תודה גדולה (רש"י 'ואם על תודה יקריבנו' - ויקרא ז, יב)

מבוסס על לקו"ש חי"ב פרשת צו | ישנם עניינים בשיחה שלא הובאו בדרשה. מומלץ לעיין במקור!

פתיחה

השבת זו שבת הגדול, וכמו הרבה שנים בשבת הגדול השבת זו פרשת צו. יש פסוק בפרשה הקושר את שבת הגדול ישירות לפרשה: ההסבר העיקרי לכך ששבת הגדול נקראת כך היא כי "נעשה בה נס גדול", ומהסיבה הזו אומרים אחרי מנחה "עבדים היינו", ומתחילים לומר לה' תודה על הנסים והנפלאות שנעשו אז ביציאת מצרים, ועד היום. ואם כן, הקשר לפרשה זה בפסוק "אם על תודה יקריבנו" – דיני קרבן תודה.

סדר הפסח גם קשור בצורה חזקה ביותר לקרבן תודה. כפי שמופיע בפוסקים (ובשו"ע רבינו) שאחת הסיבות לשימוש בשלוש מצות ב'סדר' זה כנגד שלוש סוגי הלחמים שהיו באים עם קרבן התודה.

והחשוב מכל: בפרק החדש של הרבי, פרק קט"ז בתהלים, "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי... נדרי לה' אשלם" – יהודי המודה לקב"ה ומוכן להקריב משהו עבור כך.

אז הבה ונפתח את החומשים – פרק ז פסוק יב, ור' זונדל כדרכו יקרא לנו את הפסוק (תתחיל מפסוק יא):

"וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַה':

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:"

מה כתוב כאן?

בפשטות התורה מונה את סדר הקרבת קרבן תודה, שהוא קרבן שלמים, ויש לצרף אתו שלושה מערכות של לחמי תודה.

עכשיו, בואו נראה מה כתוב ברש"י – ר' איסר, קרא את דיבור המתחיל "אם על תודה יקריבנו".

"אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות. שכתוב בהם "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה". אם על אחת מאלה נדר, שלמים הללו שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן."

מה רש"י אומר?

בלי להתעמק נראה שרש"י פותר ומסביר את המילים "על תודה" – ומבאר שהכוונה שכשיהודי בא להודות על נס. רש"י גם מונה על איזה נס – הארבעה שצריכים להודות. והוא אף מפרט אותם אחד אחרי השני (יורדי הים, הולכי מדבריות, חבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא).

ורש"י ממשיך – לכאורה בנושא מעט שונה – ומסביר את המשך הפסוק, שכאשר אדם מביא קרבן תודה, הרי שאין זה קרבן שלמים רגיל, כי יש להוסיף לחם ויש הגבלה על זמן האכילה כפי שמפורש בפסוקים הבאים.

השאלות

הכל ברור?

ממש לא. הרש"י הזה מלא בשאלות (כמו כל רש"י...), ורק כדי לשבר את האוזן נעלה שאלה אחת בפשט, ושאלה שניה למעמיקים.

השאלה בפשט: מה רש"י רוצה? אחד הכללים הבסיסיים ביותר בכללי רש"י, זה שרש"י לא מנדב הסברים לדברים שאין בהם קושי. רש"י לא חובש בפירושו על התורה כובע של פוסק הלכה או מגיד שיעור בגמרא. הוא בסך הכל מסביר "פשוטו של מקרא" – אולי מישהו יכול לומר לי, מדוע חשוב להסביר ב"פשוטו של מקרא", על מה בדיוק מביאים קרבן תודה? ואם מביאים קרבן תודה על כל נס, מה זה משנה כאן, זה לא ספר הלכות – תכתוב פשוט וקצר: "אם על תודה יקריבנו" – אדם שנעשה לו נס ומביא קרבן.

שאלה למעמיקים: רש"י מביא את רשימת ארבעת הדברים שצריכים להודות עליהם, בסדר הזה: יורדי הים, הולכי מדבריות, יושבי בית האסורים וחולה שנתרפא. שימו לב: זה לא הסדר בתהלים (מאיפה שרש"י מביא את הראיה שלו), שם הסדר הוא: הולכי מדבריות, חובשי בית האסורים, חולה שנתרפא ויורדי הים. וכמו שתוספות מסבירים שזה לפי רמת הסיכון. ההולך במדבר הוא בסכנה הגבוהה ביותר, ויורד הים בסכנה היותר נמוכה. בגמרא יש גם סדר, ושם זה: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה, בית האסורים – ותוספות מסבירים שזה לפי מידת השכיחות. אבל רש"י כאן לא הלך לפי אף סדר הגיוני!

ולסיום סדר השאלות דיוקון קטן לתשומת לב: שימו לב שאת שלושת הסכנות הראשונות כתב רש"י בלשון רבים "יורדי הים, הולכי מדבריות, חבושי בית האסורים", ורק את הרביעי כתב בלשון יחיד: "חולה שנתרפא".

