הנחייה: סדר פסח כרמיאל

דברי הנחייה עבור קהל עם ידיעות מאוד בסיסיות ביהדות, כגון עולים מחבר העמים. הוא כולל קטעים מדברי ההנחיה של השלוחים: אברהם וולף, זלמן וישצקי, שמואל רסקין, עם שינויים והוספות, הפניות לאמרות באתר ווערטלאך, ורעיון חסידי מתוך השיעור 'חג חירות שמח' של הרב חיים הבר.

בין ההתכנסות עד צאת הכוכבים

חג שמח לכולם... וברוכים הבאים לסדר ה-3,329 בתולדות עם ישראל!

חג הפסח הוא אחד מהמצוות הראשונות שנצטווינו בהם לדורות, וחלק מהמשמעות שלו היא העברת סיפור יציאת מצרים מדור לדור. ללא ספק הדבר שהכי מודגש בחג הפסח הוא העניין של ליל הסדר, שהוא מצוות - היום מפני שקוראים בו את ההגדה ומקיימים את המצווה של "והגדת לבנך..."

כמובן שגם הגעפילטע פיש והקוגעל הוא חלק מ"מצוות" היום, וגם את המצווה הזו אנחנו לא הולכים להפסיד, נגיע אליה בהמשך הערב...

שמות החג

מטרה: היכרות בסיסית עם החג

חג הפסח נקרא בחמישה שמות בשל הטעמים דלהלן:

חג המצות – הוא השם המופיע בתנ"ך לחג זה. סיבת השם מובנת: הוא נקרא על שם המצות שאכלו בני-ישראל בצאתם ממצרים, ועל שם המצות שאנו מצווים לאכול מדי שנה בחג הפסח.
חג הפסח – או כמו שאומרים באידיש "פייסאח", הוא השם הפופולרי והמוכר של החג. הוא מכונה כך על שם נס שקרה במהלך נס מכת בכורות בליל יציאת מצרים, ובו בורא העולם פסח (דילג) על בתי ישראל והרג רק את בכורי מצרים.
חג החרות – הוא שם נוסף אותו אנו מזכירים בתפילות החג. הוא נקרא כך על שם שבני ישראל יצאו מעבדות (מצרים) לחרות והיו לבני חורין. ההגדה של פסח נסובה סביב הרעיון של סיפור העבדות והיציאה לחרות.
חג האביב – על שם שבורא העולם בחר להוציא את עם ישראל ממצרים דווקא בחודש האביב.
חג הגאולה – על שם שנגאלנו ממצרים, ועל בגלל שאנו עתידין להיגאל בחודש זה, כמו שנאמר "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".¹ ישנם עוד מספר שמות לחג, שמות בהם משתמשים יהודים במדינות שונות:²
בקרב יהודי עיראק למשל: מוכר חג הפסח גם בשם שִתַאחַ'א, שזהו בעצם גלגול של הצירוף "השתא הכא" בארמית (ובעברית "השנה כאן") המוזכר בהגדה בפיוט 'הא לחמא עניא'.
בקרב יהודי קווקז, נקרא החג בשם "ניסוֹנוּ", שכפי הנראה נגזר משם חודש ניסן העברי בהגייתו בניבם הפרסי.
וכמובן שם החג באנגלית, ואולי שם החג המוכר ביותר לאחר "חג הפסח" - Passover. שיר: שמחה רבה.

כאילו יצא ממצרים

מטרה: להרגיש דרך המשלים את החשיבות בכל פרטי הסדר

למה עושים את ליל הסדר? למה אנחנו כאן? אנסה להסביר באמצעות משל:

משל: כאילו יצא ממצרים - המלך שנשאל איך הרגיש כשחייו עמדו בסכנה
אנקדוטה: התעקש לדבר עם הגביר כשהדלת פתוחה
הקב"ה לא רצה שרק נספר את הסיפור של יציאת מצרים, אלא שנרגיש את הסיפור כאילו שזה קרה עכשיו. ולכן נאכל מצה - אותו לחם שאכלו אז, וגם נאכל מרור - להרגיש את המרירות שהיתה לבני ישראל במצרים.
ולאידך צריך להרגיש כמו מלך, כמו שהרגישו בני ישראל כשיצאו ממצרים. ולכן שותים את היין ואוכלים את המצה בהסיבה. כמו כן יש נוהגים לחגוג את פסח ברוב פאר והדר, עם הבגדים הכי יפים והכלים הכי יפים.
שיר: הבאנו שלום עליכם. (לבקש שיתוף פעולה)

ההקפדה על קיום ה'סדר'

מטרה: לגרום להזדהות עם החג, ויעשו בעצמם ק"ו שבודאי בזמנינו שאין קושי צריך לאכול את הכזית המונח לפניהם

שאלה לקהל: האם יש למישהו סיפור אישי על זכרונות מליל הסדר? בכל אופן הנה כמה סיפורים מעניינים:
אנקדוטה: אוסף סיגריות לליל הסדר
אנקדוטה: החסיד ששמר מצה בכיסו במשך כל השנה
סיפור: שיני זהב תמורת מצות - סיפור ששכנע יהודי לא להתבולל
סיפור: פסח בצינוק - קצין הסוהרים המגדף סיפק לד"ר לייב שצ'קץ מצות מדי יום
אנקדוטה: "ללא שוטרים, ללא פיקוח. רק מפני יראתך!.."
שיר: עם ישראל חי.

מוכנים להתחיל?

עכשיו אנו עומדים להתחיל את ה'סדר', ונצטרף לאלפי משפחות בכרמיאל שעושים אותו דבר עכשיו, למליוני משפחות ברחבי הארץ והעולם, ולעשרות מליוני יהודים בדורות הקודמים שעשו אותו דבר בדיוק. אנחנו חוליה בשרשת שמחברת את העבר עם העתיד.

לאורך כל הערב נשים לב לאלמנטים שונים שמטרתם היא כפולה: א. לעורר תמהון. ב. להזכיר לנו העבר.

לעורר תמהון

כי בסופו של דבר המטרה שלנו היום היא לגרום לילדים לתמוה, לא להבין, ואז לשאול. כי יש לנו מצווה היום בערב, והמצווה היא 'והיה כי ישאלך בנך? והגדת לבנך", אנחנו צריכים להגיד לילדינו מכאן השם של החוברת שאתם מחזיקים ביד "הגדה = להגיד = והגדת לבנך". אז כך זה יעבוד, אנחנו נעשה דברים תמוהים, פעולות שאנו לא עושים באף לילה מימות השנה, ואז הילדים ישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" אז תבוא התשובה הארוכה שלנו, סיפור יציאת מצרים וכולי. אגב, ילדים זה לא נקבע רק לפי הפספורט, גם מי שלפי הפספורט הינו בן 99 יכול להיות ילד ביחס ליידע שלו על העבר וההווה של העם שלנו. בקיצור, כולנו כאן כדי לשאול וכולנו כאן כדי לענות וביחד ללמוד ולדעת, גם לחוות.

להזכיר את העבר

כי עם ללא עבר לא יהיה לו עתיד, ואנחנו בזכות העובדה שתמיד תמיד ידענו לזכור את העבר שלנו, אנחנו עדיין כאן, זו הסיבה שאנחנו יושבים כבר אלפי שנים בליל הסדר ומדברים על העבר, כי רק ככה עם ישראל חי!³

משל: לזכור מאיפה הגענו
כפי שהזכרנו מקודם, עם ישראל הקפיד על חג הפסח בכל הזמנים, ובזכות זה אנחנו כאן.
אוכלים מצה כי כאשר יצאו ממצרים לא היה זמן לבצק לתפוח. המצה הזו שבידי הגיע מכפר חב"ד, אופים שם הכל ביד, זו מצה עבודת יד. מרגע הקצירה ועד היציאה מהתנור היא שמורה ממים כדי שלא תחמיץ, לכן גם החורים שנקובים בה, כדי לא לאפשר לבצק לטפוח. סבתא שלי ספרה איך אפו מצות לפני 80 שנה ויותר, וכך אופים מצות אלו גם היום.
אוכלים מרור - ירק חריף שיזכיר לנו את החיים הקשים והמרים שהיו לאבותינו במצרים.
- סיפור: סדר בניכר - חיפוש אחר יהודים בשוק הירקות
אפשר להזכיר על הזרוע - זכר לקרבן פסח, ועל הביצה - זכר לקרבן חגיגה.
- יש מטעימים שהטעם שבחרו דווקא בביצה הוא משום שהיא משקפת ומסמלת יותר מכל את אופיו וטיבו של העם היהודי. כל המאכלים ככל שהם מתבשלים יותר - הם מתרככים יותר, ואילו הביצה ככל שהיא מתבשלת יותר - כך היא מתקשה. זה אופיו ומהותו של עם ישראל שככל שאומות העולם עושים להם צרות גדולות יותר כך הם קשים ועקשנים יותר באמונתם ולא מוכנים לוותר על שום דבר בבחינת "עם קשה עורף"⁴

אחרי צאת הכוכבים

קדש

אנו נשתה הלילה ארבע כוסות יין, יש גם מיץ ענבים למי שמעוניין (אי אפשר וודקה כי זה עשוי מדגנים ולכן אינו כשר לפסח....). ולא לשכוח, את היין נשתה בהסיבה לצד שמאל, ככה היו נוהגים אז הקיסרים לאכול כשהם נשענים על צד שמאל.

לבקש מאחד המסובים שישתה את הכוס
שיר: קדש ורחץ, כרפס יחץ.. (במנגינת אלי ליפסקר המוכרת בהיותה המנגינה של "חג פורים")⁵ או "לאמיר אלע אין איינעם..."

