שבת הגדול תשד"ם, עיי"ש עוד.
כדי שעבודתו תהי׳ באופן של ביטול במציאות, ובנדו״ד, שהעבודה דחג הפסח, ״זמן חרותנו״ (״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה״), תהי׳ אצלו כדבעי ובשלימות, באופן של ביטול במציאות — עליו לפעול זאת אצל הזולת, היינו, להשתדל שאצל הזולת יהיו כל עניני הפסח בשלימותם, ואז — יוכל לבוא להקב״ה ולבקש ולדרוש שיתנו לו מלמעלה את כל עניני הפסח בשלימותם, כולל ובמיוחד — חירות מכל ענינים שאינם שייכים לקדושה, כך שכל מציאותו תהי׳ חדורה בעניני קדושה ואלקות באופן של ביטול במציאות.
כלומר: לאחרי שהשתדל לפעול אצל הזולת שעניני הפסח יהיו אצלו בשלימותם, ובא לבקש מהקב״ה שיתן לו את כל עניני הפסח (ללא כל חשבונות בנוגע למעמדו ומצבו כוי) — אזי אינו במעמד ומצב של עני העומד בפתח ח״ו, אלא כמי שעומד בתוך ארמון המלך, בחדר וקיטון של המלך, ובמצב שביכלתו לתבוע זאת מהקב״ה, באמרו: כתבת והבטחת בתורתך שכאשר יהודי יקיים מצות צדקה ומחי׳ את נפשו של העני, אזי תתנהג אף אתה עמו באופן כזה — ! כאשר יהי׳ זקוק לכך.
ואז — מקבל הוא מהקב״ה את כל עניני הפסח בתכלית השלימות, באופן שבאין ערוך כלל, למעלה ממדידה והגבלה, דמכיון שנתינת הצדקה צריכה להיות לפי ערך נכסיו של הנותן, מעשר או חומש מנכסיו, הרי מובן, שכאשר הקב״ה נותן ליהודי מעשר או חומש מנכסיו של הקב״ה — יהי׳ זה הרבה יותר מאשר ״שלש מאות ועשר עולמות״, באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה, מכיון שלהקב״ה ישנם ריבוי עולמות עד אין סוף!