אחד מייעודי הגאולה הקרובה, הינו הפסוק שנקרא בהפטרת אחרון של פסח )ישעיה יא(: "והניף ידו על הנהר בעים רוחו, והכהו לשבעה נחלים, והיתה מסילה לשאר עמו, כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".
הקב"ה יניף בידו בכוח על הנהר, נהר פרת, ויפתח בו שבעה 'פתחים', עבור שבעת הגלויות בהם עם ישראל נמצא בזמן הגלות, ועם ישראל יעבור בהם כמו בעת קריעת ים סוף, כאשר יצאנו ממצרים. ייעוד זה, של חציית עם ישראל בתוך הנהר, דורש ביאור.
אותו נביא, ישעיה הנביא, מתנבא )ישעיה ס( שעם ישראל יגיע לארץ ישראל בעת הגאולה: "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". עם ישראל יגיע מכל הגלויות "כעב תעופינה", כמו עננים ששטים בשמים, "כיונים אל ארובותיהם". וכיון שכך, לשם מה נדרשת בקיעת הנהר לשבעה נחלים. כאשר יצאנו ממצרים, וצעדנו על גבי הקרקע, היה צורך לנס קריעת ים סוף, כדי שנוכל ללכת "בתוך הים ביבשה" בדרך אל היעד. אך בגאולה הקרובה, כאשר "כעב תעופינה", כאשר עם ישראל עף באוויר אל ארץ ישראל – לשם מה נדרשת בקיעת הנהר?
גם בעת יציאת מצרים, הצורך בקריעת ים סוף, שהיה ביום השביעי של פסח, לא היה בשל סיבה טכנית, הוא לא היה כדי שעם ישראל יוכל לחצות את הים מעבר לעבר.
בעת קריעת ים סוף עם ישראל לא חצה את הים מגדה אל גדה. אלא באותו הצד שבו ירדנו לים – באותו הצד עלינו ממנו. עם ישראל צעד בים סוף במסלול כמין קשת.
מטרתה המרכזית של קריעת ים סוף והליכת ישראל בים - היתה כהכנה למתן תורה.
התורה היא חכמתו של הקב"ה עצמו. הבורא הוא בלתי-מוגבל, וגם חכמתו היא שלא בערכם של הנבראים – כך שכיצד זה הנבראים הגשמיים יוכלן לקבל את התורה, ללמוד ולהבין אותה, איך בני האדם המוגבלים יוכלו להבין ולהשיג שכל שהוא באין-ערוך אליהם – לשם כך היתה קריעת ים סוף.
הים מסמל דבר שהוא מכסה ומעלים על כל מה שנמצא בתוכו. הים מכסה על כל הברואים הנמצאים בו. כאשר הים נקרע, ועם ישראל עובר בתוכו ביבשה – הדבר מבטא, שברצונו של הקב"ה כל הדברים שהינם בהעלם, באים לידי גילוי אל האדם.
כאשר הקב"ה רוצה, האדם, שהוא יצור היבשה, יוכל לראות כל מה שקורה בקרקעית הים, ולצעוד בתוך הים - ביבשה.
דבר זה מהווה הכנה למתן תורה, קריעת ים סוף הינה הכנה לכך שברצונו של הקב"ה, גם חכמתו הנעלית הבלתי מוגבלת, החכמה שהיא עבורינו כמו "ים" – מתגלית והופכת ל"יבשה", ובני ישראל עוברים בתוכה, ורואים את כל מה שיש בה.
הקב"ה מצפה מיהודי שהוא יתקדם ויתעלה כל הזמן, "ילכו מחיל אל חיל". הקב"ה דורש מיהודי שהוא לא יעמוד במצב סטאטי, אלא עליו להיות בתנועה של התעלות כל הזמן, תמיד לשאוף ליותר, להתקדם הלאה.
הדומם והצומח, לא זזים ממקומם. בעלי החיים – אמנם הם תמיד בתנועה, אבל הם מוגבלים במקום בו הם יכולים לנוע, הדגים אינם יכולים לצאת מן הים, וברואי היבשה אינם יכולים לחיות בים. מיהודי, הקב"ה תובע, ששום מגבלה לא תעמוד בפניו, עליו לכת מחיל אל חיל, הן בכמות והן באיכות. זו הדרישה מיהודי כל הזמן, ובכל הדורות.
כאשר עומדים לעבור לגאולה האמיתית והשלימה, אל ימות המשיח – כאן ייווצר בעולם ובעם ישראל מצב שונה ונעלה שלא בערך לעולם הקיים. אפילו בעלי החיים עומדים להשתנות, כדברי הנביא ישעיה )פרק יא( "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" – אם כך בעלי החיים, הרי בוודאי שבני האדם יתעלו שלא בערך ממצבם כיום: "לא יהיה עסק כל העולם – אלא לדעת את ה' בלבד",
ואם כך בבני האדם בכלל, הרי שבפרט הדברים אמורים כלפי עם ישראל, אודותיהם כותב הרמב"ם בסיום ספרו, שהם "יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים", כיון שמשיח ילמד איתם את פנימיות התורה –
וכהכנה למצב נעלה ושונה זה – נדרש "והניף ידו על הנהר".
למרות שמבחינה פיזית אין צורך בבקיעת הנהר, כיון שיכולים להגיע אל ארץ ישראל "כעב תעופינה", אך בקיעת הנהר נדרשת כהכנה לכללות סדר החיים לעתיד לבוא, כאשר כהכנה למצב החדש שהוא שונה לחלוטין מהמצב הקודם.
כהכנה למצב נעלה שאינו בערך העולם הקיים – יש צורך לעבור "בתוך הנהר", לבקוע את הנהר עבור עם ישראל, והם יעברו בתוכו.
וכיון שנעשה שינוי בטבע העולם, עם ישראל יעבור בתוך הנהר שהיה מכוסה במים עד עתה, הרי וודאי שיוכל להיות שינוי בטבע העולם, שהעולם המוכר לנו, יהיה "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ויהי רצון שיהיה זה בקרוב ממש.
(משיחת אחרון של פסח תשכ"ב)