בשביעי (אחרון) של פסח אנו סועדים את "סעודת משיח". מה כל כך מיוחד בסעודה זו? לכאורה בכל מוצאי שבת אנו סועדים סעודת "מלוה מלכה", הנקראת בשם "סעודתא דדוד מלכא משיחא", כך שלכאורה בכל מוצאי שבת יש לנו "סעודת משיח", ומה מיוחד ב"סעודת-משיח" באחרון של פסח?
נעמוד רגע על ההבדלים בין הסעודות – ולאחר מכן נבין מה כ"כ מיוחד בסעודת-משיח של חג הפסח.
בין ההבדלים: (א) "סעודתא דדוד מלכא משיחא" – היא בכל שבוע במוצש"ק, ואילו "סעודת משיח" – היא אחת בשנה. (ב) "סעודתא דדוד מלכא משיחא" נקראת בשם 'סעודה רביעית', הבאה כהמשך לשלושת סעודת השבת שקדמו לה – ואילו "סעודת משיח", היא סעודה בפני עצמה. (ג) "סעודתא דדוד מלכא משיחא" – נקראת בשמו של "דוד המלך", ואילו "סעודת משיח" – לא נזכר שמו, אלא "משיח" בלבד. [(ד) סעודת מלוה מלכה – הוא דין בשולחן ערוך, ואילו "סעודת משיח" – הוא מנהג ישראל (שהונהג ע"י הבעש"ט ורבותינו נשיאנו) שלא נכתב בשולחן ערוך].
•
המלך המשיח ודוד המלך – למרות שיש קשר ביניהם, הם דמויות נפרדות. הגמרא במסכת סנהדרין (צח) אומרת: "עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר, שנאמר "ועבדו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, "הקים" – לא נאמר, אלא "אקים" (לשון עתיד).
שואלת הגמרא והלא כתוב "ודוד עבדי נשיא להם לעולם",
דהיינו: שלא יהיה "דוד אחר", לא יהיה "אקים להם" לשון עתיד – אלא "דוד עבדי נשיא להם לעולם", דוד עצמו יהיה הנשיא –
מתרצת הגמרא: "כגון קיסר ופלגי קיסר". מבאר רש"י ששניהם יכהנו, אבל האחד יהיה "מלך", ודוד המלך יהיה "שני לו" [מלך, ומשנה למלך].
"דוד החדש (משיח) – יהיה מלך" (כמו שכתוב "דוד מלכם אשר אקים להם", התורה מכנה את "דוד החדש" בתואר "מלכם", הוא יהיה "מלך"). "ודוד המלך – שני לו" (שעליו נאמר רק "דוד עבדי נשיא להם לעולם" – הוא מוזכר בתואר "נשיא", ולא מוזכר לגביו הביטוי "מלך").
•
ביטוי זה של ההבדל בין משיח לדוד המלך, בתארים "קיסר" ו"פלגי קיסר" הוא תמוה. מדוע הגמרא לא משתמשת בלשון הקודש: מלך ומשנה למלך? מדוע היא משתמשת בלשון של אומות העולם?
ויתרה מזו – למה ב"לשון רומי", לשון עם שהחריב את בית המקדש, עם שבין אומות העולם – הוא עם ירוד ביותר?
ומה עוד: מקורו של הביטוי "קיסר", הוא על שם "חתיכה וכריתה", מלך רומי נקרא בשם "קיסר", מכיון שבשעה שנולד "נתקשתה אמו בלדתה, וכרתו בטנה והוציאו הולד דרך דופנה", ועל שמו נקראו כל מלכי רומי לאחר מכן בשם "קיסר", על שם ה"ניתוח קיסרי" שעבר "קיסר"-רומי.
כך שתמוה שכאשר הגמרא רוצה לבטא את מהותו של משיח – היא נוקטת בלשון זה, "קיסר".
•
והביאור בזה: עיקר החידוש בגילוי של משיח בגאולה – לגבי כל המלכים והצדיקים שקדמו לו בכל הדורות – הוא בהשפעה ובירור של אומות העולם.
אמנם משיח יפעל על בני ישראל "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", אבל – זאת עשו גם מלכים וצדיקים לפניו, [וכן – פעולה זו הוא יעשה כאשר הוא עדיין בגדר "בחזקת משיח"], עיקר חידושו של משיח הוא, [בתפקידו כמשיח וודאי] "ויתקן את העולם כולו לעבדו ה' שכם אחד".
