כל ימי חג הפסח אנו נזהרים מאוד מ"מצה שרויה", שהמצה או פירורים ממנה לא יבואו במגע עם מים או כל דבר לח אחר. הזהירות היא כה גדולה עד כדי כך שמכסין את המצות שעל השולחן שלא ייטוף עליהם מים, וכן מכסים את המים שלא יפלו לתוכם פירורי מצות.
אבל ביום "אחרון של פסח" (היום השמיני, יום החג האחרון, של חג הפסח), אותו חוגגים בחוץ לארץ [והשנה, בשל העובדה שהיום האחרון של חג הפסח בארץ ישראל, יום "שביעי של פסח", חל ביום שישי – אזי יום המחרת, יום השבת, שבעיקרו הוא יום שאינו חג הפסח, בני ארץ ישראל חוגגים אותו "בלית ברירה" כיום נוסף של פסח] – ביום זה, יום אחרון של פסח, לא זו בלבד שמקילים באכילת שרויה, אלא יתרה מזו – מקפידים ומהדרים לאכול דווקא שרויה.
כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע היה מהדר לאכול "שרויה", ל'השרות' את המצה בכל סעודות החג, ולא רק פעם אחת או שלושה פעמים, אלא הוא היה אוכל "שרויה", בכל מאכל ומאכל, לא רק במרק או בדבר מימי אחר כיין או מים, אלא היה טובל את המצה אפילו בדגים ובבשר, ואף הורה כן לכל אלו שסעדו על שולחנו.
ויש להבין: (א) מה תוכן אכילת 'שרויה' ביום זה, עד כדי הקפדה והדגשה לאכול את המצה כשהיא 'שרויה' בכל סוגי המאכל. (ב) איזה הוראה עלינו להפיק ממנהג זה לכל ימות השנה.
•
המשמעות של ה"שרויה" היא – השימוש ב'משקה'. המצה היא 'מאכל', וכעת ניתוסף שמשרים את המצה בדבר שהוא 'משקה'.
כך שכדי להבין מה משמעות תוכנה של 'שרויה' – עלינו להבין מה ההבדל בין מאכל למשקה, ומה תפקידו של כל אחד מהם:
המשנה בפרק ג' במסכת עירובין עוסקת באדם שרוצה להניח 'ערוב תחומין'. הדין הוא שאדם אסור לו ללכת בשבת מתחום מקומו יותר מאלפים אמה.
אך כאשר אדם זקוק לצאת במהלך השבת למרחק שהוא יותר מאלפיים אמה – לשם כך עליו להניח בערב שבת כמות מסויימת של מזון במרחק של קצת פחות מאלפיים אמה ממקומו, כך שהוא "קונה שביתה" במקום שהמזון שלו מונח, כאילו שם הוא מקומו, ומנקודה זו מותר לו ללכת הלאה אלפיים אמה.
והמשנה אומרת "בכל מערבין .. חוץ מן המים". כל סוג אוכל שאני רוצה להניח כ"ערוב תחומין" – ראוי לשמש כערוב, "חוץ מן המים". המים אינם כשירים לקבוע את מקומי. לשם קביעת ערוב תחומין יש צורך מזון ממשי.
הסיבה לכך שהמים אינם כשירים לכך, מסביר הרמב"ם, כי המים הם אינם מזון, הם רק "מוליכין המזון למקומותיו הידועות", תפקידם של המים הוא לקחת את המזון שהאדם אוכל, ולסייע לו להתעכל ולהתפזר בגוף במקומות הנדרשים, אבל הם עצמם – אינם בגדר של 'מאכל'.
וכדברי הגמרא במסכת שבת: 'אכל ולא שתה – אכילתו דם'. אדם שרק אכל דברי מאכל, אבל לא שתה מים, אכילתו אינה מתפשטת בגוף, והיא כמו דם שצרור במקומו ולא מתפשט הלאה.
לסיכום: 'מאכל' הוא מזון האדם, ואילו ה'משקה' – הוא נועד רק כדי לפזר את המזון בגוף.