ורחץ

ניטול ידיים ולא נברך, למה? יש לזה כמה הסברים, במובן הפשוט ביותר זו הכנה לחלק הבא – כרפס, שבו נקח חתיכת ירק ונטבול במי מלח. אבל התשובה האמיתית, גם לנטילת הידים הזו וגם לכרפס שאחריה היא "כדי שיהיה לנו מה לשאול". הלילה הזה הוא הלילה של הילדים, אנחנו עושים הכל כדי שהם ישימו לב שהוא לא לילה רגיל, שהוא לילה שובר שגרה, ככה כשהם ישאלו את ארבעת הקושיות, הם יבינו ויפנימו בצורה הכי חווייתית שיש את הלילה ואת המסרים שלו. כך גם נהיה בטוחים במאה אחוז שהם יעבירו את הסדר הזה גם לדור הבא. ליטול ידיים אחרי הקידוש – זה בכל שבת וחג. אבל לא לברך ולאכול אחר כך כרפס – זה כבר מוזר... ואם זה מוזר הגענו למטרה!⁶

כרפס

ניקח חתיכת ירק, יש בצל ויש תפו"א, נטבול במי המלח ונברך בורא פרי האדמה. רק רגע לפני, לא לשכוח, עוד מעט נאכל מרור שגם עליו יש לברך בורא פרי האדמה. כדי לא לברך פעמיים, נחשוב כעת, כשנברך גם על הכרפס שבידינו גם על המרור שיש לנו בקערה. לא צריכים לאכול הרבה מהכרפס, ממש טעימה קטנה. כי העיקר שיהיה מוזר, ואם אוכלים קצת זה מוזר בהחלט.⁷

הסבר נוסף: כאשר יהודי מתפלל, מלאכים בשמים הופכים להיות הנציגים שלו להביא את תפילותיו לפני ה'. הגמרא (שבת יב, ב) אומרת שהמלאכים לא מבינים ארמית. לכן, אדם לא ישתמש בה לבקש את צרכיו, אבל כאשר אדם חולה, הוא רשאי להתפלל בארמית, כי השכינה נמצאת מעל מיטתו והוא יכול להתפלל ישירות אל ה' ללא עזרת המלאכים. הזוהר (שמות מ, ב) אומר שבליל הסדר הקב"ה בעצמו בא לשמוע את בניו מספרים ביציאת מצרים. לכן, כאשר אנו אומרים את הקטע הפותח בארמית אנו מצהירים שהלילה ה' בעצמו נמצא אתנו ואנו פונים אליו ישירות, ללא עזרת המלאכים.[^8]

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

מה נשתנה

את מה נשתנה שואלים הילדים, ובעצם הרי כולנו ילדים, ילדים של ההורים שלנו. אז זה הרגע להיזכר בהורים שלנו, ולשאול אותם גם אם הם לא על ידינו כרגע, ובמיוחד אם הם כבר נפטרו הרי שהם מקשיבים לנו היום ושמחים איתנו יחד.

אבקש מכל הילדים לעמוד על הכסאות במקומותיהם, ובואו – רק הילדים – נשיר יחד: מה נשתנה הלילה הזה..

מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת --

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה - כֻּלּוֹ מַצָּה!?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, - הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר!?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, - הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים!?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, - הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין!?

[אחרי ה'מה נשתנה':] לפני שנענה לילדים החמודים על השאלות שלהם, אני רוצה רגע של רצינות. חברים, הלילה הזה כולנו ילדים, ולכולנו יש אבא גדול בשמים. והאבא הגדול הזה, שהוציא אותנו הלילה ממצרים לפני שלושת אלפים שלש מאות עשרים ושש שנים, מסתכל כעת על כל הבנים שלו, שזה אני ואתה, ואתה ואתה, והוא מחכה שגם אנחנו נשאל אותו ארבע קושיות. יש לנו, אבא'לה שבשמים, הרבה מאוד קושיות: איך יתכן, שאנחנו, עם ישראל, בנים יחידים של בורא העולם, נמצאים בכזו גלות קשה, בכזה לילה קשה. הרבה קושיות יש לנו ריבונו של עולם, על המקרר הריק של השכנה, על הבריאות של ניצול השואה מהרחוב ממול, וכו'. ריבונו של עולם, במקום לענות הרבה תשובות – תן לנו תשובה אחת ולעניין, ותחיש את הגאולה השלמה.

וכעת, חברים, על פי המסורת החסידית, כולנו, כל המבוגרים חוזרים ושואלים את ריבונו של עולם, אבינו שבשמים את ארבעת הקושיות, שמרמזות על השאלות שאמרנו קודם. ובזמן הזה, תוך כדי ששרים, זה הזמן לבקש מה' את כל הבקשות שלנו. לכל אחד יש בקשה מיוחדת, כעת זו ההזדמנות הראשונה הערב, לבקש מכל הלב. והאבא שבשמים שומע. הבה ונפתח, אימרו אחרי: אבא, אשאל אותך, ארבע קושיות (ולנגן מה נשתנה בשנית).[^9] ...

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ ... וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

אנו מודים לה' שבחר אותנו להיות יהודים, אף שבעבר אבותינו עבדו עבודה זרה כמו כולם.
משל: לזכור מאיפה הגענו או משל: מצה זו - החתן ששמר חתיכה מהחלה של החתונה בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמַה שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
הקב"ה סיפר לאברהם אבינו מראש שבניו יהיו עבדים במצרים למשך 400 שנה, ושאח"כ הוא יוציא אותם ברכוש גדול - עם הרבה רכוש. ה' קיים את הבטחתו במאה אחוז, ואפיו הוציא אותם לפני הזמן.
וזה נותן לנו תקוה, שהקב"ה יקיים גם את הבטחתו לנביאים, שיגן עלינו מפני האויבים שבכל דור ודור הרוצים לכלות את עם ישראל.⁸ שיר: וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ! שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
ההבטחה זו של הקב"ה הגינה עלינו בכל דור ודור. והנה אתם עדים שאף שהיטלר, סטאלין ולנין ימ"ש רצו להשמיד את עם ישראל, הקב"ה הציל אותנו - ואנחנו נמצאים כאן וחוגגים את הסדר. צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.
אחד האויבים הראשונים של עם ישראל, היה דוקא מישהו מתוך המשפחה - לבן הארמי, חמיו של יעקב אבינו - השלישי מתוך שלושת האבות. היה לו רצון להשמיד את יעקב אבינו, אבל ה' הציל אותנו ממנו.
באותו זמן היו ליעקב אבינו רק 70 בני משפחה, אבל תוך זמן קצר אחרי שירד למצרים, גדלו המספרים מאוד מאוד, ובתוך 210 שנה נהיינו לעם.
וכמו שהציל הקב"ה את יעקב מידי לבן, כך עזר לנו הקב"ה גם אח"כ כשהיינו במצרים.⁹ ...

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

המצריים חששו מאוד מההתרבות של בני ישראל, וחששו שנהיה גיס חמישי. ולכן הפכו אותנו לעבדים לעבוד בעבודת פרך. עבדנו יומם ולילה - מסביב לשעון ללא מנוחה. ביום עבדנו בתור פועלי בנין לבנות ערים חדשות עבור פרעה, ובלילה היינו צריכים לשרת את המצריים בעבודות בזויות. וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
מה עושים כאשר זה כל כך קשה? בתור יהודים ידענו את הכתובת למי לפנות - להקב"ה.
בדיחה: כותל הדמעות
ה' שמע את תפילותינו. הוא ראה איך שפרעה ניסה לפרק את המשפחות שלנו, איך שזרק את הבנים שנולדו לתוך הנהר, ואת העבדות האכזרית שהיו מנת חלקינו ללא רגע של מנוחה. והוא החליט שסבלנו מספיק. ...

וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן.

ה' החליט להוציא את בני ישראל ממצרים בצורה כזו שכולם יראו את גדלותו. הנה כמה דוגמאות:
- דבר - ה' גרם לנזקים כספיים מאוד גדולים אצל המצריים ע"י שהמית את הבהמות שלהם.
- מכת בכורות - ה' הרג את הבכור של כל משפחה.
- בני ישראל גם זכו להיות כולם נביאים בליל יציאת מצרים - ולהרגיש את גילוי השכינה.
- ה' גם נתן למשה רבינו מטה מיוחד, ודרכו עשה ניסים נוספים.
- ה' גם הפך את כל המים שהיו במצרים לדם. ...

(דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל - שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת - שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים - שְׁתַּיִם.

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, וְאֵלּוּ הֵן:

הנה כל הניסים שהיו במצרים לפי הסדר. נוהגים לשפוך קצת יין כשאומרים כל אחד מהם. דָּם, צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת. )
שיר: דיינו
- בשיר זה אנו מודים לה' על כל אחד מהניסים שעשה, ואומרים שאפילו אם היה עושה הרבה פחות היינו מודים לו מאוד - דיינו.
- הסיפור על דיינו מתוך ג' סיפורים מהמגיד מקוזניץ לשבת מברכים ניסן (הסיפור השני)
- בדיחה: איזה מצלמה טובה רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחֲווּ.

ישנם שלושה מצוות מרכזיים בחג הפסח. הראשון הוא "קרבן פסח". בזמן בית המקדש משתתף בקרבן פסח בירושלים, ואוכל חלק מהבשר בליל הסדר. למה נקרא שמו פסח? כי במכת בכורות שהזכרנו מקודם, הקב"ה לא פגע בבני ישראל אלא דילג מבית ולבית ופגע רק בבכורות של המצריים. ולכן נקרא הקרבן פסח, כי פסח בעברית הוא מלשון דילוג. מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.
למה אוכלים מצה, כי כאשר הגיע רגע הגאולה, הקב"ה גאל אותנו כ"כ מהר שהצק לא הספיק להחמיץ מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
ולמה אוכלים מרור, כדי לזכור כמה החיים שלנו במצרים היו מרים. עבדנו עבודה פיזית כל היום בעבודת פרך. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.
זוהי משפט מפתח שאומרת שאנו צריכים להרגיש שאנחנו יצאנו ממצרים.
יש מנהג יפה אצל יהודי עיראק שמכניס את הילדים לאווירת החג וממחיש בצורת משחק או כמעין הצגה, את מה שקרה לעם ישראל בצאתם ממצרים. לילדי המשפחה קושרים על הגב מטפחת ובה חתיכת מצה לאחר שחוצים אותה לשניים בקטע של "יחץ" שבהגדה. הילדים יוצאים מחוץ לבית (מצחקקים). המשפחה מתכנסת סביב השולחן וממשיכה לשוחח ולאכול. ואז לפתע נשמעות דפיקות חזקות בדלת. בני המשפחה שבפנים "מופתעים" ושואלים זה את זה: מי זה יכול להיות בשעה כזאת? מי זה בא? בינתיים הילדים שומעים את זה מחוץ לדלת (וזוב מצחקקים). אז פותחים להם את הדלת ושואלים את הילדים: מי אתם? הילדים עונים: אנחנו בני ישראל! בני המשפחה מתלחששים ביניהם: אלה בני ישראל באמת? וממשיכים לשאול : מאיפה באתם? הילדים עונים: ממצרים וממשיכים לשאול: ולאן אתם הולכים? הילדים עונים: לירושלים! ומה הצידה שלכם? מצה! ומתחילים לשיר: "מה נשתנה". אז משתכנעים בני המשפחה ואומרים: זה נכון! אלה באמת יהודים!
איך אפשר להרגיש את זה באמת? בחסידות ישנם כמה שיטות איך לעשות את זה, אולי נדבר על זה אחר כך. בינתיים ננסה פשוט לדמיין שעבדנו בעבודת כפייה כעבדים, ואז הקב"ה שיחרר אותנו לחירות. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.
וכן חשוב שנגיד תודה לאלוקים.
סיפור: העירייה תשלם - גלגל חוזר בעולם
עכשיו נאמר הלל - פרקים מספר תהלים שכתב דוד מלך ישראל. תפתחו את ההגדות בדף... ובא נקרא ביחד. הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה. יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה. רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְהוָה עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ.

