ה'דלאי לאמה', הוא המנהיג הרוחני של ה'בודהיזם' הטיבטי. הפילוסופיה הבודהיסטית היא מוכרת במזרח לאורך יותר מאלף שנים ואחד המרכזים החשובים שלה היה בטיבט. לפני כשישים שנה, הבודהיסטים עברו משבר חמור. הסינים כבשו את טיבט, והדלאי לאמה נאלץ לברוח משם לעיר דראמסלה בהודו. מאז, הוא מנסה לבסס את הדת שלו בעיר גלותו בהודו.
לפני 25 שנה, בשנת 1989, הזמין הדלאי לאמה קבוצת רבנים מארצות הברית וביקש להבין את סוד הסודות של היהדות: "איך שרדתם"? איך הצלחתם לשמור את הדת היהודית לאורך כמעט 2000 שנה של גלות? בלי מדינה, בלי טריטוריה, בלי עיר בירה, בלי ממשלה יהודית, ובתוך עם רב שונה ודורסני מכם? בתור אחד שמתמודד בקושי עם חמישים שנות גלות, הדלאי לאמה לא היה מסוגל להבין איך שרדו היהודים 2000 שנים כאלו?1
קשרים
הרב שניאור אשכנזי (מתוך השיעור הנ"ל)
השאלה הזו היא מרתקת, משום שאין לכך תקדים. אין דת או עם בהיסטוריה שנטמעו והתבוללו בתוך עם זר או שלטון זר והצליחו לשמור על ייחודם במשך אלפי שנים. מהו סוד הנצח?
להבדיל אלפי הבדלות, המענה לכך ניתן בהזדמנות אחרת לחלוטין, לפני 89 שנים בעיר פטרבורג. אלו היו ימי האימים של השלטון הקומוניסטי, בכל יום נתפסו יהודים ונכלאו ונרצחו ללא משפט. בחודש סיון תרפ"ז (1927) הם עצרו את הרבי הקודם והוציאו עליו גזר דין מוות. ברחמי שמים ובכוח השתדלות בינלאומית, המתיקו את גזר הדין ושלחו את הרבי לשלוש שנים בעיר גלות מרוחקת.
ביום ג' בתמוז, הרבי הובל אל תחנת הרכבת בפטרבורג כדי להמשיך משם את מסעו לעיר הגלות. למרות הסכנה האדירה ושוטרי החרש מסביב, התקבצו אלפי יהודים אל תחנת הרכבת כדי להיפרד מהרבי מתוך חשש כי לא יזכו לראותו שוב. הרבי עמד מול הקהל הרב ואמר משפטים בלתי נתפסים:
ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, תורת ישראל מצוותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו ואין שום כוח של כפיה רשאי לשעבדנו.2הרבי תיאר כאן מצב מופלא: אין כוח בעולם, שיכול לכבות את היהודי ולמנוע ממנו לבטא את הנשמה הייחודית שלו. אמנם הגוף נמצא בין אומות העולם, אבל הנשמה נמצאת מעל ומעבר. היא חופשייה ומשוחררת לבטא את עצמה בכל מצב. את האמונה שלה, התקווה שלה והתפילות שלה.
והנס הזה, הוא מה שקרה ביציאת מצרים:
עד אז בני ישראל היו בגדר עבדים. "עבד" הוא מי שעובד לעם זר. הוא מנוע מלממש את האופי הייחודי שלו. ואילו ביציאת מצרים, הקב"ה הפך את ישראל לבני חורין בעצם, לכאלו ששום כוח אינו יכול לכבול אותם ולמנוע מהם לבטא את הייחודיות הפנימית.
והנס הזה לא נגמר אז, אלא הוא מתחדש בכל רגע. בכל נקודה בה יהודי נמצא על פני הגלובוס – בבבל או ברומא, בספרד או בפולין – הנס הזה חוזר ומתחדש. מול כל סוג של ניסיון שהוא, יהודי מתרומם מעל המצרים ופונה בתשוקה אל הקב"ה.
יסודו של הרעיון הוא בדברי המהר"ל. הוא כותב כי יציאת מצרים טבעה בנו טבע בני חורין.
גבורות ה' פרק סא: יש מקשים מה הועילה לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות? ... ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים, קיבלו הטוב בעצם עד שהיו ראויים בעצמם להיות בני חורין מצד עצם מעלתם.ההיסטוריה היהודית מלאה בדוגמאות של אנשים כאלו, שלא התבטלו לעולם. שלא איבדו לרגע את החירות העצומה שלהם, את החופש להאמין ולקוות כי עוד יהיה טוב. הנה דוגמה מפעימה:
בערב פסח תש"ד (1944), במחנה ברגן בלזן, ניגש האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא, אל מפקד המחנה וביקש ממנו לאפות כמה מצות עבור החג. בתמורה, הם מוותרים על הלחם שלהם לשמונה ימים. להפתעתו, המפקד נתן את רשותו. הם עבדו כמה ימים והקימו תנור אבן קטן. אחר כך אספו עצים מכאן ומשם והחלו לאפות את המצות. לפתע התפרץ המפקד לצריף, הרס את התנור, שבר את המצות המוכנות והחל להצליף מכות על ימין ועל שמאל. הוא הבחין ברבי עומד בצד והכה אותו מכות רצח שבקושי שרד אותם על הרגליים.
