץ:///C:/Users/user/Desktop/עריכת הקערה וסימני הסדר.docx# ftnref15|[15]]]
[16]שוע"ר תעג סי"ח.
[17]
[18]
[19]
[20]
[21] ראה במ"מ וציונים להלכות ת"ת להגרמ"ש אשכנזי ז"ל (פ"א סי"דהערה 4/ו) שהיא חייבת בחינוך וההבדל בינה לאבא הוא שהיא אינה חייבת לכוף את הילד אם אינו רוצה משא"כ האבא.
[22]
[23]
[24]
[25]
[26]
[27]
[28]
[29]
[30]
[31]
[32]
[33]
[34]
[35]
[36]
[37]
[38]
[39]
[40]
[41]
[42]
[43]
[44]
[45]
[46]
[47]
[48]