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז. הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

עכשיו נחזיק את הכוס השני, ונברך: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.
לא לשכוח לשתות בהסיבה.

רחצה

עכשיו נצא כולו ליטול ידיים, לאחר מכן כשנחזור לאולם כולנו יחד נברך את ברכת "על נטילת ידיים" ושאר הברכות של לפני אכילת המצה.
מציע לעורך הסדר לא ליטול ידיים, בכדי שיוכל להסביר לקהל את הסדר עם המצות והברכות.¹⁰

מוציא, מצה

לברך עם הקהל "על נטילת ידיים".
המוציא
על אכילת מצה
עכשיו נאכל "כזית" מצה מהמצות המיוחדות. זוהי גם המצוה העיקרית של הערב, וזה גם יכול להביא ברכה גדולה לבריאות. מי לא צריך את זה?

מרור

למרור אנו לוקחים את עלה החסה עם המרור מהקערה. לפני שאוכלים את המרור, יש לזכור לטבול את המרור בחרוסת. לצורך כך ניקח כעת חלק מהחרוסת שנמצא על הקערה, נשים אותו בתוך הצלוחית העומדת מתחת לגביע היין שלנו, ובכך נערב את החרוסת עם שאריות היין, ובזה נטבול מעט את המרור.

לפני אכילת המרור, להזכיר לקהל שאנחנו לא מברכים בורא פרי האדמה, כפי שאתם זוכרים, כבר בירכנו את ברכת בורא פי האדמה על הכרפס, ואז כיוונו גם על אכילת המרור.

אבל ישנה כן, ברכה מיוחדת על המרור עצמו:

מישהו יברך ברוסית, ואני אברך בעברית. "ברוך אתה... על אכילת מרור".

אוכלים את המרור בלא הסיבה, בזמן שתאכלו את המרור, נסו לחשוב, מדוע אנחנו אוכלים אותו בלא הסיבה...¹¹

כורך

נעבור למרור יותר שמח... שוב מרור, אבל הפעם קצת פחות קשה לאכילה. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם: הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
כורך הוא סנדוויץ יהודי - לוקחים את המצה השלישית, לוקחים חסה, לוקחים חזרת מהקערה, ושמים בתוך החסה, ואת החסה בתוך המצה, טובלים קצת מהחסה בתוך החרוסת, ואומרים "כן עשה הלל... " ואוכלים בהסיבה
בדיחה: משהל'ה הקטן מגיע למוכרת הדבש עם צנצנת ומבקש שתמלא לו את כולה. לאחר שהיא מילאה את הצנצנת, היא שואלת את משה: "איפה הכסף"? עונה לה משה: "אין לי כסף". היא כמובן לוקחת ממנו חזרה את הצנצנת ושופכת את כל הדבש חזרה לחבית. לוקח משה את הצנצנת הריקה עם שאריות הדבש על הצדדים של הצנצנת, מסתכל עליה ואומר: "כן, אמא צודקת, לשני סנדוויצים הדבש הזה יספיק"... עכשיו לוקחים את הביצה הקשה שנמצאת על הקערה, טובלים במי מלח, ואוכלים.¹²

שולחן עורך

דרשה לזמן ההגשה / הארוחה

יש אנשים שקשה להם להרגיש בפסח "בני חורין". קשה להם לאכול מצות, קשה להם להתאפק ולא לאכול עוגות ושאר מאכלי חמץ, קשה להם עם המצוות המגבילות של פסח...

זה מביא אותנו לשאלה האמיתית של חג הפסח: איך אפשר לקרוא לפסח "חג החירות" (כנאמר בתפילה "זמן חירותינו")?

– הרי כאשר בני ישראל היו במצרים, היינו "חופשיים" ממצוות, בלי דת ובלי הגבלות, ויכלנו לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. דווקא כאשר יצאנו ממצרים והגענו להר סיני, הפכנו להיות עבדים של הקב"ה ("תעבדון את האלוקים על ההר הזה"), וקיבלנו את כל המצוות ואת כל המגבלות. עכשיו כבר יש מותר ויש אסור, ואי אפשר לעשות את כל מה שאנחנו רוצים.

בשביל זה אנחנו צריכים להבין לעומק מה הפירוש של המושג "חירות".

מקובל לחשוב ש"חירות" זה חיים קלים, בלי הגבלות, המאפשרים לך לעשות ככל העולה על רוחך.

אבל האמת היא, שהמושג "חירות" הוא מושג יחסי, שפירושו: "הזכות למימוש עצמי". המימוש העצמי של כל דבר הוא שונה, ובהתאם לכך החירות של כל דבר היא שונה.

ניקח לדוגמה פרח (אפשר להצביע על ציור של פרח או פרח אמיתי). מה המימוש העצמי של פרח? – כאשר נותנים לו לפרוח. קח את הפרח, שתול אותו בעציץ, תן לו מים, אוויר, אדמה ושמש – הוא יכול לפרוח, ורק אז הוא מרגיש "חירות".
תארו לעצמכם שניקח בעל חי וניתן לו את אותם תנאים של הפרח. נשתול אותו בעציץ, ניתן לו מים, אוויר, אדמה ושמש, האם הוא ירגיש בן חורין? – כמובן שלא. לבעל חי יש יכולת תנועה, ולכן הוא זקוק למרחבים פתוחים, ורק אז הוא מרגיש "חירות".
ואם מדובר בציפור, מתי היא נקראת "ציפור דרור"? – רק כאשר נותנים לה שמים פתוחים ומאפשרים לה לעוף למעלה.
תארו לעצמכם שניקח אדם, וניתן לו את אותם תנאים של בעל חי. הוא יקבל שטחי מרעה פתוחים, הרבה אוכל, מים, אוויר, אדמה ושמש, חוץ מדבר אחד – לא ניתן לו לחשוב ולדבר. כמובן שבמקרה כזה הוא לא ירגיש "חירות". בכדי שאדם ירגיש "חירות" – צריך לתת לממש את הכוח הייחודי שלו בתור אדם, את כוח המחשבה והדיבור. תן לו אפשרות ללמוד ולהחכים, תן לו את "חופש היצירה", תן לו את "חופש הביטוי" – דווקא אז הוא ירגיש "חירות". יתכן שבשביל ללמוד ולהחכים, הוא יצטרך להשקיע הרבה זמן והרבה מאמצים ולהפסיד חיים קלים. אבל זאת החירות שלו וזה המימוש העצמי שלו. כי "חירות" אינה חיים קלים, אלא "חירות" זו "הזכות למימוש עצמי".

מה לדעתכם חירות עבור יהודי, מהו המימוש העצמי של יהודי?

ובכן, יהודי הוא הבן של הקב"ה, כמו שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם": לכל יהודי יש נשמה טהורה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". לכן השאיפה הפנימית והעמוקה ביותר של יהודי – להתחבר לאבינו שבשמים, אל הקב"ה.

תארו לעצמכם שיתנו ליהודי את אותם תנאים של צומח, חי או מדבר, יאפשרו לו לאכול, לחשוב ולדבר, אבל לא יאפשרו לו לבטא את הנשמה שלו ולהתחבר אל הקב"ה – הוא לא ירגיש "חירות". כי המימוש העצמי של יהודי הוא דווקא כאשר נותנים לו להתחבר אל הקב"ה.

לכן דווקא פסח הוא "חג החירות". זה הזמן שבו עם ישראל כולו "חזר בתשובה" (כביכול) וקיבל על עצמו את עול המצוות, זה הזמן שבו עם ישראל יכל לראשונה להתחבר אל ה' כראוי ולבטא את הנשמה היהודית. זאת החירות האמיתית של יהודי.

לכן חז"ל אומרים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". יהודי לא מסוגל להרגיש טעם של חירות אמיתית, טעם של מימוש עצמי עבור הנשמה שלו – בלי להתחבר אל ה' באמצעות תורה ומצוות.¹³

שירים:

אחד מי יודע וכו'. (אם יש זמן אפשר לעשות חידון)
עך טי זימלאק
חד גדיא
ניעט-ניעט

צפון

לאחר הסעודה, לפני ברכת המזון, אוכלים את מחצית המצה שהפרשנו והסתרנו ב'יחץ'.

מחלקים את האפיקומן למסובים ומוסיפים מצה עד להשלמת 'כזית' (יש הנוהגים לאכול 'כביצה' גם מהאפיקומן).

מאחר והאפיקומן הוא זכר לקרבן הפסח ש"נאכל על השובע" כלומר – לאחר גמר סעודתם של עולי הרגל, היו אוכלים 'כזית' מבשר קרבן הפסח. אין לאכול לאחר האפיקומן שום מאכל או קינוח, כיוון שכך נהגו עם קרבן הפסח, על מנת שטעמו יישאר בפה ותגדל החיבה למצווה. נוהגים שהקטנים "חוטפים" את האפיקומן המוצנע ולפני אכילתו מפייסים אותם בהבטחת מתנה תמורת החזרת האפיקומן. מנהג זה נועד על מנת לשמור על ערנותם של הילדים, אנחנו לא נוהגים כך.¹⁴

ברך

כעת נברך ברכת המזון, אבל לפני זה אני מוזג כאן כוס מיוחדת, למי אני מוזג את הכוס? – נכון לאליהו הנביא... עוד מעט, מיד אחרי ברכת המזון הוא יבוא לכאן ויברך אותנו.

