כניסה

סוגיא: אם יבוא משיח בימים אלו - הנקריב פסח שני?

הרעיונות בדף זה מתאימים לסעודת משיח במיוחד אצל עדות המזרח. כמובן א"א להיכנס לכל האריכות, אבל אפשר להזכיר בקצרה שעצם זה שעסקו גדולי ישראל בנושא זה כ"כ ברצינות יעורר אותם להתחזקות ב"אחכה לו בכל יום שיבוא".

ר"ד בעת ביקור ה"פני מנחם" - ד' אייר תשמ"ג

כ"ק אד"ש: בקשר לדבר שהזמן גרמא - הקשור בביאת המשיח - ידועה השקו"ט שבאחרונים, אם יבנה ביהמ"ק בין פסח ראשון לפסח שני, האם תהיה חובה להקריב פסח שני. ומסקנתם היא כי אכן תהיה חובה להקריב.1

שכן, אף את"ל כי בזמן הזה אין חיוב להקריב את הפסח (ולא שהחיוב ישנו, אלא שבפועל אי אפשר2) שאז, לפי הדיעה כי פסח שני הוא תשלומין (או תקנתא דראשון3, לא תהי' חובה להקריב פסח שני - שהרי לא הי' חיוב בפסח ראשון.

  • ונמצא לדעת הרמב"ם שפוסק4 (כפי הדיעה5) שפסח שני הוא "רגל בפני עצמו", וגם במקרה שלא היו מחוייבים בראשון - גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין ראשון לשני - מחוייבים להביא פסח שני6.

וכך הוא גם בנוגע לעניננו: אם יבוא מישח מחר, נצטרך להקריב פסח שני.

האדמו"ר מגור: באם יבוא משיח מחר, יהי' אפשר להקריב את הפסח שני בטהרה, שכן, עד "פסח שני" ישנם יותר משבעה ימים, ואפשרית הזאת שלישי ושביעי.

כ"ק אדמו"ר שליט"א: ואף אם יתמהמה ח"ו עוד כמה ימים, גם יהי' אפשר להקריב, שכן, קרבן פסח אפשר להביא אף בטומאה.7

נוסף לכך שדין זה הוא נוגע הלכה למעשה, שהרי "אחכה לו בכל יום שיבוא" - הרי לפי מה שאמרתם קודם (לעיל סוף ס"ב), יתכן, כי ע"י כך גופא שלומדים ופוסקים את ההלכה - יביא הדבר לכך שהקרבת פ"ש בשנה זו לאחרי ביאת משיח - תהי' בפועל.

ר"ד בעת ביקור הרבנים הראשיים - י"א אייר תשמ"ט

קטעים מרשימת דברי הרבי בעת ביקור הרבנים הראשיים באה"ק הרב אברהם הכהן שפירא והרב מרדכי אליהו - יום ג' פ' בהר, י"א אייר ה'תשמ"ט.

הרבי: בשנה זו חל פסח שני בערב שבת, וכיון ש"כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות", יצטרך לבוא (לכל המאוחר) ביום חמישי, ומה טוב שיבוא עוד לפני זה, ביום הרביעי, כלומר, מחר בבוקר!

הרב אליהו: כתיב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", והרי, ביציאת מצרים היתה הגאולה פחות משיעור חימוץ, דקות ספורות בלבד!

הרבי: ואם ביציאת מצרים כן, בגאולה העתידה על אחת כמה וכמה - כדאיתא (=כמו שכתוב) בזוהר שהגאולה העתידה תהי' באופן של "נפלאות" אפילו לגבי הנסים, האותות והמופתים (עשר מכות, חמישים מכות, מאתיים מכות, מאתיים וחמישים מכות) שהיו ביציאת מצרים.

הרב אליהו : ממ"ש "אראנו נפלאות", משמע, ש"נפלאות" ישנם גם עכשיו, אלא שלא רואים אותם, ולכן נאמר "אראנו נפלאות", שיראו הנפלאות בפועל.

הרבי: לכאורה מפורש הדבר בגמרא - "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו", ולא עוד, אלא, שזהו נס גדול, שעז"נ "לעושה נפלאות גדולות לבדו", ש"הוא לבדו יודע שהוא נס", אבל אעפ"כ, אין זה דומה לנס שרואה ומכיר בעל הנס, שאז, צריך לברך על הנס, וכיון שלעתיד לבוא "אראנו נפלאות", יצטרכו לברך על נפלאות אלו, ואולי יצטרכו לברך גם שהחיינו.

הרב אליהו : יצטרכו לברך שהחיינו גם על אכילת פסח שני, וכן הכהן שיקריב הפסח יצטרך לברך שהחיינו גם על ההקרבה. השאלה היא, אבל, איפוא ומניין ישיגו הכבשים הראויים לקרבן, ואיך יספיקו לבדקם ממום?

