הפטרת שבת חול המועד פסח היא נבואת יחזקאל, חזון "העצמות היבשות".
"היתה עלי יד ה' .. ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות ... ואמרת אליהם: העצמות היבשות שמעו דבר ה' וגו'".
מי הם היו אותם "עצמות יבשות", מי הם האנשים שהפכו אחרי מותם להיות אותם עצמות יבשות, ויחזקאל החיה אותם מחדש?
במסכת סנהדרין (צב) יש על כך דעות שונות: "אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו".
בני אפרים חישבו את קץ היציאה ממצרים עם חישוב מוטעה, ועל דעת עצמם הם החליטו לצאת ממצרים שלושים שנה לפני מועד הגאולה.
הודעת הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים היתה "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" – ובני אפרים חישבו את חשבון 400 השנים מאז מועד ברית בין הבתרים. וכשתמו ארבע מאות שנה, הם חשבו שהגיע עת הקץ – ויצאו בכח עצמם ממצרים.
אולם חישובם היה מוטעה, כי ספירת ארבע מאות שנה החלה רק מעת לידת יצחק אבינו, כפי הנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך ... ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", דהיינו מאז שיהיה לו "זרעך". רק מאז לידת יצחק, עליו נאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע".
ויצחק אבינו נולד 30 שנה לאחרי ברית בין הבתרים, שהיתה בהיות אברהם בגיל 70.
ולכן בני אפרים יצאו מוקדם מדי, ובסופו של דבר הם נפלו בידי פלשתים בגת ונהרגו. ולדעת רב, הם אלו אותם "העצמות היבשות" (רש"י).
ממשיכה הגמרא: "ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים".
אלו היו עצמותיהם של אנשים שלא האמינו בתחיית המתים, כמובא בהפטרה "העצמות האלה.. אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו". הם חשבו ש"אבדה תקוותינו", אין תחייה. וכדי להוכיח לעם ישראל שדעה זו אינה נכונה, ועם ישראל מובטח בתחיית המתים – הקב"ה החיה אותם (למרות שמן הדין הם לא זכאים לכך, שהרי "הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעוה"ב) כדי שיהוו סימן עבור עם ישראל (רש"י).
ר' ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית מצוה, ר' יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל שקצים ורמשים.
במעשה זה של חיפוי ההיכל ברמשים ושקצים, הם ביקשו לבטא את טענתם שהעולם והאדם – אין להם קיום. היות ששקצים ורמשים אין בהם עצמות, והם אינם מתקיימים יותר משנה, בכך הם רצו להביע את הרעיון שגם האדם והעולם אין להם קיום. והקב"ה הוכיח להם שהאדם יש לו קיום, והוא יקום לתחייה (חדא"ג מהרש"א).
ר' יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא וכו' – כמסופר באריכות בגמרא.
ומסיימת הגמרא: "בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, אמר לו הקב"ה ליחזקאל לך והחיה מתים בבקעת דורא. כיון שהחיה אותן – באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו"...
באותה שעה שיחזקאל החיה את העצמות, הגיעו חלק מהעצמות לנבוכדנצר הרשע וטפחו על פניו. ויש אומרים שנבוכדנצר עשה לעצמו כלי אכילה ושתיה מאותם עצמות של בני ישראל, וכשהוא עמד לשתות באותו זמן של התחייה מכוס-עצמות שכזו, הכוס/העצמות קיבלה חיים וטפחה על פניו (רש"י).
•
נתמקד בדעה הראשונה, דעתו של רב, האומר שאלו הם בני אפרים.
הבעיה של בני אפרים, שונה מכל האנשים המובאים בדעות האחרות. לכל שאר הדעות – הם היו אנשים שלחמו בתורה, כפרו בתחיית המתים, לא היתה בהם לחלוחית מצווה, ועוד כדומה.
אולם בני אפרים נשענו בסברתם על התורה עצמה. אמנם הם למדו בחומש "פשט" לא נכון, אבל הם לא הלכו ח"ו נגד התורה, הם רק לא פירשו אותה נכון. הם חישבו את הקץ לא לפי החשבון הנכון.
