אחת השאלות הגדולות בחג הפסח היא מי חיבר את ההגדה של פסח. ניכר כי בודאי זה נתחבר ברוח הקודש ובפרט שההגדה נתקבלה כמובן בכל תפוצות ישראל, ללא הבדלי עדות ושבטים. בכל שנה ושנה, בחג הפסח, קוראים מחדש את ההגדה ומגלים עומק חדש שלא שמנו לב אליו עד הלום. אחד הדברים ששמתי לב אליהם השנה הוא שמיד בהתחלת ההגדה נכתב "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
שואל הרבי (התוועדות ליל א' דחה"פ תשכ"א), והרי לא מצינו לגבי שום מצוה אחרת תופעה כזאת! האם משום שמדובר באדם חכם ונבון ישנה מחשבה שמא הוא פטור מעשיית המצוה? וכי בגלל ידענותו ולמדנותו נפטור אותו עד"מ ממצות תפילין? וא"כ מהו החידוש שאעפ"י שכולנו חכמים ונבונים עדיין חייבים אנו לספר ביציאת מצרים?!
סיום הפסקה – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי"ז משובח" – מוקשית אף היא: בדרך כלל בכל מצוה שאתה מקיים, ברגע שהתחלת אותה – כבר קיימת אותה. למשל, אין הבדל בין יהודי שיושב עם התפילין חמש דקות ליהודי שיושב עם תפילין חצי שעה לגבי מצות הנחת תפילין. ואילו כאן אנו מוצאים שככל שנרבה לספר – המצווה משובחת יותר.
•••
אנשים רבים תמהים על סוד הצלחתה של תנועת החסידות. כיצד תנועה שקמה לפני שלוש מאות שנה כבשה חלקים רבים כל כך בקרב העם היהודי ואיך למרות ההתנגדות העזה שקמה לה היא התפשטה בכל מזרח אירופה. יש שמתרצים את התופעה שאהבת ישראל שמאפיינת את החסידות היא זו שכובשת, אחרים משיבים: השמחה, ולעומתם יש שמדגישים את האמונה והביטחון הטמונים בדרך החסידות. אבל כל אלו הם ענינים שהחסידות חידשה או הדגישה, אולם עדיין לא ברור מהי הדרך שבאמצעותה היא הצליחה להעביר את מסריה להמונים במשך תקופה קצרה יחסית.
סוד הצלחתו של הבעל-שם-טוב טמונה במילה אחת: סיפורת. הבעש"ט הביא ליהדות את אמנות הסיפור. הוא העביר את מסריה העמוקים של החסידות באמצעות הסיפורים. במקום לתת דרשה מאלפת ומעמיקה על אהבת ישראל הוא סיפר על יהודי שמסר את נפשו למען זולתו. במקום להוכיח מהתלמוד את ההכרח של עבודת ה' מתוך שמחה הוא היה מעביר את הענין בדרך סיפורית המחממת וכובשת את הלבבות. כוחו של סיפור – שכולם זוכרים אותו והוא נחקק עמוקות בקרב השומעים.
מסופר (אג"ק מוהריי"צ ח"ו עמ' עו) על חסיד חב"די מפורסם ר' אייזיל האמליער שנסע לבקר את הרבי החסידי המפורסם ר' ישראל מרוז'ין. כאשר נכנס לאדמו"ר הוא היה באמצע קבלת קהל, והוא הבחין בשני חסידים שהגיעו אליו וחיבוריהם בידיהם. קודם שהם הדפיסו את הספר שלהם, הם ביקשו לקבל את הסכמתו של הרבי (כמו שכיום בכל ספר יש על הכריכה מאחורה ציטוטים של כמה אנשים עם דעתם על הספר, כך גם בכל ספר יהודי נהוג לקבל הסכמות מאת רבנים ידועי-שם, שם כתוב כי ניתן לסמוך על המחבר ועל דבריו הכתובים בספר).
חסיד אחד מבין המחברים הנ"ל היה גאון גדול וספרו כלל חידושי תורה עמוקים ומקוריים, ולעומתו החסיד השני הכין אוסף של סיפורי צדיקים אותם שמע במרוצת הזמן ורצה להדפיסם. הרבי מרוז'ין עיין ראשית כל בספר הסיפורים ולאחר מכן פנה לעיין בחידושי התורה. כאשר כתב את הסכמותיו, העניק קודם הסכמה לספר סיפורי הצדיקים ורק לאחמ"כ נתן את הסכמתו לחידושי תורתו של החסיד.