הרבי: איתא במדרש שאליהו הנביא מקריב תמידין בכל יום, וכיון שכן, בודאי ישנם גם כבשים הראויים לעוד קרבנות מן המוכן. ובענין זה יכולים לסמוך גם על אליהו הנביא, שהרי, לא מדובר כאן על פסק דין הלכתי (שאי אפשר לפסוק ע"פ נבואה, כנ"ל), כי אם, על בירור המציאות (שאין בו מום), וכשנביא אומר שרואה בנבואה שאין בו מום, חשיב בדוק ממום. ועצ"ע.

הרב אליהו : בנוגע לפרה אדומה איתא בתרגום יונתן בן עוזיאל שצריך לבודקה בי"ח טריפות. ולכאורה, איך אפשר לבודקה מטריפות כש"שריפתה כשהיא שלימה", ומתרצים על זה - שהיו מעבירין אותה דרך הענן, שדרכו היו יכולים לראות מה נעשה בפנים, כדאיתא בתוספות. ואולי תהי' גם בדיקת הקרבן פסח בכיו"ב, כלומר, באופן נסי.

הרבי: הענן - הי' במדבר, אבל לאחרי הכניסה לארץ ישראל - צ"ע אם היתה מציאות כזו אפילו בנוגע לפרה אדומה.

ובנוגע לשאר הקרבנות, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם - כנראה לא סמכו על בדיקה של נס (ע"י ענן וכיו"ב), אלא בדקו בדרך הטבע, באור טבעי, ובלשון וכמפורש במשנה בנוגע לשחיטת התמיד ש"היו מבקרין אותו (סמוך לשחיטה, מלבד הביקור מבערב, ביקור ד' ימים) לאור האבוקות".

וגם בנוגע לפרה אדומה - כתב הרמב"ם "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשני' . . העשירית יעשה המלך המשיח", ולכן, פטורים אנו משקו"ט בזה, משא"כ בנוגע לשאר הקרבנות שהם (הרבי חייך והצביע לעבר הרב שפירא הכהן ) על אחריות הכהן.

הרב שפירא : כשמשיח יבוא - ימצאו עצה לכל דבר, רק שיבוא! כשמשיח יבוא - ישתנה גם טבע העולם, יהי' אור גדול יותר, וראיית העיניים תהי' טובה יותר, ובמילא, יוכלו גם לבדוק יותר מהר.

[. .] הרב אליהו : הלואי שמשיח יבוא תיכף ומיד, עוד לפני פסח שני, ואז יבוא גם הרבי  לארץ ישראל ולירושלים להקריב קרבן פסח, ונוכל לברר אצל אליהו הנביא כל השאלות והספקות גם בנוגע לברכת שהחיינו.

הרבי (בחיוך): אשתדל להביא עמי בגד חדש, ואז אצא מכל ספק, ולא אצטרך לשאול זה אצל אליהו הנביא. - מוטב לנצל זמנו של אליהו הנביא על שאר שאלות וספקות שאי אפשר לפתרן ע"י לבישת בגד חדש.

הרבי: [. .] כיון שספר הרמב"ם הוא חלק מהתורה שנאמר בה "הפך בה והפך בה דכולא בה", הרי, בכל פעם ופעם יש להוסיף בהלימוד עוד פרט, עוד דיוק וכו', ובפרט כשנמצאים בעקבתא דעקבתא דמשיחא, ואם לא עכשיו אימתי!

ברמב"ם שם ישנה הדגשה נוספת - "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו כו'", היינו, שהחיוב הוא לא רק להאמין בביאת המשיח, אלא גם לחכות לביאתו, וכמ"ש בהי"ג עיקרים "אני מאמין בביאת המשיח . .אחכה לו בכל יום שיבוא".

הרב שפירא : האמונה בביאת המשיח והצפי' לביאתו - הא בהא תליא, כלומר, אם אינו מחכה לביאתו, ה"ז הוכחה שאינו מאמין בו כדבעי, כי, אילו היתה האמונה שלו כדבעי, איך יתכן שלא יחכה ויצפה לביאתו?!... אם אתה מאמין שישנה טובה גדולה כזו - איך יתכן שאינך משתוקק מחכה ומצפה לטובה זו?!... ואם אינו משתוקק ומחכה לביאת המשיח, חסר באמונה שלו!

הרב אליהו : האמונה וההשתוקקות לביאת המשיח כוללת גם שיבוא מהר, תיכף ומיד.

הרבי: גם פרט זה מביא הרמב"ם בספר הי"ד - "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומידהן נגאלין", "מיד" דייקא.

