סיפור חז"ל: לידת המשיח

ע"פ ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד

מעשה ביהודי פשוט שהיה עומד וחורש את שדהו כששורו קשור למחרשה. עודו חורש את השדה געה השור בקול רם. היהודי לא שם ליבו לגעייה, בחושבו כי דבר רגיל הוא זה, אלא שבאותה שעה עבר במקום ערבי אחד שידע והבין שפת חיות ובהמות, וכששמע את קולו של השור, אמר לחורש: "בן יהודים, בן יהודים! התר את שורך מן המחרשה, כי ברגע זה חרב בית המקדש שבירושלים הבירה". 

לא חלפה דקה, ולפתע געה השור פעם שנייה. שוב האזין הערבי, הרים את ראשו ואמר לחורש: "בן יהודים! יכול אתה לקשור שוב את השור אל המחרשה, שברגע זה נולד המלך המשיח". התפלא היהודי, ושאל: 

• "מה שמו של המשיח?"

 

-  "מנחם". 

• "ומה שם אביו?" הוסיף היהודי לשאול. 

• "חזקיה". 

• "ובאיזה מקום הוא נמצא?"  

• "מבירת מלכא של בית לחם יהודה".

 

התרגש היהודי, מכר מיד את השור שלו, והחליף את מקצועו. הוא החל מוכר לבדים עבור תינוקות. הוא היה הולך מעיר לעיר ומוכר את לבדיו לכל דורש. כך הלך מעיר לעיר עד שהגיע לבית לחם שביהודה. 

כשנכנס לעיר ראה את כל הנשים שבעיר בוכות ומקוננות. מיד פנה לאמו של התינוק מנחם והציע לה לקנות את מרכולתו, אלא שהיא סירבה, ושמע את הנשים אומרות על התינוק: "אין הוא אלא שונאם של ישראל, משום שנולד ביום שנחרב בית המקדש". הרגיע היהודי את האם הבוכייה ואמר: "אל תדאגי, בטוחים אנו שלרגליו חרב ולרגליו ייבנה!" 

בכל זאת לא קנתה האם את לבדיו. "אין לי מעות", הסבירה; אולם היהודי לא הרפה ואמר: 

"ומה אכפת לי? בואי קני לו, ואם אין לך כסף עכשיו - בעוד כמה ימים אבוא הנה שנית ואטול את כספי". הסכימה האם. 

כמה ימים לאחר מכן נכנס שוב לאותה עיר והגיע לבית אם התינוק, ושאל לשלומו. אמרה לו: "באותה שעה שראית אותי, באו רוחות וסערות וחטפוהו מידי, ומאז נעלם". 

ע"פ מדרש זוטא, מגילת איכה

אותו היום שנכנסו הרומאים לירושלים והחריבו את בית המקדש, היה הרחק מירושלים יהודי שהיה עסוק בחרישת שדהו. בגלל המרחק מירושלים, לא ידע כלל כי נכנסו אויבים לירושלים ושרפו את בית המקדש.

בעודו חורש עם פרתו, לפתע הפילה הפרה את עצמה על הארץ. נבהל האיש מאוד והחל להכות את הפרה כדי שתקום מרבצה ותחרוש, אך כל המכות לא הועילו כלום, והיא לא זזה מרבצה.

עודו עומד ותוהה לפשר מעשיה המוזרים של הפרה, שמע לפתע קול קורא אליו ואומר:

• "מה לך מכה את הפרה? עזוב אותה כיוון שהיא צועקת על חורבן הבית ועל בית המקדש שנשרף היום".

שמע זאת האיש, נחרד, ומיד קרע את בגדיו ותלש את שערו, נתן אפר על ראשו, בכה ואמר: "אוי נא לי, אוי נא לי!"

עודו מבכה את חורבן בית המקדש, ולפתע עמדה הפרה על רגליה והחלה משמיעה קולות של שמחה. תמה האיש מאוד ולא הבין מה אירע לפרה לפתע. עודו מתפלא שמע קול קורא אליו:

• "הנך יכול לקום ולחרוש שנית עם הפרה, כי ברגע הזה נולד המשיח".

שמע זאת האיש, רחץ פניו, קם ושמח. הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי שהיו שמים בעריסת התינוקות. לקחן ועלה לירושלים.

כשהגיע לירושלים, נתן את רצועות המשי על זרועותיו וקרא ברחוב העיר: "מי ירצה לקנות רצועת משי לבנו או לבתו?" שמעה שכנת אם-המשיח את קריאתו ואמרה לו: "לך לבית פלונית מפני שנולד לה ילד".

הלך לבית האישה ושאלה:

• "מה שמו של בנך?"

• "מנחם בן עמיאל", השיבה האם.

• "אולי תרצי לקנות רצועה לבנך?"

ענתה האישה ואמרה: "לא אקנה לתינוק שלי, כי הוא נולד ביום שנחרב בית המקדש, ארור היום שהוא נולד בו!"

לא שם האיש לב לדבריה, ומיד בא אל התינוק, נשקו על ראשו ונתן לו רצועה אחת, וביקש מהאם לשמור עליו, והלך לביתו. מאז היה בא לירושלים בכל שנה ושנה, והיה הולך לבית האם ודורש בשלום הילד.

באחת השנים בא לירושלים ונכנס לבית האם. מיד כשראתה האישה את האיש, פרצה בבכי: "אין לי מנחם - שהרי נגנז". 

המקור

מתוך מהדורת שוטנשטיין

ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג

הגמרא מביאה מימרא בנוגע לפסוק האחרון:

רבנן אמרי - חכמים אומרים: אהן מלכא משיחא - מלך המשיח זה, אין מי חייא הוא - אם מן החיים הוא, דוד שמיה; אין מי דמכייא הוא - ואם מן המתים הוא¹, דוד שמיה. כלומר, לעולם שמו של מלך המשיח הוא "דוד" - בין אם הוא עתיד להיות אחד מן החיים באותו דור, ובין אם הוא דוד המלך בעצמו שיקום לתחיה².

הגמרא מפרשת את המקור לכך:

אמר רבי תנחומא: אנא אמרית טעמא - אני הבאתי מקור לזה מהפסוק (שמואל-ב כב, נא; תהילים יח, נא): "ועושה חסד למשיחו לדוד, מכאן שלעולם שם משיחו יהיה דוד³.

דעות אחרות לגבי שמו של מלך המשיח:

רבי יהושע בן לוי אמר צמח שמו⁴. רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר מנחם שמו⁵.

הגמרא דנה בשתי הדעות האחרונות:

אמר חנינה בריה דרבי אבהו ולא פליגי - ולא נחלקו שתי הדעות הללו, שכן חושבניה דהדין כחושבניה דהדין - חשבון סכום האותיות (גימטריא) של שם זה הוא כחשבון סכום האותיות של שם זה; חשבון כל אחד משני השמות יוצא מאה שלשים ושמונה; לפיכך, הוא צמח הוא מנחם⁶.

ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד

הגמרא מביאה מעשה המסייע לדעה האחרונה:

ודא מסייעא להו - המעשה הבא מסייע לאותם הסוברים ששמו של מלך המשיח הוא מנחם⁷, דמר (דאמר) רבי יודן בריה דרבי אייבו: עובדא הוה בחד יהודאי - מעשה היה ביהודי אחר דהוה קאים רדי - שהיה עומד וחורש בשדהו, געת תורתיה קומוי - געה שורו לפניו. עבר חד ערביי ושמע קלה - עבר שם ערבי אחד ושמע את קולו, אמר ליה הערבי: "בר יודאי בר יודאי - יהודי יהודי! שרי תורך ושרי קנקנך - התר את שורך והתר את כל המחרישה שלך, כלומר, הפסק עבודתך, משום אבילות, דהא חריב בית מוקדשא - לפי שנחרב עתה בית המקדש⁸". געת זמן תניינות - שוב געה השור פעם שנית, אמר ליה הערבי: "בר יודאי בר יודאי - יהודי יהודי! קטור תוריך וקטור קנקניך - קשור שורך וקשור את כלי מחרישתך וחזור לחרוש, דהא יליד מלכא משיחא - שהרי עתה נולד המלך המשיח". אמר ליה היהודי: "מה שמיה - מה שמו של המשיח?" ענה לו הערבי: מנחם. אמר ליה: "ומה שמיה דאבוי - ומה שם אביו?" אמר ליה "חזקיה שמו"⁹. אמר ליה: "מן הן - מהיכן הוא?" אמר ליה הערבי: "מן בירת מלכא דבית לחם יהודה". אזל זבין תורוי וזבין קנקנוי - הלך היהודי ומכר את שורו ומכר את מחרישתו, ואיתעביד זבין לבדין למיינוקא - ונעשה מוכר מלבושי תינוקות¹⁰, כדי שיבואו האמהות לקנות ומתוך כך יוכל למצוא את אותו תינוק. והוה עייל קרייה ונפקא קרייה - והיה נכנס ויוצא מעיר לעיר, עד דעל לההוא קרתא - עד שבא לאותה העיר שהזכיר הערבי. והויין כל נשייא זבנן ואימה דמנחם לא זבנה - והיו כל הנשים קונות בגדים לתינוקיהם ואילו אמו של מנחם לא קנתה. שמע קלן דנשייא אמרין - שמע את קולן של הנשים שהיו אומרות: "אימיה דמנחם אימיה דמנחם איתיי זובנין לברך" - אמו של מנחם, אמו של מנחם, בואי לקנות לבנך". אמרה להן אמו של מנחם: "בעייא אנא מיחנקוניה סנאיהון דישראל - רוצה אני לחנוק את שונאיהם של ישראל [אמרה כן על בנה, בלשון נקייה], דביומא דאיתיליד איחרוב בית מוקדשא - שביום שנולד, נחרב בית המקדש". אמר לה אותו מוכר: "רחיציא אנן דברגליה חריב וברגליה מתבניי - בטוחים אנו שכשם שלרגלו [בבואו לעולם] נחרב בית המקדש, כך גם לרגלו יבנה שוב". אמרה ליה אמו: לית לי פריטין - אין לי מעות כדי לקנות", אמר לה: "והוא מה איכפת ליה" - מה איכפת לו [כלומר: לעצמי] אם אין לך מעות? איתיי זובנין ליה - בואי וקני עבורו, אין לית קומך יומא דין - ואם אין לפניך כסף לשלם היום, בתר יומין אנא אתי ונסיב - לאחר ימים אבוא ואטול את התשלום". בתר יומין עאל לההיא קרתא - לאחר ימים בא שוב לאותה העיר, ואמר לה לאמו של מנחם: "מהו מיינוקא עביד - מה מעשיו של התינוק?" אמרה ליה: מן שעתא דחמיתני - מאותה שעה שראיתני בפעם הקודמת, אתון רוחין ועלעולי - באו רוחות וסערות וחטפיניה מן ידיי - וחטפוהו מידי"¹¹.

רבי בון מעיר על מעשה זה:

אמר רבי בון: מה לנו ללמוד מן הערבי הזה? וכי לא מקרא מלא הוא? (ישעי' י, לד) "והלבנון באדיר יפול", דהיינו חורבן בית המקדש¹², ומה כתיב בתריה - ומה כתוב מיד לאחריו (שם יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי", היינו מלך המשיח. הרי שמיד עם חורבן הבית, נולד המשיח.

Footnotes

1. כלומר, אם המשיח יהיה מן הקמים בתחיית המתים [עיין יפה מראה שדבר זה תלוי בשאלה אם תחיית המתים תהיה בימות המשיח או זמן רב אחרי כן]. עיין גם בבלי סנהדרין צח, ב, ורש"י שם ד"ה אי מן חייא. ↩

2. פני משה, עיין רד"ק ירמיהו ל, ט. להסבר ענין זה, שיקרא מלך המשיח דוד, עיין בספר אגדת אליהו. ↩

3. באיכה רבה (א, נא) התפרש הלימוד, כיון שלא נאמר בפסוק: "למשיחו ולדוד", אלא "למשיחו לדוד", מוכח שלעולם שם המשיח הוא דוד. ↩