הביאור

ובכן, הנה הביאור:

הפרשה שלנו, פרשת צו, מרחיבה את נושא הקרבנות שכבר דובר בו בפרשה הקודמת פרשת ויקרא. ולכן תשימו לב לכך שהרבה פעמים נאמר בפרשה שלנו "וזאת תורת", וכמו כאן "וזאת תורת זבח השלמים", כלומר: השלמים הוזכרו כבר בפרשת ויקרא – וכאן מרחיבים את הנושא.

אלא שמתחילים לקרוא בהמשך הפסוקים, רואים שאין כאן שום הרחבה על מה שכבר קראנו בפרשת ויקרא. כתוב כאן "וזאת תורת זבח השלמים", ובמקום לתת דינים ופרטים על קרבן שלמים רגיל, מתמקדת התורה רק בקרבן תודה!

ואת זאת מסביר רש"י במילים הראשונות שלו "אם על דבר הודאה... נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן וטעונות וכו'" – ובזה הוא מבאר שההרחבה בדיני שלמים, היא אכן בדיני ה'תודה' שהיא סוג של שלמים שטרם נזכר בתורה, ואכן יש שינויי דינים שהתורה מפרטת אותם (שצריך להוסיף לחמי תודה, וההגבלה על זמן האכילה).

אלא שהיה ברור לרש"י שכל מי שיקרא את הפסוק יבין לבד שלא על כל נס מביאים קרבן תודה. כי הרי תמיד יש על מה להודות, "ועל נסך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים" – והרי אי אפשר להקריב קרבן כל רגע... ואם כן ברור לקורא, כך מבין רש"י, שלא על כל דבר שאומרים עליו תודה, מקריבים ממש קרבן תודה – אלא רק על נסים מיוחדים. והקורא תמה: מה הכלל בזה. לכן מפרט לו רש"י את הנסים שעליהם מקריבים (שימו לב: רש"י לא עושה זאת לצורך הבהרת ההלכה, זה לא מתפקידו. אלא לצורך הבהרת הפסוקים, שהקורא בתורה תמה, מה מוגדר כנס שעליו מקריבים תודה).

וכעת נבין את הסדר המיוחד של רש"י ב'ארבעה שצריכים להודות': ים, מדבר, בית האסורים (וכל אלו בלשון רבים) ולבסוף חולה שנתרפא:

בהרבה משפחות נהוג שבליל הסדר יושב האבא, האמא או הסבים והסבתות ומספרים "סיפור יציאת מצרים אישי", או "משפחתי". כלומר, בנוסף למצוה מן התורה לספר ביציאת מצרים הגדולה, מוסיפים ומספרים על נסי המשפחה, איך אבי המשפחה ניצל מהשואה וכו'. ויש לכך מקור בספרים הקדושים. התועלת של המנהג הזה עצומה, בני המשפחה מבינים שהקשר שלהם אל הקב"ה והנסים שלו, איננו משהו רחוק, אלא "כאילו הוא יצא ממצרים", הקב"ה ממשיך ו"בכל דור ודור... מצילנו מידם". רגש השמחה והשייכות של המשפחה אל הנסים גודל הרבה יותר כאשר הם מבינים שאלו נסים שאירעו לאבותיהם ממש.

אותו הדבר כאן. רש"י הבין שכאשר משה רבינו ציוה את ישראל במצות קרבן תודה – הוא הסביר להם את ארבעת החיובים לפי מה שאירע להם (שלמרות שהם לא היו מחויבים בקרבן תודה על הנסים הללו, מסיבות שונות) – הרי שזו הדוגמה וההמחשה הטובה ביותר, כי אין זה נסים שיתרחשו בעתיד, אלא מה שכל אחד מהם עבר, וזהו הסדר:

יורדי הים – כלל ישראל עבר בים סוף ביבשה.

הולכי מדבריות – כשעלו מן הים הלכו במדבר (קודם לכן הלכו בדרך סלולה, אח"כ התחילה הדרך הארוכה של מ"ב מסעות).

ולבסוף: חבושי בית האסורים – אחרי חטא המרגלים שהקב"ה גזר עליהם שלא יצאו מהמדבר ארבעים שנה, ונשארו ב"ארץ לא זרועה" כל כך הרבה זמן, וזה סוג של בית כלא.

ואילו "חולה ונתרפא" לא היה בצורה כללית, לכן זה אחרון, ובלשון יחיד.

הפלא ופלא!

ההוראה

אז מה למדנו מהרש"י הזה?

אני חושב שאפשר ללמוד את הרעיון הזה עצמו - כשנשב בליל הסדר ונאמר לה' תודה "על גאולתנו ועל פדות נפשנו", כשנאמר את הפרק החדש של הרבי "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עליי", לא נחשוב רק על כלל ישראל, אלא בעיקר על ר' ישראל. על הנסים שאירעו לנו. ועם קצת התבוננות, כל אחד ימצא על מה להודות לה', בלי סוף – כי "כל תגמולוהי עליי".