הרב אליהו : בפעם הקודמת דיברנו על המשיח, והיינו צריכים לעשות החלטה, פסק-דין, שמשיח צריך לבוא מיד.

הרבי: כפי הרשום בזכרוני - הדגשתי אז גם ע"ד הצורך לפסק דין שמשיח צדקנו צריך לבוא תיכף ומיד, כולל כמובן במעמד זה - שנמצאים כאן יותר משלשה רבנים, וביניהם - רבנים מארץ ישראל, אשר, "אין תורה כתורת ארץ ישראל", ובפרט תורת כהן, ותורת הראשון לציון (ב"ציון" גופא - "ראשון לציון").

הרב אליהו : "ובא לציון גואל".

הרבי (בחיוך): "ובא לציון גואל" - נאמר בלשון עתיד, וצריך שיהי' כבר בלשון עבר, עכ"פ רגע א' לאחרי זה!

במדרשי חז"ל מצינו שמשיח צדקנו (אליהו הנביא) יתגלה תחילה בגליל22, ובגליל גופא - בטבריא, ש"טובה ראייתה”, אבל, איש לא יקפיד גם אם אליהו הנביא יבוא בחוץ לארץ, אפילו בברוקלין, ולמחרתו יבוא משיח לטבריא.

[. .] הרבי: בפגישה קודמת נדבר ע"ד הצורך בקריאה והכרזה בנוגע ללימוד תורת הסוד, תורת הקבלה, שכן, לצערנו ישנם עדיין כו"כ שלא למדו קבלה מימיהם.

ובהדגשה יתירה בעמדנו בסמיכות לל"ג בעומר - יום ההילולא של רשב"י, בעל הזהר, וגדול בנגלה דתורה, ואינו צריך להסכמות כו', וכפי שאמר בעצמו ובפשטות "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין"!

ועוד ועיקר - שעי"ז ממהרים ומזרזים את הגאולה, כמ"ש בזהר "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר . . יפקון בי' מן גלותא ברחמי", "ברחמי" דייקא, כולל גם "רחמי" שיהי' תיכף ומיד, וכאמור, שיה"ר שבפסח שני זה תהי' השקו"ט בנוגע להקרבת קרבן פסח (לא רק שקו"ט בלימוד עד"ז, אלא) בנוגע למעשה בפועל, וע"י אהרן ובניו - כדברי הגמרא בריש יומא "לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם", שבודאי יורו הלכה ברורה.

[. .] ויה"ר שע"י מעשינו ועבודתינו בעניני ספה"ע (ובפרט לאחרי גילוי שער הנו"ן בחג השבועות דשנה שעברה ובשנים שלפנ"ז), נזכה תיכף ומיד (עוד לפני סיום ספה"ע, ואפילו לפני פסח שני) לגילוי שער הנו"ן (ובחג השבועות יהי' גילוי שער הנו"ן באופן נעלה יותר), וכן הגילוי דנו"ן פלאות דגאולה העתידה, ובפרט ע"י העבודה מתוך שמחה וטוב לבב - ששמחה פורצת גדר, החל מפריצת גדרי הגלות, ובפשטות - גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, בלילה זה.

[הרב אליהו: איתא בזהר שהלילה דיצי"מ הי' באופן ד"לילה כיום יאיר".

הרבי: ועאכו"כ בנוגע לגאולה העתידה - שאז יקויים היעוד "לילה כיום יאיר", דפשוטו דקרא מדבר בכל העולם כולו].

(והוסיף בחיוך:) ואם ישאלו "מה נשתנה הלילה הזה" - תפתר שאלה זו ביחד עם כל השאלות ע"י אליהו הנביא!

תלמוד ירושלמי, פסחים פ"ט ה"א

ניתן לישראל לבנות בית הבחירה. יחיד עושה פסח שני ואין צבור עושין פסח שני. ר' יודה אומר ציבור עושה פסח שני שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב ל יח) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וגו'.

שיחת אחש"פ תשכ"ח

הובא גם בלקו"ש חי"ב, ובתורת מנחם חנ"ב - (לשלימות העניין כדאי לעיין בחלופת המכתבים שבהמשך לשיחה זו, בין הרבי לרב זוין - אג"ק חלק כה עמוד קעו) לה. אמרו רז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". ושאלה הלכה למעשה: כשנבנה בית המקדש בין פסח ראשון לשני8 ,אם נתחייבו בעשיית פסח שני.

והנה פלוגתא דתנאי היא בירושלמי9" :ניתן לישראל לבנות בית הבחירה (בין פ"ר לפ"ש) כו'", ולדעת ר' יודא - עושין פסח שני.

