הרב אלי וולף
ייחודיותו של חודש אייר, הוא בכך שבכל יום מימי החודש אנו מקיימים את אותה המצווה, מצוות ספירת העומר.
בחודשים אחרים ישנם ימים מיוחדים, ימים מסוימים שיש בהם מצוות שונות, אבל המצוות הללו אינם בכל ימות החודש. לעומתם, בחודש אייר, כל יום בחודש יש בו מצווה, ובכל יום – אותה המצווה.
•
תוכנה של ספירת העומר הוא: סופרים את הימים שעברו מאז שקצרו והביאו לבית המקדש את העומר, שהיה משעורים. מאז שהניפו והקריבו את 'מנחת העומר' לבית המקדש.
'מנחת העומר', שונה מכל שאר ה'מנחות' שהובאו לבית המקדש. כל ה'מנחות' היו מחיטים, ואילו 'מנחת העומר' (וכן גם 'מנחת סוטה') היא משעורים.
חיטים, הן מאכל אדם. ואילו השעורים, הן מאכל בהמות. במסכת פסחים מסופר על רבי יוחנן חקוקאה שיצא אל השדות, ובשובו לעיר שאלוהו האם החיטים צמחו כראוי, הוא השיב להם: "שעורים, נעשו יפות", ובתגובה להודעה זו אמרו לו "צא ובשר לסוסים ולחמורים", זו בשורה לבהמות.
כל המנחות הינן מן החיטים, מאכל אדם, כי יהודי הוא "אדם". על עם ישראל נאמר בספר יחזקאל (לד, לא) "אדם אתם", אומר על כך רבי שמעון בן יוחאי (בבא מציעא קיד): "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם".
משמעותה הפנימית של המילה "אדם" היא, "אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יד). יהודי צריך להיות דומה להקב"ה, "לעליון". ולכן המנחות שמביאים לבית המקדש, צריכות להיות מחיטים, מאכל אדם.
אך עיתים קורה ויהודי לא ממלא את תפקידו כנדרש, והוא אינו נוהג כ"אדם", במובן של "אדמה לעליון". שלמה המלך אומר בספר קהלת (ג, כא): "רוח האדם העולה, היא למעלה. רוח הבהמה היורדת, היא למטה". האדם מטבעו, שואף להתעלות, לעסוק בדברים נעלים, ואילו הבהמה, מחפשת את החומר, את הדברים הנחותים.
עיתים והיהודי "נכנסה בו רוח שטות" כדברי הגמרא (סוטה ג), והוא אינו נוהג כ"אדם", הוא מתנהל באופן של "רוח הבהמה היורדת".
הסיבה לכך שיהודי יכול לנהוג כך, היא כיון שיש לו בקרבו 'נפש בהמית' שאינה חפצה שהוא ינהג באופן של "רוח האדם העולה היא למעלה". הנפש הבהמית סוחבת את האדם למטה.
כאשר אנו רוצים לתקן זאת, ולא רק לתקן, אלא גם להפוך את מצבו של האדם – הדבר נעשה על ידי שמביאים לבית המקדש קרבן מן השעורים. קרבן ממאכל בהמה.
כאשר הגמרא מדברת על מהותה של התשובה על חטא, היא אומרת (יומא פו) שתשובה אמיתית היא, כאשר אדם נתקל במצב הדומה לעשיית החטא, הוא נמצא באותו המקום, באותה הסיטואציה, והוא אינו חוטא – זו תשובה אמיתית.
באם רוצים לתקן, ויתרה מזו, לשנות, את הנפש הבהמית, את "רוח הבהמה היורדת" – אזי מביאים לבית המקדש לא מאכל אדם, לא חיטים, אלא דווקא מאכל בהמה, 'מנחה' משעורים.
זה תוכנם של ימי ספירת העומר: לקחת שעורים ולא רק לעשות מהם חיטים, מאכל אדם. אדם אוכל גם חולין ולא רק דברי קדושה. אלא חש לקיים איתן מצוה, להתעלות עוד יותר מאשר חיטים, שהם רק "אדמה לעליון".
ההגדרה "אדמה לעליון" היא להיות "דומה" לעליון, אבל לא התאחדות של ממש עם הקב"ה, לעומת זאת כאשר מקיימים מצוה, שמשמעותה היא "צוותא", מתחברים ומתאחדים עם הקב"ה.
•
עבודה זו של ספירת העומר, הינה בכל יום מימי חודש אייר. חודש אייר הוא החודש של ספירת העומר. בחודש ניסן סופרים את ספירת העומר רק בחציו השני, בחודש סיון סופרים רק בימים הראשונים של החודש, ואילו חודש אייר - בכל יום מימי החודש סופרים ספירת העומר.