ברכת המזון הוא דבר שעושים לא רק בפסח, אלא בכל יום. אחרי שמסיימים לאכול, אנו מודים לה' על האוכל שנתן לנו.
להכריז על מספר הדף ברכת המזון בקצרה לחג הפסח שחל בחול

ברוך אתה ה', אלוקינו, מלך העולם, הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים, ומפרנס לכל, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. ברוך אתה ה', הזן את הכל.

נודה לך, ה' אלוקינו, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע, ועל הכל אנחנו מודים לך. ברוך אתה ה', על הארץ ועל המזון.

רחם, ה' אלוקינו, על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל מלכות בית דוד משיחך, וזכרנו לטובה ביום חג המצות הזה, ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו. ברוך אתה ה', בונה ברחמיו ירושלים. אמן.

ברוך אתה ה', אלוקינו, מלך העולם, הטוב ומטיב.

שיר: עושה שלום.
כוס שלישי

פתיחת הדלת

הגענו לרגע הכי מיוחד בערב הזה, אנחנו נכבד את המבוגרים שבחבורה לצאת כנציגים של כולנו, עם נרות בידיים, לפתוח את הדלת לאליהו הנביא.

בדיחה: שפוך חמתך בעת נעילת שער ועכשיו ברצינות: כשאליהו יהיה כאן זה הרגע לבקש משאלות. מקובל מדורות קודמים, שבזמן הזה אפשר לבקש הכל, אבל עדיף בקשות רוחניות: שיהיו לנו מדות טובות, אהבת ישראל אמיתית, שנצליח לעבוד את ה' כל אחד בדרכו, ושנגדל את הילדים שלנו בדרך הנכונה. ועוד בקשה אחת נחשבת לרוחני – זה לבקש על משהו שמישהו אחר צריך בגשמיות. כי הצרכים הגשמיים של מישהו אחר – זה הצורך הרוחני שלי. אם אני כעת מבקש על השכן ועל הדודה הזקנה, אז אני אכן ראוי לגילוי אליהו.
ברגע שנפתחת הדלת: "ברוך הבא!". ולשיר "אליהו הנביא".
לומר עם הקהל מילה במילה את "שפוך חמתך"
להכריז "אנו רוצים משיח עכשיו"
להזכיר את שלומם של חיילי צה"ל וכו'.¹⁵

הלל

להכריז שנשארו עוד 10 דקות לסיום ההגדה.
לנסות לשיר כמה שיותר קטעים.
להכריז על מספר העמודים לֹא לָנוּ גו'.

בניגון: יְיָ זְכָרָנוּ גו'

אָהַבְתִּי גו', מָה אָשִׁיב גו'.

בניגון: הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם, הַלְלוּיָהּ:

הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מִן הַמֵּצַר גו'

אָנָּא יְיָ, הוֹשִיעָה נָּא גו'

בָּרוּךְ הַבָּא גו'

שיר: אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יְהַלְלוּךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.

הודו לה' כי טוב - כי לעולם חסדו גו'.

...

הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ, הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ, הַמֶּלֶךְ הַיּושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא.

שׁוֹכֵן עַד מָרוֹם וְקָּדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיי, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. : בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים, לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ, מְשִׁיחֶךָ.

בניגון: יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַנִפְלָאוֹת, הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים.

כוס רביעי בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

נרצה

"לשנה הבאה בירושלים!". להכריז ולשיר ביחד.
בואו נשיר עכשיו 'אני מאמין' - שיר ששרו יהודים בדרך לאושוויץ ויש עדויות ששרו אותו גם בתור לתאי הגזים, כשהם ידעו לאן הם הולכים. מי שמכיר יצטרף אליי, ומי שלא שילמד ויצטרף, נעמוד כולנו ידיים אחד על כתפי השני, ונשיר – "אני מאמין".¹⁶

הוספות

משל: כאילו יצא ממצרים - המלך שנשאל איך הרגיש כשחייו עמדו בסכנה

מהמגיד מדובנא - הגדת המגיד מדובנא עמ' קיח. מעשה במלך אחד שיצא אל היער לצוד ציד כדרך המלכים הוא ופמלייתו.

בהיותם במעברה היער התנפלו עליהם קבוצה של שודדים עזי נפש ובקשו לשדוד את כל רכושם.

נלחמו שומרי ראש של המלך בשודדים והמלך נמלט על נפשו עד שהגיע אל בית קטן. היה זה ביתו של יהודי שעסק לפרנסתו כשומר היער.

שומר היער לא הכיר את האיש נקש על דלתו ועם כל זה הכניסו אל ביתו וכאשר שמע את אשר אירע אמר: מהר והתחבא! השודדים מכירים היטב אותי ואת ביתי ואם ידעו שנמלטת מהם, ודאי שיבוא לחפש אותך כאן!

הטמין היהודי את הנמלט את מתחת לערימה גדולה של כרים וכסתות.

כעבור זמן לא רב נשמעה שעטת סוסים ועד מהרבה נפרצה הדלת ואל הבית פנימה נכנסו השודדים וחרבם שלופה בידם.

הראית אדם נמלט? – שאל ראש השודדים את בעל הבית – אמור את האמת, ולא, דמך בראשך!

לא ראיתי מאומה! – ענה היהודי באומץ לב – אתם הראשונים שדורכים על מפתן ביתי מזה ימים רבים. איש אינו מבקר כאן.

עבר ראש השודדים בין חדרי הבית והסיט בחברו חפצים שונים כדי לראות אולי מסתתר המלך מאחוריהם, ואף על יד ערימת הכרים עבר והיה כה קרוב עד שהמלך שמע את נשימתו של השודד האכזר...

למרבה השמחה לא מצא השודד דבר, ועד מהרה עזבו הוא וכנופייתו את הבית.

כאשר חלפה הסכנה יצא המלך ממחבואו, ואמר: יהודי! דע לך כי אני המלך! מודה אני לך על החסד הגדול שגמלת לי וברצוני להיטיב עמך כראוי. אנא ממך בא אלי לארמוני ושם תהיה אורחי הרם.

בא היהודי אל הארמון, והמלך זכר לו את חסדו ואיחר אותו בכבוד גדול, ואף ערך לכבודו סעודה בהשתתפות כל גדולי ונכבדי המלכות.

גלה נא לי – פנה היהודי אל המלך בעת הסעודה – מה הרגשת כאשר היית טמון מתחת לכרים, וראש השודדים עבר על ידך וחרבו שלופה בידו?

מה הרגשתי?! צעק המלך – בשאלתך זו יש משום בזיון המלך! אשליך אותך אל בור הכלא עד שאחרוץ את דינך.

הושלך היהודי אל בור הכלא הטחוב ועד מהרה הועמד לדין בו נגזר דינו לצאת להורג בסיף, כדין מורד במלכות.

בהגיע העת הובל היהודי אל חצר הארמון, שם המתין לו אחד מחיילי המלך ובידו חרב גדולה והוא מוכן להוציא לפועל את גזר הדין.

הניף החייל את החבר...

עצור!!! צעק המלך – שחררו את האיש!

ניגש היהודי אל המלך וברכיו רועדות...

ביקשת לדעת כיצד הרגשתי, אמר המלך, ומשום כך, נהגתי בך כך, כי זו הדרך היחידה בה הייתי יכול להמחיש לך את הרגשתי האיומה באותם רגעים...

משום כך אמר בעל ההגדה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כי אם לא יחוש כך לא יכול להעביר את סיפור הדברים היטב לבניו אחריו.

אנקדוטה: התעקש לדבר עם הגביר כשהדלת פתוחה

הרב מענדל טייכמאן היה רב בערים הקרות בתוככי רוסיה אשר עסק ב"עצא דתנורא"..- היינו עצים לבתי העניים שקפו מקור ויילך אל גביר העיירה ויבקשהו לתת שכם לאחיו העניים שנשמתם כמעט פורחת מרוב קור. התלהב הגביר מביקור הרב בשעות הלילה המאוחרות ויזמינהו אחר כבוד לישב אצל התנור וה"אח" המפואר להתחמם מן הקור העז השורר בחוץ. וימאן הרב ויתעקש לשוחח עם הגביר דווקא "על פתח ביתו מבחוץ"...

כאשר התחנן הגביר שוב ושוב באשר גם הוא כבר החל קופא מקור.. ענה לו הרב בעוז רוחו (תרתי משמע..): "כוונתי שעצמותיך יחושו ולו לרגעים אחדים מה שאחיך העניים מרגישים חורף שלם"..

אנקדוטה: אוסף סיגריות לליל הסדר

בתחילת שנות התשעים, התעשרה ארץ ישראל במיליון עולים מרוסיה. זאת הייתה יציאת מצרים מופלאה, שאיש לא האמין שהיא יכולה לקרות.

עם הבשורה הגדולה, העלייה המאסיבית הזו הציבה אתגר בפני הרבנות הראשית: לוודא את יהדות העולים ולברר שלא השתרבבו לתוכם כאלו שאינם יהודים על פי ההלכה.

באותם ימים, נכנס אדם בן 42 לבית הדין הרבני בתל אביב וביקש להוכיח את יהדותו. בראש הרכב הדיינים, ישב הרב לאו, בשבתו אז כרב וראב"ד תל אביב.

האיש הביא עימו שני עדים: אחד העיד כי השתתף בברית המילה שלו, לפני 42 שנה, והשני היה חסיד חב"ד זקן, שסיפר את הסיפור הבא:

אינני מכיר את האיש אישית, אבל הכרתי את אימא שלו. היא הייתה אדם לא דתי, מנהלת מחלקה בבית חולים במוסקבה, אבל היא הקפידה בקנאות על אחת המצוות.

"מדי יום הייתה מעשנת כשתי קופסאות סיגריות, אך בכל לילה, הייתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה בקופסת חיסכון תחת המיטה. אחרי פורים, הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר אותם בשוק השחור, קונה כמה קילו קמח ואופה עבורה מצות לליל הסדר."

הרב לאו התרגש מהסיפור וביקש לדבר עם האימא:

"אני חוגג את ליל הסדר ערב אחד בשנה, ואילו את חגגת איתו 365 יום בשנה".

אנקדוטה: החסיד ששמר מצה בכיסו במשך כל השנה

ר' אליעזר זלמנוב בשם ר' דוד גולדשמיט ששמע מר' בערל פוטרפאס. ר' מענדל פוטרפאס כשהיה ברוסיה, הי' מחזיק תמיד - בכל ימות השנה - "כזית מצה" בכיס מעילו, כדי שלא ייתקע בלי מצות לפסח.