ולהעיר דרך אגב, דלכאורה הי' צ"ל ניתן לישראל ביהב"ח" - כי הרי בית השלישי "בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים"10 ,ועד"ז במדרש תנחומא11 בזהר12 ועוד,

אלא דהירושלמי לשיטתי' במגילה13 דהגליות יבואו ויבנוהו. ויותר מפורש בויקרא רבא14 דמשיח יבנהו, וכ"פ הרמב"ם הל' מלכים15.

לו. והנה ידוע ד"במה שאנו יכולין להשוותם (בבלי וירושלמי) יש לנו להשוותם" אפילו בענין דפליגי16 ,ואפילו בפי' שיהי' רחוק קצת17 - וגם בנדו"ד י"ל דגם הבבלי ס"ל כהירושלמי18,

אף שנפסק הדין לענין רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים (וכן לענין שליש טהורים שליש זבין ושליש טמאי מתים19 (ש"הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני"20 - .ומסתייע אני בכמה מהבא לקמן - בדברי המנ"ח (מצוה שפ). עיי"ש.

דהנה לשון הגמרא "איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחה לפסח שני"21 ורובא לא מדחו לפסח שני"22 (ולא "לא עבדי פסח שני"), משמע שהדיוק בזה הוא, דהא דליכא פסח שני בציבור, אינו דין בפסח שני (שהתורה לא נתנה לצבור ענין פסח שני), כי אם, דין הוא בפסח ראשון23 (בדחייתו).

  • ונפק"מ ג"כ באם בזמן פסח ראשון היו הנדחים מיעוט ולזמן פסח שני - נעשו רוב (ע"י גרים שנתגיירו בנתיים וכיו"ב) -

ועוד דזה שנדחה - היינו שהתורה דוחה (ואוסרת) את עשיית הפסח מראשון לשני - כ"ז הוא ב"איש" דוקא ולא בציבור. והוא בשני פנים: כאשר הם טמאי מתים, אין נדחים לפסח שני ועושים את הפסח בראשון (בטומאה)24 . וכאשר הם טמאי זבים וכו', נדחים הן לגמרי מעשיית הפסח ואין להם תקנה בפסח שני, כי בצבור לא ישנו בפסח ראשון ענין הדחי' לפסח שני.

ואם כנים הדברים הנ"ל שההפרש בין יחיד לצבור הוא, בענין דחיית התורה, שאין התורה דוחה צבור לפסח שני - י"ל שאם לא, עשו הצבור את הפסח מצד סיבה צדדית25 ,וכמו בנדון דידן שאי עשיית הפסח בראשון הוא מפני יד האומות ולא מצד עיכוב התורה, חייבים הם בפסח שני. כי בעצם הענין דפ"ש לא מצאנו מפורש חילוק בין יחיד לצבור רק בזה שאינן נדחין בפסח ראשון לפסח שני, כנ"ל. ועפ"ז - אין מחלוקת בין מסקנת הבבלי והירושלמי (ואפילו לדעת ר' יודא). ועפ"ז יומתק ג"כ מה ש"היכא דלא עבדי ציבור בראשון לא עביד יחיד בשני", נקט הגמרא ברובן זבין דוקא, ולא כשאי עשייתן הפסח היתה מצד סיבה אחרת.

לז. והנה לדעת הר"ח (וי"ג - ר' יחיאל) דפריש26 ,דמקריבין קרבנות (פסח) בזמה"ז27, ע"ד הנ"ל יש לומר, שבנדו"ד מקריבין פסח שני גם בטומאה.

כי [נוסף שלכמה דיעות, הא דפסח שני אינו דוחה טומאה הוא לפי שבא ביחיד (שהרי אין צבור נדחה לפסח שני) והיחיד אין טומאה נדחית מפניו גם בפסה ראשון28 [מכיון שהטעם מה שפסח שני אינו דוחה את הטומאה הוא "מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה", ויש לומר, שזהו דוקא כשהתורה דחתו וכהל' "התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה" (אף שיל"פ - דכל ענין פסח שני ניתן מפני שהתורה חזרה כו'). אבל היכא שלא הקריב פסח ראשון מצד סיבה צדדית עושה פסח שני גם בטומאה29.

יוסף אומץ להחיד"א

(כ"ק אדמו"ר התייחס לתשובה זו בא' מכתבים שהובאו בהוספות ללקו"ש ח"ז, ונראה שזה לא היה לפניו בעת השיחה הנ"ל.)

