התפילין כהוכחה
על חזון העצמות היבשות, דנה הגמרא (סנהדרין צב ב) האם מאורע זה היה כפשוטו או שהוא משל בלבד.
האם הסיפור לא התרחש במציאות ממש, אלא היווה רק רמז ומשל - כמו שהעצמות חיים מחדש, כך עם ישראל יחזור מגלות ויחיה מחדש כעם על אדמתו, או שהסיפור היה דבר אמיתי.
הגמרא מביאה שם שתי דעות, ובסיום הדיון הגמרא מביאה את דברי רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי האומר: "מתים שהחי' יחזקאל - עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות".
וממשיכה הגמרא ואומרת: "עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם". ("שאותן תפילין היו שלהם". רש"י)
•
ויש להבין, מה רבי יהודא בן בתירא מוסיף בהצגת התפילין "והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם". מה דבר זה מוסיף על עצם הכרזתו "אני מבני בניהם"?
רבי יהודא בן בתירא טוען כדברי האומר שמאורע זה היה מאורע מציאותי, מאורע זה לא היה משל, וכדי לחזק את דעתו – הוא מספר שהוא עצמו, בשר ודם, גוף חי, הינו צאצא שלהם. וזו ההוכחה שלו שזו עובדה קיימת.
וכיון שכך, יש להבין מה הוא מוסיף בזה שהוא אומר שגם התפילין הללו הם מהם?
אם אני מאמין לך שאתה נכד שלהם– נאמין לך גם בלי הראיה הנוספת הזו. ואם הנאמנות שלך מוטלת בספק – מה תוסיף הראיה מהתפילין? כמו שהסיפור שלך לא אמין – גם הראיה הזו קלושה.
אלא הרבי מחדש, שרבי יהודא בן בתירא אומר בזה משהו נוסף. הוא מחדש בראיה מהתפילין משהו אחר, מעבר לעובדה שזה היה סיפור אמיתי ולא משל.
•
לרבי יהודא בן בתירא אין הרבה אזכורים בגמרא, הוא מוזכר רק מספר פעמים בודדות. אחד הסיפורים המפורסמים עליו הוא, בתחילת מס' פסחים (דף ג), על אותו ארמי שהתפאר בפני רבי יהודא בן בתירא שהוא עולה בכל שנה לירושלים ואוכל שם מקרבן הפסח.
ריב"ב שרצה למסור את המידע המפליל הזה לאנשי ירושלים, אך מבלי שאותו ארמי יידע מכך. לכן הוא שאל אותו "ומי קא ספו לך מאליה"? אתה מתפאר שאתה אוכל מן החלק המשובח של הקרבן, "משופרי דשופרי", האם נתנו לך לאכול את החלק הטוב ביותר של הקרבן? האם נתנו לך מן האליה?
וכשאותו ארמי הגיע לירושלים וביקש לאכול מן האליה (שהיא אמורה לעלות על המזבח), הבינו שמשהו מריח כאן לא טוב, בדקו את הדבר ומצאו שהוא גוי והרגוהו. ושלחו לו חכמים מירושלים "שלום לך רבי יהודא בן בתירא, שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים".
התוספות על אתר מביא שלושה הסברים מדוע רבי יהודא בן בתירא היה צריך לשלוח את הגוי עם מסר סמוי, למה הוא לא עלה בעצמו לירושלים לספר על הגוי השקרן הזה?
(א) לא היה לו לרבי יהודא בן בתירא קרקע. ולכן הוא היה פטור מעליה לרגל. (ב) הוא היה זקן ולא היה כח ברגליו לעלות. (ג) נציבין נמצאת בחוץ לארץ, כך שתושביה פטורים מעליה לרגל.
לשם מה הצורך בשלושה תירוצים. כי תירוץ ראשון אין בו די, כי זה לא "חלק" לומר שמי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל (מה עוד, שכל יהודי יש לו קרקע של ד' אמות בארה"ק), לכן צריכים גם את התירוץ השני האומר, שבנוסף לזה שאין לו קרקע – הוא גם היה זקן וחולה.