החסיד החב"די שעמד והתבונן מן הצד במעשיו של הצדיק תמה בלבו: מדוע מקדים הרבי את הסיפורים על פני חידושי התורה העמוקים? לכאורה היה צריך להיות להיפך לתת זכות קדימה לחסיד שהתייגע על חידושי תורה ורק לאחמ"כ לפנות לאוסף הסיפורים שבידי החסיד השני!
לפתע פנה אליו הרוז'ינער ואמר לו: בודאי אתה מתפלא מדוע הקדמתי את הסיפורים לפני התורה, זאת אכן קושיא גדולה ועתיקה, ורש"י בתחילת פירושו על התורה שואל את השאלה הזאת: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בזה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית" – מדוע התורה מקדישה את כל ספר בראשית ומחצית ספר שמות לסיפורים ורק לאחמ"כ פותחת במצוות התורה, כאשר המצוה הראשונה היא "החודש הזה לכם" למנות את החודשים ואח"כ קרבן פסח וכו'. והרי התורה היא ספר של מצוות והוראות בעבודת ה' בחייו של יהודי, תורה מלשון הוראה, וא"כ מדוע "מבזבזים" ספר וחצי על סיפורים?
אלא התורה מלמדת אותנו שהדרך הכי טובה ללמד תורה ליהודי אחר היא באמצעות סיפורים ולפיכך גם התורה מקדימה סיפורים לדברי תורה.
בעולם מקובל שמספרים סיפורים לילדים. לפני שמשכיבים את הילד לישון קוראים לו סיפור. באה החסידות ועשתה מתופעה זו דרך בעבודת ה'. ישנו מנהג שבכל מוצאי שבת כשהמשפחה יושבת ביחד לאכול מלווה מלכה מספרים סיפור מרבינו הבעש"ט. זהו המפגש המשפחתי. לא יתכן שחסידים יתאספו בצוותא למסיבה חסידית ולא יספרו בה סיפורי צדיקים וחסידים שיש בהם כדי לעורר ולחמם את הלב. אפשר לומר שתנועת החסידות החזיקה מעמד בשנות גזירה האיומות ברוסיה בזכות הסיפורת שלה.
וזה מה שבעל ההגדה אומר לנו: בליל פסח יש מצוה לספר את הסיפור של יציאת מצרים. לא די רק בזכירת יציאת מצרים שזו חובה בכל יום, אלא סיפור יציאת מצרים. יכול לקום "חכם" אחד ולטעון שהוא אינו מעוניין לבזבז את זמנו על סיפורים, "אני כבר מכיר את הסיפור הזה, שמעתי אותו כבר הרבה פעמים, במקום זה אלמד משהו עמוק על חג הפסח ואחדש איזה חידוש". לצדו יבוא "מבין" גדול (ההבדל בין חכם למבין הוא, שהחכם יכול להגיד חידוש, לעומתו המבין יכול רק לתת ביקורת על חידושו של זולתו...] ויטען שהוא רוצה לשמוע חידוש מעניין ומעורר ולא סתם סיפור בעלמא. ואחר כך יבוא הלמדן שיודע את כל התורה ויזלזל בסיפורת. באה ההגדה ואומרת להם – אפילו כולנו "חכמים" כמוך, אפילו כולנו נבונים, "מבינים" כמוך, וכולנו יודעים את התורה – עדיין מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. הואיל וחידו"ת ורעיונות עמוקים הם נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אולם סיפור כולם מבינים, גם אדם פשוט וגם חכם גדול, הסיפור מושך את הלבבות של כולם. ורואים בחוש שכולם זוכרים היטב את הסיפור, ואפילו שנים רבות לאחר שסופר יש בכוחו לעורר, ולפיכך נאמר "כל המרבה – הרי זה משובח".
התורה ידעה שהדרך הטובה ביותר לשמר את המסורת של העם היהודי הוא באמצעות סיפורים, ולכן התורה פותחת בסיפורים רבים. וכן את יציאת מצרים, שזהו הדבר החשוב ביותר ביהדות, מעבירים מאב לבן על ידי הסיפור.
בפסח יש מצוה לספר ובאמת זוהי הוראה לכל אחד ואחד מאיתנו. כל אדם צריך לספר סיפורים, לבני משפחתו, לילדיו, למכיריו ולתלמידיו, ולכל מי שמעוניין לשמוע אותו ויש לו השפעה עליו (אג"ק מוהריי"צ ח"ד עמ' תפו).