בארצות הברית עומדים לפני בחירות כלליות. כל מפלגה מציעה את המצע שלה ומוכרת את השיטה שלה, ומנסה לשכנע שהצדק איתה. אדם רגיל העומד מן הצד יוצא מבולבל ובאמת לא יודע מה להחליט באותן שאלות הרות-גורל; האם צריך הוריד מיסים או להגדיל את העזרה לשכבות החלשות. לאדם רגיל מן השורה אין אפשרות להסיק את המסקנה הנכונה והברורה לנוכח השיקולים הכבדים מכל הצדדים.
גם בחיים היהודיים, כל תנועה וזרם ביהדות טוענת שהצדק המוחלט איתה ועם דרכה. הציונות, הבונדיסטים, אורטודוקס, רפורמים ולהבדיל דרך החסידות וכו'. מי צודק?
לפני למעלה מ 3300- שנה עמד עם ישראל באחד הרגעים הכי גורליים וקריטיים של ההיסטוריה שלו בתור עם. הם הגיעו לים סוף כשמאחוריהם המצריים נוסעים אחריהם שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים, ומצדם המדבר עם חיות רעות, וכך הם עמדו תקועים בין שמיים וארץ, נבוכים ומבולבלים ולא יודעים את דרכם. מה אתם הייתם עושים במקומם?
ישנו מדרש מפורסם שעם ישראל התחלק לארבע קבוצות – ארבע דעות (דרך אגב: זה נס בפני עצמו ששלושה מליון יהודים התחלקו רק לארבע דעות ולא לשלושה מליון דעות. כנראה שרק בכללות היו ארבע דעות אבל בפרטיות היו הרבה יותר דעות ושיטות). קבוצה אחת סברה שיש לחזור למצרים. הקבוצה השניה אמרה שלא בא בחשבון לשוב מצרימה וא"כ אנחנו קופצים לים ומתאבדים. הקבוצה השלישית סברה שאמנם לחזור למצרים אי אפשר, וגם להתאבד זה רעיון די מטופש, ולכן יש לצאת למלחמה נגד המצריים. הקבוצה הרביעית אמרה שום דבר כבר לא יעזור לנו, יש להתפלל לה' שיושיענו.
מה אתם הייתם עושים? באיזו קבוצה אתם מוצאים את עצמכם?
בואו ננסה להכנס לראשם של האנשים שעמדו מול המבוכה הזאת וננסה להבין מה הם חשבו. הרי מדובר פה באנשים שכבר זכו לראות ניסים עצומים, הם ראו את עשרת המכות וכו', ומדובר באנשים שהאמינו במשה (שלא מתו במכת חושך) ולכן יצאו ממצרים עם כמה מצות ביד, שע"ז אומר הנביא "זכרתי לך חסד נעורייך .. לכתך אחרי במדבר" וכו'. וא"כ בודאי מדובר פה באנשים שרצו לעשות את רצון ה' ובטחו בו, ואיך עלתה בכלל ההצעה לחזור למצרים אחרי כל הניסים והנפלאות שהם ראו, כך ברגע אחד לחזור למצרים ולוותר על הכל? אתמהה!
אלא מוכרחים להסיק שהם אכן רצו לעשות את רצון ה', אלא שהתעורר ויכוח מה רוצה ה' עכשיו.
כל קבוצה טענה שהדרך שהיא מציעה זהו באמת רצון ה'. כמו תמיד יהודים מתווכחים מהו רצון ה' ומהי הדרך הנכונה לעבוד אותו. ולכן יש כ"כ הרבה שיטות בתוך היהדות עצמה, כי כולם מתכוונים לעשות את רצון ה' בדרך משלהם.
מבואר בחסידות שכשאדם נשלח למקום מסוים יש לו שליחות מסויימת שעליו לפעול במקום ההוא, וכשהוא מסיים את שליחותו הוא יכול לעזוב את המקום. אבל אם בשעה שהוא מעוניין לעזוב מתעוררים מניעות ועיכובים בדרך, הוא צריך לשאול את עצמו אולי מדובר בסימן משמים שעדיין לא סיימתי את עבודתי במקום הזה, אולי נשארו עוד אי אלו דברים שעלי לעשות ולכן ה' לא נותן לי לעזוב.
וזו היתה טענתה של הקבוצה הזאת מול ים סוף. אם התעוררה כזאת בעיה ויש מניעות ועיכובים לעזוב את מצרים, אולי זהו אות וסימן שלא גמרנו את עבודתנו שם. הרי ה' צוה אותנו "וניצלתם את מצרים" שיש להוציא את כל הכסף והזהב שיש במצרים, והם אכן שאלו מהשכנים כסף וזהב, אבל אולי עוד לא השלמנו את המשימה הזאת ולכן יש לחזור לשם. והרי כבר היה כן לעולמים בעבר, כאשר בני יעקב לאחר קבורת יעקב אבינו חזרו למצרים, כך שחזרה למצרים זה לא דבר מופרך לחלוטין ולא משולל יסוד.