אבל למרות כל זאת, ריב"ב יכל לשלוח יהודי אחר מהעיר, שאינו זקן או חולה, ובאמצעותו להעביר את המסר, למה היה עליו לעשות זאת באמצעות הגוי? לכן ישנו התירוץ השלישי שנציבין היא חוץ לארץ, כך שאף אחד מהעיר לא עלה לירושלים – ובמילא לא נותרה בידו ברירה, אלא לשלוח את המידע עם הגוי עצמו.
לאור דבריו אלו של התוספות, יש מפרשים הרוצים לכרוך את שני הסיפורים יחד. את העובדה שהוא לא עלה לירושלים לרגל, יחד עם הסיפור בו פתחנו - שהוא מצאצאי אותם עצמות היבשות.
הכיצד, הם מסבירים כך: ריב"ב היה מבני אותם אנשים שיחזקאל החיה, והם היו מבני אפרים שיצאו ממצרים לפני הזמן, נהרגו בדרך ולא הגיעו לארץ, ואח"כ חיו מחדש בזמן יחזקאל ועלו לארץ –
ולכן, בהיות שבזמן חלוקת הארץ ע"י יהושע הם לא היו בחיים, הם היו "עצמות" – לכן הם לא קיבלו נחלה בארץ, ולכן לרבי יהודא בן בתירא – הנין שלהם – לא היה קרקע, כתירוצו הראשון של התוספות, ולכן הוא לא עלה לרגל לבית המקדש והיה צריך להעביר את המסר באמצעות אותו ארמי.
הברקה מדהימה של אותו מפרש –
אבל הרבי פורך את הסברא הזו, מתוך דברי הגמרא עצמה, מתוך דברי רבי יהודא עצמו, שהזכרנו לעיל, מתוך דבריו שהוא אומר "והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם".
•
בהמשך הסוגיא, כמוזכר לעיל, הגמרא דנה מי הם היו אותם "עצמות" שיחזקאל החיה. דעה אחת אומרת – כנזכר לעיל, שהם בני אפרים שיצאו ממצרים שלושים שנה לפני מועד הגאולה.
דעה אחרת, אלו אנשים שחיפו את ההיכל בשקצים ורמשים. דעה אחרת – שהם כפרו בתחיית המתים. דעה אחרת - שהם אנשים שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה, ועוד.
•
מה אומר רבי יהודא: שלא זו בלבד שאני חי [וזו הוכחה לשלול את הדעה שמאורע זה היה רק משל], אלא הוא גם מוסיף ואומר שהללו התפילין משלהם.
מה הוא אומר בזה, מה הוא מוסיף בזה?
אין כל הגיון אחר במילים אלו, אין כל הסבר אחר בתוספת זו, שמוסיפה הסבר על ההוכחה שלו מכך שהוא חי, מלבד הדבר הבא:
רבי יהודא אומר, התפילין הללו הינם הוכחה שהם לא היו מבני אפרים, אלא הם מישהו אחר, משאר הדעות שהובאו בגמרא. והראיה – שיש לי תפילין שלהם. ואילו בני אפרים יצאו ממצרים לפני שכלל ניתנה מצות תפלין.
כך שדבריו הראשונים "אני מבני בניהם" – זו הוכחה כנגד הדעה שהמאורע הוא רק משל, אלא הסיפור הוא עובדה מציאותית.
והמשך דבריו: "הללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם" – זה הוכחה כנגד הדעה שהם היו בני אפרים.
כי לולי ההבנה הזו בדברי רבי יהודא, אין כל "אמירה" בתוספת הזו של התפילין. מה הוא רוצה לומר בזה? מה התוספת שהוא מביא בזה על ההנחה הראשונה שזה לא משל אלא עובדה קיימת?
מבחינת הנאמנות על עצם הראיה שהמאורע הזה אינו משל – הדבר לא מוסיף שום דבר.
הדבר היחיד שיש בזה "אמירה" – הוא להוכיח באמצעותם, שאותם עצמות לא היו של בני אפרים.
(קטע משיחות אחרון של פסח תש"ל)