הרב אלי וולף / משיחת יום שמחת-תורה, תשמ"ב
בראש חודש ניסן הוקם המשכן, ובמשך שנים-עשר הימים הראשונים של החודש, נשיא שבט אחר משנים-עשר שבטי ישראל הקריב קרבנות מיוחדים בשם בני שבטו.
מסיבה זו בשנים עשר הימים הראשונים של החודש אנו לא אומרים 'תחנון' בתפילות, וכן אנו נוהגים לומר בכל יום, לאחר התפלה, את "פרשת הנשיא". בכל יום אנו אומרים את פרשת הנשיא שהקריב באותו היום, ביום הראשון את פרשת הנשיא של קרבנות נשיא שבט יהודה, ביום השני את פרשת הנשיא של קרבנות נשיא שבט יששכר, וכן הלאה.
לאחר אמירת פרשת הנשיא, אנו אומרים תפלה קצרה: "יהי רצון מלפניך .. שתאיר היום בחסדך הגדול על נשמתין קדישין .. ריבונו של עולם, תכניס ותעייל הנך ציפרי קדישא, לאתר קדישא, דאיתמר עליה "עין לא ראתה אלוקים זולתך". יהי רצון מלפניך .. שבאם אני עבדך משבט "פלוני", שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום – אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין, וכל האורות הקדושות, הכלולות בקדושת זה השבט"...
את הנוסח הזה, אנו אומרים בכל יום משנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן. בכל יום אנו מבקשים מהקב"ה "יהי רצון מלפניך .. שבאם אני עבדך משבט "פלוני" – אזי יאירו נא עלי .. כל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט". גם כוהנים ולווים, היודעים שהם מצאצאי שבט לוי, וכן גם אלו שיש בידם "ספר יוחסין" ויודע לאיזה שבט הם משתייכים - אומרים נוסח זה בכל יום.
דבר זה נובע מכך שלמרות שכל אחד מאיתנו משתייך מעשית לשבט אחד בלבד, אבל לכל אחד מעם ישראל יש קשר ושייכות עם כל שאר השבטים, השבטים כלולים זה בזה. לכן כל אחד מעם ישראל אומר את הנוסח הזה בכל יום משנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן.
•
הנחה זו האומרת, שמכך שכל אחד מעם ישראל אומר את הנוסח הזה בכל אחד משנים עשר הימים של תחילת חודש ניסן, זו הוכחה שלכל אחד יש שייכות וקשר עם שאר השבטים – דורשת ביאור.
נוסח הבקשה הוא "שבאם אני עבדך משבט פלוני", זה נוסח המביע ספק, נוסח האומר אני לא בטוח בשייכות שלי עם השבט הנוכחי, וייתכן ואכן אין לי כל קשר לשבט זה – כיון שכך, איזו הוכחה ניתן להסיק מכך שכל אחד מעם ישראל שייך לכל שנים עשר השבטים?
•
חז"ל קובעים (ברכות נח): "מלכותא דארעא, כעין מלכותא דרקיעא", התנהלות המלוכה בעולם הזה, היא בדומה למלכות השמים, מלכותו של הקב"ה. כך שגם אופן הבקשה בה אנו פונים את הקב"ה – צריכה להיות בדומה לאופן הבקשה בה אנו פונים למלך בשר ודם.
אם הבקשה "יאירו נא עלי כל .. האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט" שאנו פונים איתה אל הקב"ה, הינה רק בספק, "באם אני עבדך משבט פלוני" – אין כל הגיון לבקש זאת כל יום מחדש.
לא מתאים, לא מכובד, שאגיע "לאתר קדישא, דאיתמר עלי' "עין לא ראתה אלוקים זולתך", מקום כה מרומם של "עין לא ראתה אלוקים זולתך", לנקוש על הדלת, וכאשר יפתחו לי את הדלת ויכניסו אותי פנימה – אומר: שכיון שיש לי ספק, וייתכן ואני בן שבט יהודה, אזי אני מבקש "יאירו נא עלי .. כל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט", ולמחרת אגיע שוב למקום נעלה זה, אנקוש שוב על הדלת ואבקש שוב, על הספק, אולי אני בן שבט יששכר, וביום השלישי אגיע שוב, וכך יום אחר יום –
אם כך לא נוהגים מול "מלכותא דארעא", עם מלך בשר ודם, הרי לבטח שלא נוהגים כך עם "מלכותא דרקיעא", עם מלך מלכי המלכים הקב"ה.
אם הפניה אל הקב"ה היא על בסיס ספק בלבד - אזי מגיעים ביום הראשון, ומציעים בקשה באופן זה:
כיון שאנו עומדים כעת בפנינו שנים-עשר יום שבהם הקריבו שנים-עשר נשיאי השבטים קרבנות, ובימים אלו ישנן "ניצוצין קדישין", ישנן "אורות הקדושות", ששייכים בכל יום לשבט אחר – כיון שאיני יודע לאיזה שבא אני משתייך, אזי אני מבקש "יאירו נא עלי כל הניצוצין קדישין" השייכים לשבט שלי, ביום המתאים לי. זה לא מתאים ולזה מכובד, לרוץ בכל יום מחדש ולבקש בכל יום בקשה זו.