•
התורה והמצוות – נמשלים ל'מאכל', הם המזון של הנשמה. הם הבסיס של חיי הנפש.
ה'משקה' – מבטא את ה"פיזור" של דברי המאכל הלאה, להוליך את ה'מזון' לכל חלקי הגוף, לקחת את דברי ה'מאכל', את התורה והמצוות, ולפזר אותם בכל מקום ומקום, עד כדי להשפיע על הזולת, על יהודי אחר.
אחת התכונות של המים הם, שהם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, הם מחלחלים כלפי מטה.
אם אני למדתי מעט תורה ומצוות, יש לי כבר משהו שליהודי אחר עדיין אין זאת, יש לי "מאכל" שליהודי אחר עדיין אין – תפקידם של המים הוא "לרדת למקום נמוך", לקחת את המאכל ולהוליך אותו לאותו אדם שבינתיים הוא "נמוך" ממני, הוא עדיין לא זכה ללמוד ולקיים את מה שאני למדתי. תפקידם של המים הוא - לפזר את המזון, את המאכל, את התורה ומצוות, ליהודי אחר.
•
בחג הפסח יצאנו ממצרים. חג הפסח זה יום הלידה של עם ישראל. בחג הפסח אנחנו רק מתחילים את דרכנו בדרכי התורה והמצוות. עושים את הצעדים הראשונים שלנו בעבודת ה'.
וכך אט אט, יום אחר יום, אנו מתקדמים הלאה, צועדים בדרך התורה, לומדים ומרחיבים, מתקדמים.
למחרת החג הראשון של פסח אנו מתחילים לספור ספירת העומר, ומתחילים לתקן את עצמינו, החל מ'חסד שבחסד', ולמחרת 'גבורה שבחסד', אחר כך 'תפארת שבחסד', וכך אט אט אנו מזככים ומעדנים את עצמינו, מעשירים את נשמתינו, מתקדמים ולומדים.
בימים הראשונים של חג הפסח, כאשר אנחנו רק בראשית הדרך, כאשר רק יצאנו ממצרים, אנו אוחזים רק בימי ה'לידה' של עם ישראל, כאשר אנחנו רק "מתחילים" לאכול מזון, לקיים תורה ומצות – אין כל מקום לשתות מים במהלך אכילת המזון, יחד עם אכילת המצה.
כי עוד אין לנו מה 'לפזר', עוד אין לנו מה להעביר הלאה. כל עוד אין לנו די מזון ומאכל להעביר הלאה – אז למה לנו 'משקה'.
ולכן בכל ימי חג הפסח אנו נזהרים שהמצה לא תהיה במגע עם מים, נזהרים ממצה 'שרויה', המצה לא צריכה להגיע לידי מגע עם רטיבות, כי אין לנו עדיין מה לפזר, אין לנו עדיין מה לקחת ולהוביל הלאה למקומות אחרים.
אבל אחרי שבוע ימים שאנו חוגגים את חג הפסח, אחרי שבוע שלם בו סיימנו "מעגל" שלם מ"חסד שבחסד" ועד "מלכות שבחסד", כבר יש לנו שבוע של "מאכל", כאשר אנחנו כבר לא בראשית הדרך, כבר יש לנו מה להעביר הלאה –
אזי מגיע "אחרון של פסח", וביום זה אנו מצויים, אדרבה, לטבול את המצה בכל משקה ומשקה, בכל דבר שרק ניתן, כדי להשרות את המצה ב'משקה', כדי שהמים יוליכו את המצה והמאכל, את התורה והמצוות, לכל פינה ולכל מקום, מגבוה לנמוך.
כעת מוטל עלינו לקחת את ה'מאכל' שקיבלנו, את מה שאכלנו במשך כל השבוע – ולהעניק זאת ליהודי אחר שטרם זכה לכך, לתת גם לו מהמעט שכבר אכלנו. לא לשמור זאת לעצמינו אלא לחלוק זאת עם יהודי נוסף.
(משיחת אחרון של פסח ה'תשמ"ח)