סיפור: שיני זהב תמורת מצות - סיפור ששכנע יהודי לא להתבולל

הרב שבתי סלבטיצקי זה היה לפני פסח, והרב שבתי הסתובב בבתי עסק באנטוורפן לחלק מצה שמורה ליהודים. הוא נכנס לבית עסק גדול באנטוורפן שבעליו הוא יהודי. 'מה שלומך' ומילות ברכה, ואז היהודי מספר לו: "עוד מעט אני מתחתן..." "נו, יפה, מזל טוב!" הגיב הרב שבתי. "לי זה מזל טוב, אבל לך – לא-כל-כך", הפטיר היהודי. הרב שבתי הבין מיד עם מה יש לו עסק, ושרח"ל היהודי הזה הולך להתחתן עם גויה...

"התפללתי לה' שישים בפי את התשובה הנכונה, ואז לפתע הבריק בראשי סיפור", שיחזר לקהל המרותק הרב סלבטיצקי. והוא סיפר ליהודי את הסיפור הזה:

היה פעם א 'גוטר איד' (=יהודי טוב, כינוי לאדמו"ר בימים ההם) שהיה באחד המחנות בשואה. יום לא בהיר אחד, הוא אסף את היהודים בצריף והכריז: 'בעוד כמה ימים חל חג הפסח. אנחנו נאפה כאן במחנה מצות!'

היהודים הכחושים והשדופים בצריף, הסתכלו עליו כעל מטורף, שמא הרעב והייסורים טשטשוהו לרגע. אך ה'רבי' לא הרפה: 'יענקל', הוא פנה לאחד הנערים שעבדו אצל הנאצים ימ"ש במטבח. "לך למטבח ותשיג לנו קמח"! הרעיון היה נשמע מטורף, ויכל להסתיים בקלות על עמוד התלייה במרכז המחנה.

והנה, ניגש 'מזולמן' (כינוי לשלד מהלך שחייו אינם חיים, במחנות) ליענקל, נטל כפיס עץ ועקר שני שיני זהב. "חיי כבר אינם חיים, בקרוב אני מחזיר הפקדון לבורא עולם. קח את השיניים הללו ותשיג עבורם קמח למצות. לפחות שליהודים אחרים תצא טובה מזה ".

הנער שם את נפשו בכפו, והגיע לנאצי האחראי במטבח. כשרק ראה אותו מרחוק, התחרט על הרגע, ולא פנה אליו בכלל, לשונו נעתקה מפחד. והנה, הנס הגיע: מטס אווירונים חלף בגובה נמוך, והופעלה אזעקה. הנאצי אץ בפחד למרתף, ויענקל מיודעינו – אחריו. והנה, הנאצי המפחיד, רועד כולו כעלה נידף. "זו הזדמנות פז", חשב יענקל וניגש אליו. פתח את השקית, והציע את 'מרכולתו': שני שיני זהב.

"אני צריך שני קילו קמח", אמר. הנאצי הסתכל בו במבט חודר וסינן: "אה, אני יודע שעוד מעט אצלכם פסח ואתם צריכים מצות". כאן יענקל חשב שאת הלילה הוא כבר לא יעבור.

והנה, למחרת מגיע הנאצי, מגיש ליענק'ל שקית ובה קמח, ולא ביקש כלום בתמורה. במקום זאת, הוא סינן בלחש: "בבקשה, תתפללו עלי". בליל הסדר כל אחד בצריף קיבל כמה פיסות מצה זעירות, את הפסח הזה כל מי שהיה שם - לא שכח לעולם.

את כל זה מספר ר' שבתי ליהודי בחנות באנטוורפן, והוסיף: "תראה איך מסר יהודי את הנפש ליהודים אחרים, ואתה רוצה להתנתק מהעם הזה? החלום של היטלר ימ"ש, שהילדים שלך לא יהיו יהודים. אתה רוצה לתת להיטלר לנצח?!"

היהודי, החל להסתובב בחדר במעגל, הלוך ושוב. ואז הוא ניגש לרב שבתי, חיבק אותו בדמעות ולחש באוזנו: "אני מבטיח לך אני הולך לעשות ברית מילה, 'לחתוך'. אני מבטיח לך, הילדים שלי יהיו יהודים!..."

"אם תכנסו לאותו משרד גדול באנטוורפן, תראו מיד את חבילת המצות ההיא, עומדת לראווה. 'זה מה שאומר לי מי אני ולאיזה עם אני שייך', מספר לכל מי שרוצה לשמוע, אותו יהודי".

סיפור: פסח בצינוק - קצין הסוהרים המגדף סיפק לד"ר לייב שצ'קץ מצות מדי יום

שיחת השבוע / סיפורו של הד"ר לייב שצ'קץ. 'שערים', ערב חג-הפסח תשכ"ט ליל-הסדר הראשון בכלא הסובייטי עבר עלינו ב'חגיגיות'. זה היה ליל-שימורים אמיתי... דפיקות לב ורעדה מהולות בצער.

מיד אחרי שחילקו הסוהרים את ארוחת הערב הזעומה, ישבנו, קצת יותר מעשרים יהודים, על הרצפה, בחצי גורן עגולה, לחוג את הסדר. מים ממותקים שימשו ל'ארבע הכוסות' - קופסות פח שדאגנו לנקות היטב ו'להכשיר' לפסח.

כאשר נתרוקנה הכוס הראשונה מילאנו אותה בדמעותינו והמשכנו בקריאת ההגדה ובסיפור יציאת מצרים. מעולם לא קלטנו בבהירות כזאת את המשמעות של שעבוד ויציאת מצרים, כפי שקלטנו הפעם, בליל-הסדר הזה.

אחד האסירים, שנתברך בקול ערב, הנחה את קריאת ההגדה, ואנו החרינו-החזקנו אחריו בקול מאופק, כדי שלא יגונב לאוזני הסוהרים הסובייטים מה מתחולל בין חומות הכלא, בתוככי הטריטוריה המקודשת של סטאלין.

כך היה גם למחרת, בליל-הסדר השני. מזוננו היה קמצוץ סוכר שליקטנו ממנותינו הזעומות, בתוספת קצת מים.

ביום הרביעי של פסח, כאשר כל יושבי החדר עסקו בלגימת המרק של ארוחת-הצהריים, נפתחה לפתע הדלת. אל החדר התפרצו בבהלה כמה סוהרים במדים, כאילו באו לכבות שריפה.

"מי הם המתמרדים העומדים בראש שביתת-הרעב?!", צעקו בקול פרוע. "מי סירב לקבל את מנת המזון היומית?!", צרח בעל הדרגה הבכירה ביותר, והחל למנות את האסירים שאינם אוכלים.

שלחנו זה אל זה מבטים מבוהלים. אחד-אחד התרוממנו והסברנו כי לא מדובר בפעולת-מחאה כלשהי, אלא בהימנעות מאכילת חמץ, מטעמים דתיים, וכי מיד לאחר הפסח נחזור לאכול כרגיל.

מפקד חוליית הסוהרים, שידע עוד קודם-לכן כי אני ושניים מחבריי הם ראשי ה'קונטרבולוציונרים' (=מתנגדי המהפכה), קרא בשמותינו והזהירנו מפני התוצאות. הבינונו כי אנו צפויים לעונש חמור. עודדתי את שני חבריי באמרי ש'שלוחי-מצווה אינם ניזוקים' ובפרט כאשר הם עומדים בניסיון.

אחרי כשעה הופיע שוב רב-הסוהרים, וקרא לשלושתנו לבוא אחריו "עם החפצים". זה היה הנוסח הקבוע של הסוהרים כאשר הודיעו לאסיר שהוא נקרא לחקירה או שנגזר עליו להישלח למקום לא-ידוע.

הובילו אותנו דרך מסדרונות ודלתות. לבסוף נעמדנו לפני קצין, בכיר, על-פי כותפותיו וחדרו הממורק. כשעתיים רצופות חקר אותנו. "שלושה ימים בצינוק, בלי אוכל, רק מים חמים!", פסק לבסוף. מיד צלצל בפעמון שעמד על שולחנו. לשמע הצלצול נכנס לחדר שוטר רזה וגבוה, במדי נ-ק-וו-ד, והתייצב מתוח בעמידת דום.

שוב הובלנו במסדרונות אפלים למחצה, ירדנו קומות, עד שהגענו לצינוק קטן, שלו אשנב זעיר, הסמוך לתקרה, ובו מיטה אחת. ביטחוננו לא אבד לנו. ניחמנו איש את רעהו ואמרנו שכדאי לסבול למען האמונה, ובמיוחד בשביל מצווה של אי-אכילת חמץ בפסח. אמרנו לעצמנו שלעיתים הרעב עשוי להיות "טעים".

בחצי הלילה, קרוב לחצות, בשכבנו על המיטה שנועדה לאסיר אחד, נפתחה לפתע הדלת ובפתח עמד קצין הסוהרים הבכיר שחקר אותנו וגזר עלינו להיות במקום זה. כשנכנס, נסגרה מאחוריו הדלת בתנועה שבאה מבחוץ. "אוי לכם אם תעזו להתמרד פעם נוספת!", קרא בקול רם ותקיף, שהדיו התגלגלו ונשמעו יפה באוזני הזקיף שבפרוזדור.

קומתו התמירה של הקצין הסתירה את האשנב הקטן שבדלת. צמרמורת עברה בגופנו. היינו בטוחים שעוד רגע קט ישלוף את אקדחו ויירה בנו. הקצין הכניס את ידו השמאלית אל מתחת למעילו הצבאי והוציא משם - וברגע זה כמעט פרחה נשמתנו מרוב תדהמה - חבילה עטופה בעיתון רוסי ישן. הקצין שלח אלינו קריצת-עין ידידותית ומתוך קריאה קולנית, "מנוולים!", הלם בחזקה בדלת, שנפתחה במהרה, ויצא כשהוא שולח לעברנו מבטים מזרי-אימה.

נשארנו המומים ומבוהלים. פחדנו לנגוע בחבילה. מי יודע איזו עלילה מתכוון הקצין לטפול עלינו. אט-אט נרגענו. בידיים רועדות פתחנו את החבילה. הסתרנו את מעשינו כדי שהזקיף לא יבחין בהם, מבעד לאשנב שבדלת. לתדהמתנו העצומה מצאנו בחבילה ...שלוש מצות קטנות ועגולות, אפיית יד!