כיון שמנהג ישראל נקבע שכן מבקשים בקשה זו בכל יום מחדש – הדבר מכריח לומר שלכל אחד מעם ישראל ישנה שייכות וודאית לכל שבט ושבט, לא רק ממקום של ספק, ולכן בכל יום אנו מבקשים הארה מהאורות הנעלים הללו.
•
לאור הסבר זה, מתעוררת שאלה מאידך: אם כך, מה משמעות הבקשה: "באם אני עבדך משבט פלוני", כאומר שהדבר לא מוחלט אצלי?
ההסבר הוא:
אמנם לכל אחד מעם ישראל יש שייכות וקשר עם כל שנים עשר השבטים, כמובן מעצם העובדה שכל אחד אומר בכל יום את נוסח ה"יהי רצון", אבל כמובן שיש לכל אחד שייכות מיוחדת עם שבטו הפרטי.
כל שנים עשר השבטים הינם בנים של יעקב אבינו, וכבנים, הם כולם יורשים יחד נושאים שונים מאבא יעקב. בכל אחד מהשבטים ישנם דברים משותפים שקיבלנו בירושה מאבא יעקב.
בנוסף לנקודות המשותפות, ישנה תכונה ששייכת לכל שבט באופן בפרטי, ישנה עבודת ה' מיוחדת המאפיינת כל שבט באופן מודגש, כפי שיעקב אבינו בירך כל שבט באופן אישי: ראובן, עבודת ה' עם מאפיינים של ראיה. שמעון, עבודת ה' עם מאפיינים של שמיעה, וכן הלאה, כמובא בתורת החסידות.
ההבדל הוא :מה מודגש ובגלוי אצל כל אחד, ומה ישנו בו בהעלם, ובהעלם עצמו – עד כמה הדבר נעלם בו.
בדומה לאש, ישנה אש בגחלת "לוחשת", בה רואים את האש. ישנה אש הטמונה בגחלת "עוממת", שאמנם האש לא נראית בה, היא נמצאת בה בהעלם, אבל בנפיחה ניתן ללבות אותה. וישנה אש הטמונה באבן "צור החלמיש", שכדי להפיק ממנה אש, יש להכות בה בכוח.
כל אחד מעם ישראל מתייחס באופן מיוחד לשבטו האישי, ובמקביל לזה יש לכל אחד שייכות עם כל שאר השבטים. מסיבה זו בכל יום אנו באים אל "אתר דאיתמר עליה עין לא ראתה אלוקים זולתך", ומבקשים מ"מלכותא דרקיעא" - "יאירו נא עלי כל .. האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט",
אך במקביל זה אנו מבקשים בכל יום: "באם אני עבדך משבט פלוני" – ברצוני לקבל באופן גלוי את ה"ניצוצין קדישין, את "האורות הקדושות", של השבט האישי שלי, באופן המתאים לי כבן השבט.
מצד השייכות שלי עם כל השבטים - יש בי בהעלם את כל התכונות של כל השבטים. אך מצד ההתייחסות האישית שלי אל שבט "פלוני" – אזי "האורות הקדושות" של השבט צריכות להאיר אצלי בגלוי, באופן נעלה יותר מאשר בשאר הימים.
זו הסיבה שגם הכוהנים והלוויים, שאין להם ספק לאיזה שבט הם מתייחסים, אומרים את פרשת הנשיא בכל יום, ואת נוסח התפלה "יהי רצון" לאחר מכן. כי למרות שעבודתם הגלויה היא בקו של שבט לוי, אבל הם שייכים גם לאופי ותכונות עבודת ה' של שבט יהודה, יששכר, וכל שאר השבטים.
•
מלבד השייכות הכללית לכל השבטים, שהמאפיינים הללו הינם בהעלם בכל אחד מעם ישראל, מלבד השייכות הפרטית של כל אחד לשבט אליו הוא מתייחס, ועבודתו זו היא באופן גלוי אצלו –
כאשר כל אחד עומד ומבקש "יהי רצון .. שבאם אני עבדך משבט פלוני", אזי למרות שייתכן והוא עצמו אינו בן השבט המסויים הזה – בקשתו אינה חלילה לבטלה.
כל זמן שאנו לא מזכירים את השייכות שיש לנו לשבט מסויים, אזי התכונות ועבודת ה' של שבט זה – יישארו אצלנו בהעלם בלבד, כיון שאנו מתייחסים לשבט אחר. אך כאשר אני מזכיר לעצמי, כשאני עומד בפני הקב"ה ומזכיר את השייכות שלי עם שבט מסויים, "באם אני עבדך משבט יהודה", למשל, אזי למרות שזה רק בלשון של ספק "באם אני עבדך", אבל עצם האזכור הזה, יוצר שייכות בינינו, הוא מגלה את השייכות שיש לי עם שבט זה, ובכך אני מביא את השייכות הזו לידי גילוי, מן ההעלם שהוא נמצא בי, לידי גילוי – וכך אזי זוכה ומקבל את ה"ניצוצין קדישין" ואת "האורות הקדושות" של שבט יהודה, וכך גם את של כל שאר השבטים, בכל שנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן.