מעשה ובאו לחצרו של הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מוויטבסק חבורת חסידים שהיו בעלי מנגנים מפורסמים כדי לשבות בהיכל קודשו ולהנעים לו מזמירותיהם ליד שולחנו.
בידי חבורת זמר זו היה ניגון מיוחד במינו ערב לאוזן ומושך את הלב. בליל שבת לאחר הקידוש, סימן להם רבי מנחם מנדל לפצוח בניגון. ביקשה חבורת המנגנים לפצוח בניגון המיוחד, אך הרבי היסה אותם מיד ורמז להם ללחדול מנינגום ולפצוח בנעימה אחרת.
הדבר חזר ונשנה גם בשאר סעודות השבת, ויהי לפלא בעיני החסידים.
למחרת ביום ראשון שחל בו ראש חודש, ישב רבי מנחם מנדל בסעודת היום עם תלמידיו הקדושים, ולפתע ציוה לחבורת בעלי המנגנים לפתוח דווקא בניגון שאותו היסה במשך כל השבת.
בעת ניגונם פרץ רבי מנחם מנדל בבכיה מרה והזיל דמעות כמים. לאחר שסיימו את הניגון גילה הרבי כי ניגון זה הוא משירי הלוויים שהיו שרים בבית המקדש, וזוהי הסיבה שלא הניחם לנגנו בשבת, כדי שלא יצטער ביום שבת על חורבן הבית וגלות השכינה.