השיטה השניה היתה לקפוץ אל הים. הם סברו אם משה רבינו הוציא אותנו ממצרים והראה כאלה ניסים ונפלאות לכל אורך הדרך, מכת בכורות, קרבן פסח, וכל החגיגה של הסדר, זה לא היה בשביל שנחזור על עקבותינו למצרים. אלא מה, להיפך, לפעמים צריך ללכת במסירות נפש כדי לצאת ממצרים. וכמו שהם כבר ראו בהיסטוריה לפניהם שכדי לעשות את רצון ה' הולכים על מס"נ, כמו אברהם אבינו שהיה מוכן להזרק לכבשן האש על אמונתו בה', ואולי – כך סברו הם – זה מה שה' מצפה כעת מאיתנו לקפוץ אל הים ולמסור את נפשנו.
השיטה השלישית טענה שהמחשבה לשוב למצרים – מופרכת לחלוטין, הרי הקב"ה הוציא אותנו משם, להתאבד אסור וזה גם לא דבר ראשון שעושים, אף פעם לא מאוחר למות והאופציה הזאת תמיד תישאר פתוחה. א"כ מה שנותר לנו הוא לצאת למלחמה, ולמעשה כבר ראו בעבר שיעקב אבינו היה מוכן למלחמה בעשיו, אע"פ שהוא היה לבד וכנגדו היו רבים. וא"כ גם עכשיו אע"פ שישראל הם מועטים כנגד רבים, מכל מקום יש להתכונן ולקוות שה' יעזור שינצחו, כי זה הדבר שהקב"ה מצפה מהם כעת.
הקבוצה הרביעית טענה שכל הנ"ל אינו נכון. לא לחזור למצרים כי, כאמור, הקב"ה הוציא אותנו משם, להתאבד אסור, לצאת למלחמה נגד המצרים חשיב כהתאבדות. כל מה שנותר זה להתפלל אל ה'. נעשה יום תפילה ונבקש מה' שיעזור לנו ויושיע אותנו.
וכאן עומד יהודי רגיל מן המנין ורוצה לדעת מה הדבר הנכון מבחינתו לעשות, והמבוכה גדולה שהרי לכל שיטה יש סברות טובות והגונות והוכחות מההיסטוריה. וכל שיטה הוכיחה את עצמה כנכונה בשלב מסוים בהיסטוריה היהודית. וא"כ אנה אני בא?!
בא משה רבינו ושלל את כל השיטות על הסף. לא זה, ולא זה, ולא זה, ולא זה. מה כן? – דבר אל בני ישראל ויסעו. צריך להתקדם לעבר הר סיני, צריך לקבל את התורה. זוהי אמת-המידה, כך יש לבחון כל שיטה וכל דרך: האם זה יקרב אותי להר סיני ולמתן תורה או לא. לחזור למצרים לא יקרב אותנו להר סיני, להתאבד ולקפוץ למים – גם לא יקרב, למי יש זמן ללכת למלחמה כאשר צריכים ללכת למתן תורה, וגם תפילה אין לזה מקום כי צריך להתחיל לנוע לכיוון הר סיני.
ואם-כן צריך להתחיל ללכת קדימה, ואז נחשון קפץ לים, לא כדי לברוח מהמצריים ולא כדי להתאבד אלא כדי להתקרב להר סיני ולמתן תורה.
ומזה אנו לומדים הוראה מופלאה לימינו אלה: ישנן שיטות שונות ומגוונות; אחד אומר שצריך לעזור לרעבים באפריקה, השני אומר שצריכים לבנות רפואה יעילה יותר ברוסיה, לשלישי יש רעיונות מקוריים להשקעה בישראל, כל אחד טוען שהשיטה שלו והמטרה שלו הם החשובים ביותר, וכולם גם מוצאים לזה סימוכים מהתורה. אדם צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה שהיא היא אבן הבוחן לכל השיטות והדעות: האם זה מקרב אותי לתורה או לא. האם זה יעשה את הילדים שלי יהודיים יותר או לא.
לפי זה ראוי להחליט בכל דבר שעולה על הפרק, ואז הדברים נעשים ברורים יותר והמבוכה מתפוגגת. תפקידינו הוא "ויסעו" ללכת להר סיני לקבל את התורה. וכמו שאני נוהג תמיד לומר שבית הכנסת שלנו הוא כמו רכבת הרכבת מתקדמת ויודעת לאן היא נוסעת, אם רצונך להצטרף – אדרבה, קפוץ על הרכבת, אבל לא ניתן לשנות את היעד ואת כיוון הנסיעה של הרכבת. כל יהודי צריך לדעת שהוא נוסע לקבל את התורה בהר סיני, ולכן כל עוד מדובר במצע שעשוי לעשות את הדרך להר סיני קצרה ויעילה יותר אז אני רוצה לעשות אותו, אבל אם מדובר במשהו שירחק אותי מהמטרה שלי ולא יעזור לי להתקרב לשם זה לא בשבילי.
וזוהי אפוא ההוראה של שביעי של פסח – ליהודי יש מטרה והוא צריך להתמיד ולהתמקד באותה מטרה, להתקרב להר סיני.
(בכהנ"ל ראה בארוכה שיחת יו"ד שבט תש"מ שיחה ג' התוועדויות תנש"א כרך ג ' 245)