בראש השנה לפני התקיעות, היה רבי לוי יצחק מבארדיטשוב ניגש לארון הקודש ואומר: ריבונו של עולם, אתה אמרת לנו יום תרועה יהיה לכם, משום כך בניך תוקעים מאה קולות בכל יום מימי הדין - זה כמה אלפי שנים. ואילו אנו ... רבבות אלפי ישראל, זועקים ומבקשים זה כמה אלפי שנים "תקע בשופר גדול לחירותינו", אין אנו מבקשים אלא תקיעה אחת בלבד, עד מתי נשב ונצפה לתקיעה זו?
הוא היה אומר: רבונו של עולם, מדוע לא תתנהג עמנו כמו בעל בית פשוט? אנכי ראיתי בעל בית אחד, אשר החזיק בידו את התפילין ונפלו מידו ארצה, ותיכף ומיד כרע והגביהם ונשקם. והלא עמך ישראל הם התפילין שלך, וזה כמה שנים שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ולמה לא תרחם עליהם...?
עיבוד נוסף
בקהילה אחת לא היה רב שיוכל לעורר את לב הציבור קודם תקיעת שופר. ביקשו מזקן אחד, ירא-שמים, שיעלה ויאמר כמה מילים. עלה הזקן ואמר: "מצוות תקיעת שופר נאמרה בתורה בארבע מילים – 'יום תרועה יהיה לכם'. מפשטות הלשון דיי בתקיעה אחת, ובכל-זאת עם-ישראל אינו מסתפק בכך אלא אנו תוקעים 'תקיעה, שברים, תרועה תקיעה', עד שבפועל תוקעים 'מאה קולות' בראש-השנה". נשא הזקן את ידיו למרום וקרא: "ריבונו-של-עולם, אתה כתבת לנו ארבע מילים, ואנו תוקעים 'מאה קולות', ואילו ממך אנחנו מבקשים ומתחננים זה כאלפיים שנה: 'תקע בשופר גדול לחירותנו'. אנא, תקע לנו את התקיעה האחת הזאת!".