סיכום התשובה ב'יוסף אומץ'

הרב אברהם מרדכי וינשטוק / המבשר התורני היה זה לפני יותר ממאתיים שנים כאשר חכמי ישיבת "חסד לאברהם ובנין שלמה" שבירושלים עיר הקודש (בתקופה שגאון עולם רבינו יוסף חיים דוד אזולאי - החיד"א, כיהן בראשותה), נכנסו לבית המדרש לאחר חג הפסח, ובליבם שמחה עצומה על שזכו לחוג את חג הפסח כהלכתו, אך גם יגון ודווי לב על שעוד לא זכו ובית המקדש לא נבנה ושוב חלפה שנה מבלי שהקריבו את קרבן הפסח. ישבו ושחו בענין זה ובינם לבינם החלו מתלבטים מה יהא אם יבוא משיח עכשיו - בימים אלו שבין פסח ראשון לפסח שני, האם יזכו כלל ישראל להקריב את פסח שני או שמא לאו.

מתוך שהחלו דנים בשאלה, החלו מרחיבים את הנידון עוד ועוד, כאשר בסך הכל נכרכו בו שמונה ספיקות:

א. אם יבוא משיח צדקנו לאחר חג הפסח, האם חייבים ישראל בהקרבת פסח שני, או שמא לא.

ב. אם חייבים - האם רק גברים חייבים במצוה, או שמא אף נשים חייבות.

ג. האם יש חילוק בין אלו שישבו בארץ ישראל בזמן פסח ראשון לבין אלו שיבואו אליה אחר כך - לאחר ביאת המשיח.

ד. האם יהיה חילוק בין גדולים לאלו שעוד היו קטנים בזמן פסח ראשון והגדילו והגיעו בינתיים לגיל מצוות.

ה. לאחר ביאת משיח יתכן שנזכה אף לתחיית המתים, האם אף המתים שיקומו לתחייה יהיו חייבים בהקרבת פסח שני.

ו. האם הגרים שיתווספו על כלל ישראל לאחר ביאת משיח יהיו חייבים בקרבן פסח. (הצד השווה שבין ארבעת הספקות האחרונים, הוא שהמנויים בהם לא היו ברי חיוב בקרבן פסח ראשון, ולכן יתכן כי אף אם יושבי ארץ ישראל יהו חייבים בפסח שני, שמא זה רק משום שלו היה בית המקדש קיים היו בני חיוב בפסח ראשון, מה שאין כן במנויים בספיקות אלו).

ז. אם נאמר כי התשובה לכל השאלות הללו שלילית - וכלומר שלא תהיה מצוות הקרבת פסח שני אם יבוא משיח בין פסח ראשון לפסח שני, מה יהא אם נרצה להקריב קרבן פסח בפסח שני מדין קרבן נדבה.

ח. ואם נשיב כי כן נהיה חייבים בהקרבת קרבן פסח בביאת גואל בין פסח ראשון לפסח שני, מה יהא אם יבוא משיח ממש בימים הסמוכים לפסח שני כאשר כבר לא יהא שהות כדי להזות על כלל ישראל הטמאים כולם בטומאת מת, מאפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי, האם יותר לנו לעשות את הפסח גם בטומאת ציבור - אף שלעולם אין פסח שני בא בטומאה - ומשום שכאן לא היה אפשר כלל להקריב פסח ראשון, או שמא לא.

כך הוסיפו חכמי הישיבה ופלפלו בשאלה זו מבלי מצוא תשובה, עד שהחליטו להעלותה על הכתב ולהפנותה אל חתנו של ראש הישיבה - הוא הגאון רבי אברהם פארדו, שלימים - לאחר הסתלקות חותנו כיהן בעצמו בראשות הישיבה.

רבי אברהם היה עניו ושפל רוח, ואת תשובתו (אותה מביא חותנו החיד"א בשו"ת "יוסף אומץ" סימן ו) הוא פותח בענווה המלאה שפלות רוח ונמיכות קומה. אך לאחריה הרי הוא זוקף את קומתו בדברי תורה ונפנה לפלפל בכל צדדי השאלה אותה העלו חכמי הישיבה.

את השאלה העיקרית פושט רבי אברהם פארדו לחיוב - הוא סבור כי אם יבוא משיח בין פסח ראשון לפסח שני, הרי שהציבור כולו נדחה לפסח שני ויביאו כולם פסח שני, ומשום שאף שאמרו בגמרא שאין ציבור נדחים לפסח שני - היינו רק משום טומאת מת ומשום שיכולים לעשותו בטומאה כמבואר בסוגייתנו שטומאה הותרה מכללה - והיינו לצורך הקרבת קרבן פסח כאשר רוב הציבור טמאים טומאת מת, אבל אם לא הקריבו קרבן פסח בפסח ראשון משום אונס אחר - כגון בענייננו - משום שלא היה בית המקדש ומזבח על מכונו - הרי יש לומר שהציבור נדחה לפסח שני.