בליל הסדר, התכנסו יהודים סביב שולחן קטן וניסו לחגוג איכשהו את הסדר. מהאירוע ההוא עם מאפיית המצות, נשארה להם פיסת מצה קטנטנה והתפתח ביניהם דיון מי יהיה זה שיזכה לאכול את המצה. הדעה הכללית הייתה, שהרבי יאכל עבור כולם. אך לפתע קמה אישה אלמנה בשם קושצקי, ואמרה שיש מישהו חשוב יותר. מצות הלילה הזה היא 'והגדת לבנך', להעביר את הסיפור לדור הבא, ולכן חשוב שהבן הקטן שלה יהיה זה שיאכל את המצה ויעביר לדורות הבאים את מסר החירות...
המלחמה הסתיימה והוצעה לאותה אישה אלמנה הצעת שידוך. היא הגיעה לפגישה וגילתה מול עיניה את הצדיק ההוא מבלוז'וב. הרבי אמר כי אישה שמאמינה בתוך התופת של ברגן בלזן, כי עם ישראל יחיה לנצח וצריך לדאוג לחינוך הדורות הבאים – היא הראויה ביותר להמשיך את השושלת...
ליקוטי שיחות ה/177: ביציאת מצרים נפעל שיותר לא תהיה אפשרות לסוג של גלות כמו יציאת מצרים. שכן לאחר יציאת מצרים, בה יהודים הפכו להיות 'עבדי ה'', הם לא יכולים ליפול שוב בשעבוד קשה כמו שהיו 'עבדי פרעה' ... ולכן הפעולה של יציאת מצרים צריכה להימשך תמיד, ואם הנס הזה יפסק לרגע, יהודים יוכלו לחזור למצב של 'משועבדים היינו לפרעה במצרים', כיון שכל חיבור של שני הפכים [החיים בגלות, וביחד עם זה, למעלה מהגלות], מוכרח להיות כל הזמן בפעולה נמשכת.
תקציר רעיון הנ"ל
הרב זלמן וישצקי
הנה התשובה: ביציאת מצרים קיבלנו את סוד ההישרדות שלנו, בחג הפסח קיבלנו כעם תכונה מיוחדת שבזכותה שרדנו את כל השנים וכל הגלויות.
ביציאת מצרים עם המכות וקריעת ים סוף טבע בנו הקב"ה תכונה שנקראת 'חירות'! הוא הפך אותנו לעם חופשי ומושחרר. זה היה הרגע שנטבעה בנשמתנו הידיעה שאף אחד לא יכול עלינו, אין אדם או אומה שתוכל למנוע מאתנו להיות 'חופשיים' ומושחררים.
אז כן, פיזית כן, הם יכולים להכות אותנו, לקשור לנו ידיים ורגלים, להשליך אותנו לכלא, אבל לקחת מאתנו את החופש הרוחני להיות מי שאנחנו. הרבי הקודם, השישי בשולשלת חב"ד נאסר על ידי הייבסקציה בקג"ב בשנת 1927, הוא שלח את החבדניקים שלו לכל פינה לפתוח מקוה שהם סגרו, להקים ישיבה איפה שהם הרסו, הוא הפריע להם. הם רצו להרוג אותו, אבל הלחץ ממשלות גרמניה אמריקה ולטביה גרמה להם לשחרר אותו לגלות בעיר קוסטרמה, ביום ג' בתמוז תרפ"ז, 1927 , הוא עמד בתחנת הרכבת של פטרבורג בדרכו לגלות, מאות יהודים סיכנו את עצמם ובאו להיפרד מהרבי האהוב שנלחם למענם, הם ידעו שזה מסוכן, שסוכני חרש רושמים כל מי שמגיע, אבל הם באו. והרבי עמד שם בתחנת הרכבת ואמר להם את המסר האלמותי הבא:
ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, תורת ישראל מצוותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו ואין שום כוח של כפיה רשאי לשעבדנו.את היכולת הזו, את העוצמה ההישרדותית הזאת קיבלנו הלילה לפני 3300 שנה, ומאז אנחנו חופשיים, בני חורין, אז תגידו לא שווה לחגוג את זה? יופי.
זה בדיוק מה שנחגוג הלילה, נשתה ארבע כוסות יין, נאכל מצה והכל בהסיבה לצד שמאל כמו מלך רומאי.