מגרונותינו היבשים כמו ביקשה להתפרץ הצעקה - "אליהו הנביא!". הדמעות ניגרו מעינינו. פחדנו אפילו ללחוש מפה לאוזן. שפת אנוש דלה מלהביע את הרגשות שהסעירו אותנו בשעת אכילת המצות הללו.

בבוקר התאמצנו לגלות את הסוד המסתתר מאחורי התנהגותו של קצין הסוהרים. הגענו למסקנה כי בכוונה תחילה הושיב אותנו בתנאי צינוק, "בלי אוכל, רק מים חמים" - כדי לסייע בידנו להישמר מאכילת חמץ.

ההשתאות התעצמה עוד יותר בשני הלילות הבאים. מדי לילה, בשעת חצות בדיוק, נפתחה דלת הצינוק והקצין הופיע שוב – מצעק ומגדף – והושיט לנו חבילת מצות קטנה.

למחרת הפסח הוחזרנו לחדרנו. חברינו לא יכלו להבין את פשר התרוממות-הנפש שאפפה אותנו. לא יכולנו להסביר להם דבר. נאלצנו לנצור את הסוד הלא-ייאמן בליבנו.

אנקדוטה: "ללא שוטרים, ללא פיקוח. רק מפני יראתך!.."

רבי לוי יצחק מברדיטשוב התהלך פעם, בערב פסח, ברחובות העיר. הוא פגש גוי אחד שהיה מבריח סחורה אסורה מחוץ לארץ. "האם תוכל למכור לי חפץ מסויים שהוברח מעבר לגבול", שאל הצדיק? - הסב האיש את ראשו לכאן ולכאן והביט חפוזות כי אין משגיחין בו ולחש: "בוודאי, יש לי הרבה. בוא ואראה לך סחורה משובחת".

המשיך הצדיק בדרכו, ופגש יהודי. שאל אותו בתמימות: "יש לך אולי מעט לחם בביתך"? "עכשיו?! הזדעק היהודי, הרי ערב פסח לאחר חצות". המשיך הצדיק ופגש עוד יהודי. "שמא יש לך מעט לחם בביתך ותמכור לי תמורת ממון רב"? "עכשיו?! הזדעק היהודי, הרי ערב פסח לאחר חצות".

הרים הצדיק את העיניים ואמר: "רבונו של עולם, תראה את בניך. הממשלה מעמידה שוטרים בכל פינה כדי לתפוס את מבריחי המכס, ובכל זאת הם מצויים בראש חוצות. ואילו אתה לא העמדת שוטרים ולא אנשי צבא, אלא רק כתבת בתורתך: "לא יראה לך חמץ", והנה אין גרם חמץ בנמצא בבית הישראל".

משל: לזכור מאיפה הגענו

ליקוטים וסיפורים נפלאים - פסח תשע"ז מלך אחד יצא לציד ופגש בדרכו ברועה צעיר. משנוכח המלך לדעת כי הנער מצטיין בחכמה ובפקחות, הציע לו משרה כיועץ בבית המלוכה. הצלחתו של היועץ הצעיר הייתה גדולה ולא ארכו הימים עד שנתמנה לשר האוצר.

עלייתו המהירה בסולם התפקידים הבכירים עוררה את קנאת השרים הוותיקים ואלה החלו להעליל עליו שהוא גונב כספים מקופת המדינה. המלך, שסרב להאמין למקטרגים, אולץ בסופו של דבר להלוות אל השרים בדרכם אל בית שר האוצר כדי להיווכח שהלה מתעשר מכספי הצבור.

כאשר הגיעו לבית השר הופתעו מהצניעות והפשטות ששלטו שם. כשעמדו לעזוב את המקום בבושת פנים, גילו לפתע חדר נעול שעל דלתו היה כתוב שהכניסה לזרים אסורה. עד מהרה התברר להם שגם על בני הבית אוסר השר להיכנס לשם, וזה עורר את תקוות השרים למצוא שם את האוצרות הגנובים. הפעם הצטרף גם המלך לדרישה לראות את מכמני החדר הזה.

בקול בוכים התחנן בעל הבית ובקש לבטל את - הדרישה הזו. "אני מתבייש להראות לכם מה מכיל חדר זה " אמר. המלך לא ויתר. -

הדלת נפתחה ולתדהמתם ראו הכל חדר ריק מרהיטים

ובאמצעו מונחים מקל, תרמיל וחליל.

הכל ציפו עתה לדברי הסבר.

פתח שר האוצר את פיו ואמר: "מיום שנלקחתי מאחורי הצאן אל בית המלכות הנני חרד שמא אפול בפח הגאווה וההתנשאות. כדי להינצל מזה קבעתי לעצמי מנהג להסתגר בכל בוקר בחדר זה, טרם צאתי לבית המלוכה. כאן אני יושב שעה ארוכה, כשהתרמיל על גבי, המקל בידי ומחלל בחלילי כבימים ימימה. זאת כדי שלא אשכח כי רועה פשוט אנכי, אלא שבחמלת ה' עלי נשאתי חן בעיני המלך שהביאני אל ביתו. בכך אני משריש בקרבי את הידיעה שלא בכחי ובעצם ידי עשיתי את החיל הזה, אלא רק מה' הייתה זאת. אחרי ההכנה הזו אני יוצא לדרכי אל בית המלך. "

כשמוע המלך והשרים את הדברים בקשו את סליחת השר על שחשדו בו ועזבו את המקום בבושת פנים.

סיפור: סדר בניכר - חיפוש אחר יהודים בשוק הירקות

כפי הנראה הסיפור דלהלן הוא על אהרן גורדון, רופא שנולד בווילנא, ולמד רפואה בפדואה - עיר בצפון איטליה - בשנת 1695-1692. ב-1713 קיבל מאוגוסט השני, מלך פולין, תעודת-חסינות המקנה לו זכות לגור מחוץ "לרחוב היהודים" בווילנה ולעסוק ברפואה ללא הפרעות.

מקור: פסח - ילקוט לחג החירות - תש"ט עמ' 60 בהשלים ר' אהרן את חוק לימודיו בפדואה, שב לארצו באניה, והנה אחזה רוח סערה בכנפות האניה והשליכה אותה לחוף ארץ ספרד. האניה נשברה, ור' אהרן נמלט בעור שיניו, בעירום וחוסר כל.

בהציגו כף רגלו על אדמת ספרד, אשר הקיאה את היהודים מתוכה ואסרה על כל איש יהודי לבוא בגבולה, בעונש מות, התנכר ר' אהרן ויתהלך באשר התהלך להחיות את נפשו, ויבוא באחת מערי המדינה ויגר שם ימים אחדים. והנה חג הפסח קרוב לבוא ואין תקוה לאכול מצה בעיר זו. ויזכור את דברי האנוסים הנמצאים בספרד לרוב, וישת עצה בנפשו לחפש ולמצוא אחד מהם ולהתרועע לו.

מה עשה? עמד בשוק שמכורים שם ירקות בערב פסח, לראות האם יבוא איש לקנות מהירקות העולים על השולחן בסדר ליל פסח. והנה מרכה כאחת המרכבות הגדולות לגדולי העיר. ותעמוד המרכבה, ואיש נשוא פנים ונכבד נצח מאת מרכבתו, ויצו לעבדו לקנות ירקות. ר' אהרן שמר את פעמי המרכבה והנה היא באה אל היכל גדול. משרתים רבים יוצאים ונכנסים כבהיכלתי שרים. ויעמוד אהרן בפתח השער ויבקש את העבדים להגיד לאדוניהם, כי איש אחד רוצה לדבר עמו. אדוני הבית הרשוהו לבוא, ובבואו אמר לו: "הנני מוסר נפשי בידך אשר תוכל למסור נפשך בידי. עברי אנכי, וגם אתה עברי כמוני. ואת אלהי השמים אתה ירא כמוני. היום ערב חג פסחנו. ספחני נא על שולחנך למען לא אמות מרעב". ויגער בו האדון כמה פעמים, עד אשר השביעו באלקים כי לא ייודע הדבר. אז התודע אליו.

ויהי בערב ויוליכהו אדון הבית אל שדרות חדרים מתחת לארץ ערוכים ביופי ובהדר ושמורים לחג הפסח, ושלחן ערוך כהלכות הסדר, ועמו רק אשתו ובנו הבכור. כי גם משאר בניו העלים כי הוא יהודי, אשר לא מצאם עוד ראויים לגלות להם סודו זה. ר' אהרן היה עמו כל ימי החג וכחדש ימים אחריו. שכר לו האדון האנוס הזה אניה לשוב לארצו, ויש פניו במשאות ולהוצאות הדרך.