4. שנאמר (זכריה ו, יב): "איש צמח שמו" (איכה רבה שם). ↩

5. שנאמר (איכה א, טז): "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" (בבלי סנהדרין שם, איכה רבה שם). שמות אלו מורים על מהותו של המשיח. "צמח", להורות שהוא נצר מבית דוד ויצמח ויפרה מאוד, כמאמר הפסוק (ישעיהו יא, א): "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" (ענף יוסף איכה רבתי א, נא; עיין עוד רד"ק ירמיהו כג, ה). ו"מנחם" על שם שיתן מנוחה לישראל מצרותיהם (ענף יוסף שם; עיין פירוש נוסף להלן). [עיין בבלי סנהדרין צח, ב, ובמדרש (איכה שם, משלי יט), שם הובאו דעות נוספות לגבי שמו של משיח.] ↩

6. כלומר אחד הוא, ונקרא בשני השמות (יפה מראה). ↩

7. [כפי שאמרנו, שתי הדעות האחרונות הם בעצם דעה אחת, משום כך הגמרא נוקטת כאן לשון רבים: "מסייעא להו", להוציא מהדעה הראשונה ששמו "דוד" (עיין ביאור הגר"ח קנייבסקי).] המעשה הבא מופיע בשינויים מעטים במדרש איכה רבה שם. ובאיכה זוטא, א, ב, נוסח ב, מופיע מעשה זה בשינויים רבים. ↩

8. עיין מהר"א פולדא. אותו ערבי היה מבין בלשון בעלי חיים (יפה מראה, מהר"א פולדא), כפי שמצינו בכמה מקומות שהיו יודעים להבין שפת בעלי חיים (ראה גיטין מה, א; ועיין מהר"ל, נצח ישראל פרק כו). עיין במהר"ל שם, בהסבר הדבר שהבהמה ידעה דברים אלו. ↩

9. וכן אמרו בבבלי (סנהדרין צח, ב): מנחם בן חזקיה שמו. הציפיה למשיח היא מקור נחמה לעם ישראל בגלותם, לפיכך נקרא שמו "מנחם". ולפי שהתנחומים נותנים חיזוק וכח למקבלם, לכן נקרא "בן חזקיה" (מהר"ל שם). ↩

10. ויש מפרשים שם דברים שמשחקים בהם התינוקות (מהר"א פולדא). ↩

11. עיין מהרש"א סנהדרין צח, ב (ד"ה שילה) שמצינו במדרשים שהשמיח נלקח לגן עדן זמן קצר לאחר לידתו (עיין מדרש שוחר טוב. עיין גם יפה מראה בשם רמב"ן (מאמר הוויכוח, מ). ולכאורה צריך להבין, מהו התועלת בלידת המשיח, אם נלקח מיד? ויש מפרשים, שעל ידי שנולד כבר המשיח, שוב לא יחזור בו הקב"ה מהבאת המשיח אף אם לא יהיו ישראל ראויים לכך (אגדת אליהו, עיין תירוצים נוספים שם). המהר"ל (שם) מפרש מה שאמרו למעלה שהמשיח נולד ביום שחרב בית המקדש, שאין הכוונה בזה ללידה ממש, אלא שמאותה שעה "נולד" כח המשיח בעולם. שכל זמן שקיים בית המקדש אין מקום להוייתו של משיח, והעדרו של המקדש הוא סיבה להויה חדשה. ולפיכך, אף על פי שעדיין לא נשלמה הווייתו של המשיח, משום שיש מונע ומעכב מצד אחר, לפי שכוחות הטומאה עדיין גוברים בעולם, מכל מקום נולד דבר שלא היה קודם, שלפני החורבן לא היה ראוי כלל שיהיה המשיח בעולם (עיין גם יפה מראה בשם הרמב"ם והרמב"ן). וזהו מה שאמרו שבאו רוחות ונטלוהו, היינו רוחות ושדים, כי כוחות הטומאה בעולם מתנגדים לענין המשיח, ומחמתם נמנעת ומתעכבת ביאתו. אולם סוף סוף, לאחר שיעביר ה' יתברך את כוחות הטומאה מן העולם, תושלם הוייתו (עיין גם פרי צדיק, פינחס ט ודברים יג). עיין עוד, ישועות משיחו לאברבנאל, עיון ב, פרק א, המאריך בהסבר מעשה זה, באופנים שונים. ↩

12. בית המקדש נקרא "לבנון", שמלבין עונותיהם של ישראל (יומא לט, ב). ↩