מה היה מקור טעותם?
יסוד הבעיה שלהם היתה שהם היו "ציור בפני עצמו", ללא ביטול למשה רבינו, לנשיא הדור. וכאשר היה חסר להם הביטול למשה רבינו – הם טעו.
יציאה מהגלות, ה"קץ" – התוכן שלו הוא, כמובא בנביא ישעיהו: "יבוא כל בשר להשתחוות לפני". המשמעות הפנימית של נבואה זו היא: שהבשר, הגשמיות, גם הוא יהיה בביטול – הוא יבוא "להשתחוות לפני", להיות בביטול אל הקב"ה. על משקל הפסוק בפרשת נח "קץ כל בשר בא לפני", ה"קץ" הוא, הגאולה היא – כאשר "כל בשר בא לפני", כאשר הגשמיות "בא לפני", תהיה בביטול.
והיות ובני אפרים היו "ציור בפני עצמו", לא היה בהם ביטול למשה רבינו שהוא זה המביא את דברו של הקב"ה, לא היה בהם "יבוא כל בשר להשתחוות לפני", לא היה בהם את הביטול של "כל בשר בא לפני" – אזי אין להם את ה"קץ", ולכן החישוב שלהם היה מוטעה.
(וכשאין ביטול לצד הקדושה – אזי נופלים חלילה ל"גת" של פלשתים, נעשים בביטול לצד השלילי).
התיקון שלהם היה על ידי "יחזקאל בן בוזי הכהן", ויחזקאל הביא אותם לרמת תיקון - עד כדי כך שאותם העצמות טפחו לנבוכדנצר על פניו.
מה משמעות הדבר: יחזקאל היה איש המעלה. הוא היה נביא, והוא גם היה כהן, אבל למרות כל מעלותיו – הוא היה "בן בוזי", "על שם שהיו מבזים אותו" (רד"ק על הפסוק). הוא לא "החזיק" מעצמו, הוא היה בביטול.
יתרה מזו, הוא היה "בן בוזי", לא במשמעות "הבן של..." אלא במשמעות של "בן חורין", של "בן עולם הבא". המשמעות היא שהוא עצמו במצב של "חורין", הוא עצמו ראוי ל"עולם הבא".
כך גם יחזקאל היה "בן בוזי", הוא עצמו היה במצב נפשי של "בוזי", שלא החזיק מעצמו כאיש מעלה.
למרות היותו נביא, למרות היותו כהן, למרות כל מעלותיו – הוא היה "בן בוזי", הוא לא היה "ציור בפני עצמו" כלל. הוא היה בקצה ההפכי מבני אפרים שהיו "ציור בפני עצמו". לכן דווקא הוא זה שתיקן אותם, הוא זה שהיה בכוחו להפיח בהם חיות מחודשת.
והודות לרוח החדשה שהוא הפיח בהם, לכן אותן עצמות יבשות, טפחו לנבוכדנצר הרשע על פניו.
במסכת כתובות (לג) אומר התוספות: "אותו צלם (שהקים נבוכדנצר) לא היה עבודת כוכבים ממש, אלא היה עשוי לכבוד המלך". דהיינו – שהבעיה שלו לא היתה "עבודה זרה", אלא הוא הביע "ציור בפני עצמו" של נבוכדנצר, את גאוותו וכבודו של המלך.
אותן עצמות שהיו בעברם "ציור בפני עצמו", ללא ביטול למשה רבינו, וכתוצאה מכך הם נהרגו - הרי כעת, לאחר התיקון של יחזקאל, שהוא היה ההיפך הגמור מ"ציור בפני עצמו" – הנה אותן עצמות ממש, באו וטפחו על פניו של נבודכנצר שהקים צלם שביטא שהוא "ציור בפני עצמו", כך שהעצמות הללו נהפכו מן הקצה אל הקצה.
וההוראה אלינו, ברורה.
('רשימות' כ"ק אדמו"ר, חוברת ז)