הוא מוסיף ומביא כי הגאון רבי שלמה חעלמא בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם (קרבן פסח ז, א) למד מהירושלמי שאם תינתן לישראל רשות מהמלכות לבנות את בית הבחירה בין פסח ראשון לפסח שני, כי אז לא יוכלו להביא פסח שני - אלא שרבי אברהם פארדו תמה על דבריו כשהוא מציין כי מהירושלמי משתמע בדיוק להיפך.

בנוגע לספק השלישי - לגבי בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל אם גם הם יהיו חייבים בפסח שני, מסיק רבי אברהם פארדו, כי אם עלו לארץ ישראל וקבעו את דירתם בה, הרי שלהם ולקטנים שהגדילו בין פסח ראשון לשני (הספק הרביעי) והוא הדין גרים שיתגיירו באותו זמן (הספק השישי) - שכולם יהיו חייבים בפסח שני.

בנוגע לספק החמישי - מה יהא דינם של הקמים בתחיית המתים, מבהיר רבי אברהם פארדו כי אין המדובר על תחיית המתים שלעתיד לבוא, שכן כמבואר בגמרא הרי שבאותו זמן כל המצוות בטלות, ובהן אף מצוות קרבן פסח, וכל הספק הוא לגבי אי אלו מתים שיחייה בורא העולם לאחר ביאת משיח, והוא מסיק כי דינם כדין קטנים שגדלו בזמן זה - ויהיו חייבים בקרבן פסח שני.

  • ראה עוד בנוגע לספק זה בהנה ימים באים ח"ב עמ' 238.

לגבי הספק השביעי - אם ניתן יהיה להקריב קרבן פסח שני בנדבה - לו תיפסק הלכה כי אי אפשר כלל להקריב פסח שני כל זמן שבית המקדש לא היה בנוי בזמן פסח ראשון, מסיק רבי אברהם פארדו על פי המבואר בגמרא וברמב"ם כי פסח אינו בא בנדבה והוא הדין לקרבן פסח שני.

ובספק השמיני והאחרון - אם אפשר יהיה להקריב פסח שני בטומאה, מסיק רבי אברהם כי הדבר נתון במחלוקת בין הרמב"ם - שלדעתו אין מקריבים פסח שני בטומאת ציבור, לבין תוספות שלדבריהם יש לומר כי אף פסח שני בא בטומאת ציבור.

לא הארכנו בנימוקיו ומקורותיו של הגאון רבי אברהם פארדו ותן לחכם ויחכם עוד בכל תשובתו הארוכה. ומי יתן ויבוא משיח צדקנו בימים אלו ממש ונזכה לקיים פסקו זה ולהקריב עם כלל ישראל קרבן פסח שני בבנין בית המקדש השלישי.

התשובה המקורית ב'יוסף אומץ'

סיכום הסוגיא

מקובץ לימוד בין הזמנים פסח תשע"ז, את"ה בהתוועדות אחרון של פסח תשמ"ג אמר הרבי:

"וע"פ המבואר באחרונים, שכאשר יבוא משיח צדקנו בין פסח ראשון לפסח שני, חייבים להקריב פסח שני, זוכים להקריב פסח שני בבית המקדש השלישי"
בסוגיא זו נתעכב על השיטות השונות, ונעיין בשיטתו החדשה של הרבי בנושא חשוב זה. לכל לראש יש להקדים את דברי הגמרא במסכת פסחים (סו,ב) שכותבת מפורשות:

"איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחה לפסח שני". ז"א שבעת שרוב הציבור טמאים ואינם יכולים להקריב בטהרה, יעשו פסח ראשון בטומאה, וכמו שפסק הרמב"ם (קרבן פסח, ז,א) להלכה:

"הרי שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים, אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת, אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה, הטמאים עם טהורים, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד"
וא"כ, לכאורה נראה שאותו הדבר יהיה באם יבנה בית המקדש בין פסח ראשון לשני, שבמקרה זה לא תהיה שייכת הקרבת קרבן פסח שני ע"י כל ישראל, כיוון שהם בגדר "ציבור" וציבור אינו נדחה כנ"ל.