לכן הגמרא נוקטת דווקא בלשון של אומות העולם, וביניהם גופא – בלשון רומי, העם הירוד ביותר: "קיסר". כי תפקידו של משיח יהיה לתקן את כל אומות העולם, אפילו את רומי הירודה.
הדבר בא לידי ביטוי גם במשמעות של "ניתוח קיסרי".
"לידה" זהו טבע שהטביע הקב"ה בבריאה. אולם כאשר יש דבר המעכב את לידת התינוק, ומעמיד אותו או את האמא בסכנה – אזי נצרכים להגיע למשהו לא טבעי, ל"קיסר", כריתה וחתיכה. וולד זה נקרא בהלכה בשם "יוצא דופן", ועד שעל פי הלכה, ילד ראשון שנולד בניתוח קיסרי – אין לו דין של "בכור", לגבי פדיון בכור, כי הוא לא "פטר רחם".
משמעות הדבר ברוחניות: כדי שתהיה מציאות של נברא גשמי, הדבר לא יכול להיות באמצעות "אור אלוקי" שיורד ומתצמצם מדרגא לדרגא. מדבר רוחני – לא ייווצר דבר גשמי. התהוות הגשמיות – יכולה להיות רק באמצעות "מסכים ופרסאות" בלשון הקבלה, מסכים והסתרים שמשנים את ה"אור" הרוחני לחלוטין. דהיינו – בסדר "טבעי" הדבר לא יכול להיות, לשם כך צריכים להגיע למצב "יוצא דופן", ל"ניתוח קיסרי", שרק באמצעותו ניתן ליצור "לידה", של דבר כה ירוד.
כמו כן, כדי ליצור בין הברואים הגשמיים – דבר ירוד עוד יותר, אומה שתחריב את בית המקדש, רומי – בוודאי ההעלם וההסתר כדי ליצור "לידה" שכזו, לא יכולה להיות "לידה טבעית", אלא הדברים צריכים להיות ב"ניתוח קיסרי".
לכן המשיח נקרא בשם "קיסר", כי הגאולה (שנמשלה ללידה) שתבוא על ידי המשיח, תגרום עליה בעולם כולו, בכל אומות העולם, עד לאומות הירודות ביותר "אהפוך אל עמים לעבדו שכם אחד". ולכן "לידה" שכזו לא יכולה להיות לידה טבעית, באופן של "מלך", אלא אך ורק באמצעות "ניתוח קיסרי".
הכח של המשיח לרדת כה נמוך, לברר את האומות ה"קיסריים" – הוא כי שרשו הוא ממקום רוחני נעלה ביותר, הוא ממקור אלוקי שלא בסדר ההשתלשלות הרגילה, הוא "יוצא דופן" במושג חיובי.
הנהגת העולם בידי הקב"ה בדרך הטבע – זו הנהגה של "לידה טבעית", והנהגה כזו אי אפשר שתביא את הגאולה. הגאולה הקרובה היא גאולה ניסית, גאולה על טבעית, זו גאולה "קיסרית", ממקור אלוקי שלא על פי דרכי הטבע – ולכן רק בכוחה להפוך את העולם למצב רוחני נעלה.
•
איך בכוחינו להביא את הגאולה הזו? את הגאולה העל טבעית, ה"קיסרית" הזו?
סעודת "דוד מלכא משיחא" זו הנהגה "טבעית", היא באה במחזוריות קבועה בכל מוצאי שבת, "כמו שעון". היא באה בהמשך מסודר לשלושת סעודות השבת שלפניה, היא נקרא רק בשם "דוד" מלכא משיחא, על שמו של דוד המלך, שלא "הפך את העולם" למצב של גאולה שלמה.
לעומת זאת "סעודת משיח" – זו סעודה לא בסדר הרגיל של ימות השבוע, היא מאורע חד-שנתי. כמו כן - היא לא קשורה לסעודות לפניה ולאחריה, אלא היא "סעודה בפני עצמה". וכן - היא נקראת בשם "משיח", דבר על טבעי. (והיא גם "מנהג" – ולא "דין" מפורש, דין של סדר הנהגה יהודית קבועה).
"סעודת משיח" – זו סעודה "קיסרית", לא "טבעית", סעודה המסמלת את תפקידו ומהותו של המשיח. אכילת "סעודת משיח" זו מבטאת את מהותו של משיח, מקור אלוקי נעלה שיורד עד למקום הירוד ביותר.
מי יתן וסעודה זו תהיה "סעודת משיח" כפשוטו וכמשמעו, יחד עם משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלמה.
(משיחות אחרון של פסח, התשמ"ח)