משל: מצה זו - החתן ששמר חתיכה מהחלה של החתונה

רבי [אהרן?] מבעלז עשיר מופלג אחד הייתה בת יחידה אותה טיפח גידל ולימד. הוא דאג לכל מחסורה ואט אט התברר לו עד כמה מוצלחת ביתו. היא הייתה למדנית גדולה, בקיעה בכל עבודות הבית וכן בכל המצטרך להיות אשה מוכשרת מאוד. מאהבתו אליה החליט העשיר כי עליו למצוא לביתו בעל היאה לה בכל המעלות שהרי בעיניו ביתו היא כליל השלימות. העשיר ואשתו חקרו בכל מקום ובכל עיר על חתן ראוי אולם למורת רוחם לא מצאו אחד שכזהי. האחד היה למדן אולם קפדן מידי, השני חרוץ מידי אך לא קבע עיתים לתורה, האחר בטלן וכן הלאה. בכל חתן שפגש העשיר נמצא דופי כזה או אחר. לאחר זמן מה הודיע העשיר לאשתו כי הוא עומד לנדוד ברחבי תבל על מנת למצוא חתן ראוי לביתו. אשתו עזרה לו בצידה לדרך וכך יצא העשיר לנדוד על פני ארצות. לאחר נדודים רבים החל העשיר להתעייף מהמסע במקומות רבים שעבר לא מצאו יהודים זמן רב שהה בקרבת גויים וחש רצון עז למצוא עירה ובה יהודים כשרים. יום שישי אחד בנדודיו הגיעה שעת חצות היום והעשיר החל להיות טרוד מאוד היכן יעשה את השבת? האם כך נגזר עליו לעשות קידוש בדרך? וכו'. בעודו ישוב בכרכרה מהרהר צדה עינו כפר במרחק לא רב. העשיר עשה דרכו לשם ובהגיעו לעירה החל לשאול היכן מקומם של היהודים באזור, מיד הראו לו את הדרך לאזור מגוריהם העשיר לא בזבז זמן ונסע לכיוון המקום. בהגיעו לשם התדפק על דלת פרנס העיר ושאלו היכן יוכל לסעוד בשבת. הפרנס הסביר לו את כל הדרוש ואף הראה את בית הכנסת בו תיערך תפילת השבת. העשיר שמח מאוד ומיהר להכין עצמו לקראת שבת קודש. ערב שבת ירד והכל נחפזו לבית הכנסת התפילה החלה והכל עבר בשלום, למחרת בשחרית מיהר העשיר לבית הכנסת וכן עשה במנחה. בכל פעם שהגיע לבית כנסת הבחין בבחור צעיר היושב לו בפינה לבוש סחבות ובלויים מלוכלך ונעלים קרועות, אולם לכל תפילה הצטרף הבחור ומשנסתיימה חזר לשבתבפינה ושקע בלימודו. למחרת החליט העשיר לעמוד על קנקנו של הבחור ובסיום אחת התפילות חבר אליו כמי שמתעניין בלימוד. אט אט התפתחה שיחה והעשיר נוכח לדעת כי הבחור לא רק למדן דגול אלא, עניו צנוע וירא שמים. דברי התורה שלמד היו נופת צופים בעיני העשיר והוא החליט כי זהו החתן המתאים לביתו המוצלחת. הוא שלח מיד הודעה לאשתו וביקש ממנה להגיע לעיירה לפגוש בבחור והודיע לה כי כאן גם תעשה החתונה.

האשה הגיעה במהרה וסוכמו התנאים. החתונה נערכה ברוב פאר והדר והוזמנו מעדנים רבים ומשקאות מבושמים ואף הוזמנה חלה מיוחדת בהזמנה אישית מהמאפיה ידועה בעיר.

כאשר העשיר עזר לחתנו להוריד מעליו את בגדיו הבלויים על מנת שירחץ גופו כהלכה וילבש בגדי חמודות שנקנו בעבורו, הוא לקח את החולצה הבלויה לצד החדר וגזר ממנה חתיכת בד והחביאו. העשיר חשב בליבו: "אתה חתני צנוע ועניו אולם אם חלילה במהלך השנים כאשר ייהנה מעושרו הרב יגבהליבו ויזלזל באלו שהביאוהו עד הלום.. אוציא את חתיכת הבד הזה שהיה מלבושיו ואזכיר לו מעין בא ומי העלה אותו מאשפתות עד הלום". החתן שהבחין היטב המעשה העשיר בשעת חתונה תלש חתיכה מהחלה המשובחת שהכל דיברו עליה בחושבו: "אם חלילה במהלך השנים ימאס בי העשיר אוציא את החלה ואזכיר לו עד כמה שמח היה בי כשמצאני ואיך ציווה להכין את המטעמים היקרים ביותר ואת החלה המשובחת ביותר עבורי".

כך גם בני ישראל בערב פסח ככלה שמצאה את החתן הקב"ה. השם יתברך חיזר אחרי כל אומה לקבל את התורה ורק ישראל ואמרו "נעשה ונשמע". מה רבה הייתה שמחתו של המלך אולם בכל ערב פסח הקב"ה מזכיר לנו מעין הוציא אותנו מבגדים בלויים וכו' ולאן הביא אותנו למתן תורה. ואילו ישראל מרימים את המצה בערב פסח ואומרים להשם תראה עד כמה חיבבתנו וחסת עלינו ונתת לנו את המצה הזו להחיותנו וכו'.

כן גם לעתיד לבוא יראו כל האומות את הייחוד והמיוחדות של נשמות ישראל ויבינו בפשוטו את גודל מעלתם ותפארתם.

בדיחה: כותל הדמעות

מאת הרב חיים הבר / מתוך דרשה: מעשה בפרשה - הארון הגנוז (הבר) מספרים על תייר מחו"ל שהגיע לבקר בארץ. הוא לקח מונית בשדה התעופה, והנהג שאל אותו לאן? השיב התייר לירושלים.

כשהתקרבו לירושלים, שאל הנהג לאן בירושלים?

השיב האיש: למקום שכולם בוכים בו (בשפות זרות נקרא הכותל המערבי בשם "כותל הדמעות").

אמר הנהג: אין בעיה, מיד נגיע לשם.

נסעו ונסעו, ואז הנהג עצר ליד הבניין של מס הכנסה ואמר: הנה, כאן המקום שכולם בוכים בו...

סיפור: דיינו

מהמגיד מקאזניץ פעם היה מלך שנאבדה ממנו טבעתו וצווה לחפש הטבעת,ומי שקיבל עליו לחפש הטבעת נתן לו המלך הרבה מעות שיהיה לו אפשרות לחפש הטבעת, והיה שם איזה יהודי שהיה עני ואביון ולא היה לו במה להכין צרכי פסח, אזי אמרה לו אשתו הנה אתה רואה שהמלך נותן מעות למי שרוצה לחפש טבעתו, תלך גם אתה ותאמר למלך שאתה גם כן רוצה לחפש הטבעת והמלך ייתן לך מעות, ובזה המעות יהא לנו להכין צרכי חג הפסח, ונראה בעיניו עצת אשתו,והלך למלך ואמר שרוצה ג"כ לחפש טבעתו והמלך נתן לו מעות, והיהודי הכין בזה המעות צרכי פסח בהרחבה גדולה, והיהודי היה ג"כ מכניס אורחים והביא לביתו לליל הסדר הרבה אורחים.

והיה למלך יועץ גוי שונא ישראל שחרה לו שהיהודי רימה את המלך והלך בליל הסדר וקרה למלך בא תראה מה היהודי עשה עם הכסף שנתתה לו, והמלך הגיע בקטע של דיינו והיהודי היה אומר אילו הוציאנו וכו' וכל האורחים היו עונים "דיינו" וכך בכל בית , וליועץ הגוי קראו "דייני" ואמר המלך היהודי עכשיו עושה חקירה מי גנב את הטבעת וכולם אומרים דייני(=דיינו בהברה חסידית),וצווה המלך לאסור את היועץ ולהכותו עד שיודה, וכך היה שהודה שגנב את הטבעת והיה ליהודי צרכי פסח בהרחבה גדולה.

בדיחה: איזה מצלמה טובה

הרב ארי ליין צלם חובב נסע לטיול וצילם כמה תמונות, והראה אותן לאשתו בארוחת ערב. היא הביטה בתצלומים והעירה:

"הן יפות מאוד, בטח יש לך מצלמה ממש טובה!"

הבעל לא הגיב.

כשסיים לאכול, אמר לאשתו: "הארוחה היתה טעימה מאוד! בטח יש לך סירים ממש טובים".

סיפור: העירייה תשלם - גלגל חוזר בעולם

סיפור אמיתי שפורסם בפייסבוק בשנת תשע"ז בעפולה, זו של לפני כשלושים שנה, בין צריפים לפחונים, התרחש הסיפור שלהלן.

בביתו של האינסטלטור השכונתי, נשמעו דפיקות קצובות על הדלת. הכל היה יכול להיות הגיוני ובלתי מוזר אלמלא היו הנקישות מתרחשות בשעה ארבע לפנות בוקר.

האינסטלטור, יוסי נקרא לו, התעורר משנתו וניגש לפתוח את דלת הצריף. במפתן עמד ילד יחף כבן שש, ובחסות החשיכה הסביר לבעל הבית כי הוא נשלח אליו בדחיפות על ידי אימו מכיוון שהביוב בבית עלה על גדותיו והציף את כל החדר.

אם חשב יוסי להתעצבן מחמת השעה הבלתי הגיונית ומפני החוצפה שבדבר, הרי שמראהו העלוב של הילד לא התיר לו את הדבר.

בהבזק של רגע, שכולו חסד ורחמים נעתר האינסטלטור לבקשתו של הילד, והורה לו להמתין קמעא עד שיסיר מעליו את בגדי השינה ויתלבש בהתאם. משסיים, פסע בעקבות הילד שתמרן בעלטה עד הצריף המדובר.

המחזה שנגלה לעיניו של יוסי היה מזעזע. רצפת הבית הייתה מכוסה טינוף ולכלוך, ובמי הביוב שעלו, צפו עצמים בלתי מזוהים, אך בהחלט בעלי גוון ריח מזוהה להחריד. אם הבית סיככה בכנפיה על הילדים הרכים, כשהם עומדים על המיטות הישנות ומחכים בקוצר רוח לגואל שיושיע ויציל.

כהרף עין זינק בעל המקצוע על מקורות המים ואיתר את הגורם המרכזי לסתימה. דחיפה קטנה פה, שאיבה קלה שם, והמערכת המיושנת שבצנרת הביוב, שבה לתיקנה. במהירות גרף את מי הביוב לדלי מזדמן ופינה את הבית מהנוזלים העכורים.

משזרחה עליו השמש, התבונן בשעונו והבין כי שעתיים תמימות הוא עוסק בתקלה הנוכחית. חשבון פשוט במוחו העייף הבהיר לו, כי עלות הקריאה והתיקון מגיעות להון רב.

אם הבית חיטטה בארנקה העלוב, ושלפה מתוכו בלי אומר ובלי דברים שני שטרות גדולים אותם הגישה כתשלום לאינסטלטור על עבודתו.

מבט קטן של יוסי, הספיק לו בשביל להבין, כי אם הוא לוקח ממנה את הכסף, הרי שרעב של ממש ייגזר מחר על בני הבית כולו בכל היום שלמחרת. מקומו המיותם של אב המשפחה שנעדר מכל הסצנה הלילית, כמו גם מראהו העלוב של הפחון, הבהירו לו כי זהו הרגע הנכון לכל בעל מקצוע לוותר על שכרו, ולהפוך את כל עמלו היקר למצווה שכולה קודש.

"אני לא לוקח ממך את הכסף" הודיע נחרצות לבעלת הבית.

אלא שמסתבר שכבודה, הרמוס בלאו הכי, של האישה קשת היום, לא נתן לה את האפשרות לוותר על התשלום. ומלחמה של ממש התנהלה בין יוסי הצדיק שקנה ברגע אחד את עולמו, לאם המשפחה שרצה לשלם ולהחזיר את כבודה האבוד.