ואכן מצאנו בירושלמי (פסחים פ"ט ה"א) התייחסות מפורשת לעניין זה:

"טמא לנפש, אין לי אלא טמא לנפש, טמא זיבה וטמא צרעת מניין, תלמוד לומר טמא מת ריבה, מה תלמוד לומר טמא נפש, אלא איש טמא נפש נדחין לפסח שני, ואין ציבור טמא נפש נדחה לפסח שני, טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני, טומאת ע"ז עשו אותה כטמא זיבה וטמא צרעת.
ניתן לישראל לבנות בית הבחירה, יחיד עושה פסח שני, ואין ציבור עושין פסח שני, רבי יודה אומר ציבור עושה פסח שני, שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני, הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב ל יח) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וגו'"
ראינו א"כ שדעת רבי יהודה שאם נבנה ביהמ"ק בין פסח ראשון לשני עושים הציבור פסח שני, ולדעת ת"ק (רבנן) לא עושים. והמנחת חינוך (מצווה ש"פ אות יג) כתב להסביר את דעת המחייבים, אף שהם בגדר ציבור שאינם נידחים לשני:
"וכבר כתבנו, דגזירת הכתוב דוקא מיעוט עושים השני, אבל רוב וכן מחצה אין עושים, אם כן אם מיעוט נדחו, ובין שני פסחים נתגיירו הרבה גרים, או נתגדלו הרבה קטנים, שהם עתה רוב ציבור או מחצה לכאורה אין עושין השני, כיון דמחצה ומכל שכן רוב אין עושים שני.
אך באמת זה אינו, דדבר זה דרוב ומיעוט העיקר הוא נחשב בפסח ראשון, אם הי' מיעוט בפסח ראשון ונדחו תיכף לפסח שני, אף שאחרי זה נתרבו הרבה, מכל מקום עושין השני, כיון שהיו בפסח ראשון מיעוט, וגזירת הכתוב דמיעוט נדחו, וכן אם היו רוב בפסח ראשון, או מחצה דאינן נדחין אף שנתמעטו אחר כך, כגון שהם טמאים בפסח שני, או באיזה אופן, והם עתה מיעוט, מכל מקום כיון דהיו רוב או מחצה בפסח ראשון לא חל עליהם חובת פסח שני כלל, ואין עושים, עיין בש"ס ובר"מ ותבין וזה ברור.
ועיין בר"מ כאן בפרק ז' הלכה ו' דמשערין בהנכנסין בעזרה, אם הם רוב טהורים או טמאים, וחזינן אם הם רוב טמאים נדחו המיעוט, אף דיש רבים מישראל שהם טמאים, וכן להיפוך, הכלל, דעיקר תלוי בחשבון דפסח ראשון, אם הם מיעוטים נדחו, אף דנתרבו ועושים פסח שני, ואם הם רוב או מחצה לא חל עליהם חובת פסח שני, אף דנתמעטו, עיין בסוגיא כן נראה ברור ופשוט.
ולפי מה שכתבתי דעיקר משערינן באותם שהם כאן ורוצים לעשות הפסח, ובאותם שאינם כאן לא משערינן כלל, ואם יש כאן מיעוט טמאים, אף שבכלל ישראל יש רוב טמאים, כיון שאינם כאן אין נחשבים כלל, א"כ דין זה דמיעוט ורוב אינו אלא בטמאים העומדים חוץ לעזרה בשעת שחיטה, אבל אפילו אם רוב ישראל לא באו לעשות פסח, ומיעוט עשו אותם, הרוב שהיו בדרך רחוקה עושים השני, כי לא נתחייבו כלל בפסח ראשון, ובפסח שני נתחייבו, והוו להו כאילו הרבה גרים נתגיירו דחייבים בפסח שני.
הכלל, עיקר דין זה דמיעוט ורוב, גזירת הכתוב היא רק בעומדים כאן ויכולים לעשות הפסח, א"כ נראה ברור אם יבנה הבית במהרה בימינו בין שני הפסחים, (עיין בש"ס דר"ה ל גבי עומר דאיבני בחמיסר) כיון דבראשון לא היו ישראל שם, ולא היה מקדש, אין חילוק בין רוב למיעוט, א"כ כל ישראל חייבים לעשות פסח שני, כמו דנתגיירו גרים הרבה, כי דינים אלו דרוב ומיעוט הם רק מהעומדים חוץ לעזרה וכו', אבל באין עומדים ואין בית המקדש, אין החשבון הזה, וכל ישראל יעשו פסח שני, כן נראה ברור וכו'.
שוב אחר זמן רב ראיתי בירושלמי (פ' מי שהיה הלכה א) שהוא פלוגתא דתנאי, באם יבנה בית המקדש בין פסח ראשון לפסח שני, דחד אמר דיקריבו ישראל פסח שני, וחד אמר דלא יקריבו, יעויין שם".
נקודת הדברים:

לדעת המנחת חינוך דין רוב שאינם נידחים, אינו נקבע לפי רוב העם כולו שהרי יתכן שהרוב מלכתחילה לא מתחייב בקרבן משום שהיה בדרך רחוקה, אלא לפי רוב האנשים העומדים לפני העזרה, ולפי אנשים אלו שעליהם חל חיוב קרבן פסח נקבע האם הרוב טמאים, ובמילא עושים את הפסח בטומאה, או שמא הרוב טהורים ואז המיעוט נדחה לפסח שני.