'חודש', משמעותו 'חידוש', כל יום הוא התחדשות ושינוי מיום האתמול או יום המחר. בתחילת החודש הירח נולד ומתחדש, ומיום ליום הוא מתחדש ומשתנה, מיום ליום הוא גדל והולך, עד ליום הט"ו לחודש שבו (זהר חלק א, רכה) "קיימא סיהרא באשלמותא", הלבנה מאירה בשלמותה, ומיום זה ואילך היא פוחתת והולכת, היא 'מתבטלת' מיום ליום, עד למצב של 'ביטול' המוחלט.
חודש אייר, ה'חודש' במובן של שינויים מיום ליום, מורה לנו שבכל אחד ואחד מימי החודש, מוטלת עלינו מצוות ספירת העומר.
לא משנה מהו המעמד הרוחני שלנו. בין אם אנו עומדים בתחילת העבודה, רגע לאחר 'מולד' הירח, בין אם אנו עומדים במלא המציאות של "קיימא סיהרא באשלמותא", בין אם אנו נמצאים כבר ב'ביטול' המוחלט של סוף החודש, ובין אם אנו עומדים באחד הימים שבינתיים –
בכל אחד ואחד של ימי החודש, נדרשת מאיתנו "ספירת העומר". יש לקחת שעורים, מאכל בהמה, ולקיים איתם מצוה. לקחת את הנפש הבהמית, "רוח הבהמה היורדת היא למטה", ולהפוך אותה ל'מנחת העומר', להתאחד עם הקב"ה.
•
הכח לכך שבכל מצב בו יהודי נמצא, בכל יום מימי 'חודש' אייר, ביכולתו "לספור את העומר" - הוא מראשי התיבות של החודש. איי"ר, הוא ראשי התיבות של: אברהם, יצחק, יעקב, רחל.
אברהם, יצחק, יעקב ורחל, נקראים "ארבעת רגלי המרכבה" של הקב"ה. מהותה של "מרכבה" היא, שהיא מבצעת את רצונו של הרוכב המנהיג אותה, היא בטלה אליו ולרצונו.
כל יהודי, במהותו, הוא בטל אל הקב"ה, הוא בן של האבות ושל רחל, וכיון שכך, בכל מצב בו הוא נמצא, ביכולתו לקחת את טבעו, את הנפש הבהמית שלו, 'מאכל בהמה', ולהפוך אותם לקדושה.
כל יהודי מחויב במצוות ספירת העומר. על ספירת העומר נאמר (ויקרא כג, טו) "שבע שבתות תמימות תהיינה", יש לספור את "שבע השבתות", השבועות, כך ש"תמימות תהיינה". אומר על כך המדרש (ויקרא רבה כח , ג) "אימתי הן תמימות – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".
כל יהודי בנפשו פנימה ברצונו למלא את "רצונו של מקום", לאהוב את הקב"ה לא רק "בכל לבבך", ולא רק "בכל נפשך", אלא אפילו "בכל מאודך". וכפי שאדמו"ר הזקן בתניא כותב (פרק ח"י) שכל יהודי, יהיה מעמדו אשר יהיה, "מוסרים נפשם על קדושת ה'".
כך שכל יהודי, בכל מצב, בכל 'ימי החודש', ביכולתו ובכוחו לספור ספירת העומר באופן של "תמימות תהיינה", בכוחו להיות "עושין רצונו של מקום", לקחת את השעורים, ולהביא אותם כ'מנחה' לה'.
•
הלקח מחודש אייר, מספירת העומר:
כאשר אנו פוגשים יהודי שלא ניכר בו תוכנו הפנימי, יהודי שבמבט שטחי נראה שאור הירח אצלו "פוחת והולך", לא רואים בו את אור, הירח מסתתר אצלו – אומר לנו הקב"ה (שמואל א טז, ז) "אל תבט אל מראהו", אל תסתכל על החלק החיצוני שלו.
באם אתה מסתכל על יהודי שני באמצעות "עיני בשר", עם עיניים "בשרניות", אתה רואה רק את ה"בשר" שלו. אך כאשר תביט פנימה אל נפשו, אל הפנימיות שלו - אזי תראה שכדברי הרמב"ם (בהלכות גירושין פרק ב) כל יהודי "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו", וכדברי אדמו"ר הזקן: "יהודי, אינו רוצה ואינו יכול, להיות נפרד מאלוקות".
כל יהודי הוא בן של האבות שהיו 'מרכבה' ובטלים אל הקב"ה, האבות שהם ראשי התיבות של חודש איי"ר. בכל מצב בו יהודי נמצא, בכל יום מימי 'חודש אייר', הוא סופר ספירת העומר, וביכולתו לספור זאת באופן של "שבע שבתות תמימות תהיינה", בכל יום הוא מביא מנחת שעורים, ממאכל בהמה.
ותוכן זה, הוא ההכנה הראויה להגיע לסיום ימי ספירת העומר, לקבלת התורה, ובשמחה ובפנימיות.
(משיחת שבת שמיני, מברכים החודש אייר, תשל"א)