לפתע נצנץ רעיון כביר במוחו של יוסי. "העירייה תשלם" אמר. "עכשיו נזכרתי, כי ישנו הסכם ישן עם העירייה, לפיו כל סתימה לילית הינה באחריותה, ואנחנו רק צריכים להוכיח שטיפלנו בה". עם טיעון הגיוני שכזה, קשה היה לאישה שלא להשלים, ובשמחה אמיתית החזירה את השטרות לארנקה.

"רק עשי טובה" הוסיף יוסי, "אל תפרסמי את העניין. העירייה לא רוצה שכולם ידעו מההסכם הזה ויחכו עם הסתימות לשעת לילה". האשה הבטיחה, ברכה את ראש עיריית עפולה בכל הברכות, ונפרדה מהמלאך שהאיר את ביתה.

•

חלפו שנים, ובחסות הקדמה עבר יוסי עם בני ביתו להתגורר בגבעת שמואל שבמרכז.

באחד הימים ביקש לשפץ את ביתו ולהוסיף חדר למשפחה שהתרחבה. היות ובעל מקצוע היה, נערך לבנות את החדר בעצמו. הוא יצא לסייר בחנויות לחומרי בניין, וביקש מכולם הצעת מחיר לפי צרכיו.

באחד מגלגוליו הגיע לחנות בפרדס כץ הנושאת את השם "אבי את צורי חומרי בניין" (מכירים? תמסרו להם ד"ש). גם שם קיבל הצעת מחיר לפי בקשתו, והבטיח, כפי שהבטיח בשאר המקומות, לחזור עד סוף השבוע עם תשובה, חיובית או שלילית.

בשעת הערב של אותו היום, צלצל האינטרקום בפתח ביתו, ושני פועלים עבי כרס הודיעו לו כי עליו לפנות מקום לקבלת הסחורה מהמשאית שבחצר.

"על מה אתם מדברים?" הוא כמעט זעם. "לא הזמנתי כלום".

מבטם העייף של נהג המשאית ועוזרו הבהירו לו כי הם אינם הכתובת לטענתו, ואם רצונו בכך יוכל לסור למחרת למשרדי החברה, ולכעוס על אחד מבעלי הבית. אבי או צורי, כפי בחירתו. כעת עליהם לרוקן את הסחורה היקרה.

והוא אכן הגיע, זועם וכעוס, ונתקל בבעל הבית, גוף מתכתי כשני מטר או קצת פחות, שהזמינו לשבת במשרד המרווח ולכעוס שם.

"אני לא משלם שקל" הודיע נחרצות.

חיוך של ממש הופיע על פניו של הענק. "אתה לא צריך לשלם כלום, תרגע. העירייה תשלם".

•

דקה אחת בלבד הספיקה לצורי או אבי, הגדול מבניהם, להסביר ליוסי כי גלגל חוזר בעולם, והוא יושב כעת לפני אותו ילד בן שש שהיה אז ככזית, ועתה גדל ככותבת הגסה.

בדיחה: שפוך חמתך בעת נעילת שער

ערב פסח שלחה הקהילה מצה ויין וכל צרכי "הסדר" לאסירים היהודים בבית הכלא.

למחרת הלך השמש לדרשו בשלום האסירים ושאל אותם:

ובכן חברייא, "האם סדרתם את הסדר ככל משפטו וחוקתו"?

ברוך הוא וברוך שמו - ענו האסירים - ערכנו את הסדר ככל איש ישראל בביתו, לא חסרנו אלא דבר אחד בלבד.

מה למשל, שאל השמש בתמיה?

"כשהגעתי לשפוך חמתך" - ענה הזקן שבחבורה, "בקשנו, כמנהג ישראל, לפתוח את הדלת ולא עלה הדבר בידינו."

נ.ב. הרב זושא זילברשטיין ממונטריאל מסר, שבטורנטו זה קרה באמת. האסירים חמדו לצון והגישו תלונה פורמלית לרשויות שפוגעים בזכויות הדתיות שלהם בזה שלא נותנים להם לפתוח את הדלת בשפוך חמתך. "תודה שאישרתם לנו לקבל את כל מצרכי החג בשפע, אבל לא מקובל עלינו שאתם מונעים מאיתנו לקיים מנהג חשוב זה." הרשויות הבינו שזה רק מתיחה...

==יחץ== נקח את המצה האמצעית, בכל שולחן יש קערה, תבחרו אחד מכל שולחן שיבצע את זה. נבצע את המצה לשנים, חלק אחד נשאר בקערה, וחלק אחד ישאר לאפיקומן. אפיקומן בארמית בא מהמילים 'אפיקו מן' כלומר, קינוח, דעזערט. המצה הזו תהיה הדבר האחרון שנאכל הערב, זה יהיה הקינוח שלנו הערב. הסיבה שאנחנו חוצים את המצה, היא שאנחנו רוצים שהמצה האמצעית תהיה חצויה, שהיא לא תהיה שלמה. ככה היא נקראת "לחם עוני" (נדבר על זה גם בעוד רגע). וגם כדי ששוב יהיה משהו מוזר. הילד רואה (נכון ילדים?) שאנחנו כבר לוקחים את המצות, עוד רגע אחד אוכלים אותם, ו... ברגע האחרון מתחרטים ומניחים את הקערה בצד. ושוב הוא רואה שמשהו כאן מוזר.

לחצות ולשאול מה יותר גדול וכו'.

==מגיד== כאמור, יש לנו היום הרבה מצוות, אבל רק שתי מצוות הן מצוות מהתורה ממש, השאר הן מצוות דרבנן, כלומר מצוות שחכמינו זכרונם לברכה למדו והבינו מתוך התורה שיש לעשותם. השתים מהתורה הן:

א. אכילת מצה

ב. מגיד – להגיד את ההגדה כפי שכבר הזכרתי קודם. המצווה של סיפור יציאת מצרים.

[הייתה לנו פעם עוד מצוה, מצוות קרבן פסח, הבאת קרבן ואכילתו יחד בירושלים. אבל היום כשאין לנו בית מקדש, גם אין לנו את מצוות קרבן פסח, נשארנו אם כן עם מצה ומגיד. מצוות מרור גם היא מהתורה, אבל רק כשהיא באה בשילוב עם קרבן פסח, ושוב כשאין בית מקדש אין קרבן פסח וכשאין קרבן פסח מצוות מרור איננה מהתורה אלא מדרבנן.]

=== הא לחמא עניא === את ההגדה אנחנו מתחילים עם הזמנה, אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה וצריך לבוא ולחגוג איתנו את הסדר. זה בדיוק הטקסט שאנו עומדים לקרוא. למה זה בארמית? מסיבה נורא פשוטה, אז, כשכתבו את ההגדה רוב העם דיבר והבין ארמית. זה בערך כמו היום עם האנגלית. אם אתה שולח למישהו שמבין רק ארמית הזמנה בעברית, זה אומר שאתה לא באמת רוצה שהוא יבוא.. תזמין בארמית, בשפה שהוא מבין, הוא יבוא.הרב זלמן וישצקי. [^8]: אמת ליעקב. באדיבות ר' משה בוגומליסקי, חב"ד.אורג. [^9]: === הגדה ===

מה שנעשה עכשיו הוא לקרוא קטעים מרכזיים מההגדה של פסח. ההגדה של פסח נדפס באלפי מהדורות, הרבה מהם עם ציורים. וזה מאוד מעניין לראות איך ציירו את הדמויות לפני 500 שנה, 400 שנה וכו'. ואיך זה השתנה מדור לדור, לפי הבדלי התרבות. אבל דבר אחד לא השתנה - המילים. בדפים הבאים יש סיכום קצר של סיפור יציאת מצרים וקצת מהרקע שמסביב. ** תגיד כל קטע בקול רם, ואז תבחר מישהו שיקרא את אותו קטע ברוסית, ואח"כ תוסיף כמה מילים של הסבר. ** אפשר גם, למען הקיצור, לקרוא את הטקסט בלה"ק, ואז לבאר את תוכנו גם בלע"ז. '''עֲבָדִים''' הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
אנו מרגישים שיציאת מצרים היה לה השפעה ישירה על חיינו היום, אם היינו נשארים במצרים, כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת. תארו לעצמכם שהיינו צוענים.. או בדרגות הנמוכות של "מערכת הקאסטה" בהודו... או איזה שבט עלוב באפריקה.
כאשר אדם היה עד לאירוע לא שגרתי, הוא מספר על כך לחבריו לעתים קרובות. ככל שהזמן חולף, ההתפעלות שלו נחלשת ולבסוף הוא מפסיק לחזור ולספר על כך. ואולם, כאשר אדם או משפחתו חווים נס, הוא מדבר על כך כל חייו, וגם מעביר זאת לבניו וצאצאיו ממשיכים לספר לבניהם על המאורע שקרה לאביהם. [סבא וסבתא שלי סיפרה לי עשרות פעמים איך הם ניצלו מהשואה, ובכל פעם זה היה אם אותה התלהבות.] ההגדה מלמדת שאם בדורותינו אלו מישהו עדיין מספר על היציאה ממצרים באריכות הוא משובח ומעולה. זו הוכחה שהוא צאצא של אלה שהיו במצרים ולא בן למשפחה שהצטרפה ליהדות בשלב מאוחר יותר.מעשה ידי יוצר לר"ש קלוגר ז"ל. באדיבות ר' משה בוגומילסקי.

חב"ד.אורג ↩
מתוך סדר אודסה - הרב אברהם וולף. ↩
הרב זלמן וישצקי. ↩
מתוך דרשה: מדוע אוכלים בליל הסדר ביצה טבולה במי מלח? (סגנון חו"ל) ↩
הרב זלמן וישצקי. ↩
הרב שמואל רסקין. ↩
- לברך עם כולם מילה במילה.
↩
הגדת כ"ק אדמו"ר ד"ה הבטחתו. ↩
הגדת כ"ק אדמו"ר ד"ה ארמי. ↩
הרב אברהם וולף. ↩
הרב אברהם וולף. ↩
הרב אברהם וולף. ↩
מתוך "חג חירות שמח" מאת הרב חיים הבר. ↩
הרב אברהם וולף. ↩
סדר חולון - הרב שמואל רסקין ↩
סדר חולון - הרב שמואל רסקין ↩