וא"כ נמצא שיתכן מצב בו רוב הציבור יעשו את הפסח השני, שכן מאחר ובין אלו שעמדו לפני העזרה, הטמאים היו מיעוט ונדחו לפסח שני, לכך מצטרפים אליהם גם שאר העם שהיו בדרך רחוקה.

ועד"ז במקרה שלנו יעשו הציבור את הפסח השני, שהרי זה שלא עשו את הפסח הראשון אינו משום שהתורה דחאתם, אלא רק מכיון שהיו אנוסים, מאחר ולא היה להם בית המקדש, ונידון זה דומה למקרה הנ"ל שרוב ציבור היו בדרך רחוקה.

הרבי, בשיחת אחש"פ תשכ"ח (הובא לעיל) מביא את המנחת חינוך הנ"ל, ומחדש לפי דרך זו חידוש נוסף:

בבבלי פסחים (פ,א) מובאים דברי רב, האומר שאם היו רובן של ישראל זבין, ומיעוטן טמאי מתים, הזבין אינם עושים לא בראשון (כיון שטומאת זבין לא הותרה בציבור) ולא בשני (כיון שציבור לא נידחים לשני), וטמאי מת אינם עושים, לא בראשון (כיון שיחידים לא עושים בראשון), ולא בשני - דבזמן שציבור לא עשו פסח בראשון לא עושים יחידים בשני, וכיוון שהרוב היו זבין שלא עשו בראשון, ע"כ גם הטמאי מתים שהם המיעוט לא יעשו בשני.

ועל פי זה לכאורה נראה שדעת הבבלי היא, שאין דרך שציבור יקריבו פסח שני. אך הרבי לומד עפ"י יסוד דברי המנחת חינוך הנ"ל, שכל דברי הבבלי לא נאמרו אלא רק כאשר אין אונס והדבר תלוי בדחיית התורה, דעל זה אומרים שרק כאשר התורה מונעת מהרוב לעשות את הפסח הראשון (כמו במקרה שרוב הקהל היו בטומאת זבין) אז אין המיעוט עושה את הפסח השני, אך במצב של אונס בו לא היה ביהמ"ק, אף לפי הבבלי יתכן שהציבור יעשה פסח שני.

ובסגנון אחר: אין דין שאומר שהרוב אינם יכולים לעשות פסח שני, אלא הדין הוא שפסח ראשון אינו דוחה את רוב הציבור אלא רק את היחיד, ומאחר שכאן הסיבה שהרוב לא עשו פסח ראשון, אינה מפני שהתורה דחאתם אלא מפני שמלכתחילה הם היו פטורים מהפסח הראשון - לכן חייבים הם בפסח שני.

ואדרבה, לפי זה מדויק מדוע תמיד הדוגמא של הגמרא לדין זה היא ממקרה שרובן היו זבין, שכן בכל אופן אחר, אי עשיית הפסח היא משום אונס ולא משום דחיית התורה, ובזה הציבור אכן עושה פסח שני. ע"כ תוכן דברי הרבי.

ועל פי זה לכאורה ניתן להוסיף שאף שרבנן בירושלמי חולקים על רבי יהודה, הרי הבבלי מתאים עם שיטת רבי יהודה, ואפשר לומר שאם יבנה ביהמ"ק בין פסח ראשון לשני יהיו מחוייבים להקריב פסח שני.

אך עדיין יש נקודה הדורשת עיון, שהרי פסק הרמב"ם (קרבן פסח י,טו):

"מה בין פסח ראשון לפסח שני, הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו, אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה"
הרי לנו, שלהלכה, פסח שני לא יכול לבוא בטומאה בשום אופן, אף שכל הציבור טמאים, וא"כ באם משיח יבוא פחות משבוע קודם פסח שני, לא נוכל להקריב קרבן פסח?

הרבי בשיחה הנ"ל מביא סברא לומר שבמצב כזה אכן אפשר להקריב פסח שני בטומאה:

"וגם ע"פ הפסק דין, דפסח שני אינו דוחה את הטומאה, ע"ד הנ"ל יש לומר, שבנדו"ד מקריבין פסח שני גם בטומאה, כי (נוסף שלכמה דיעות הא דפסח שני אינו דוחה טומאה הוא לפי שבא ביחיד, שהרי אין צבור נדחה לפסח שני, והיחיד אין טומאה נדחית מפניו, גם בפסח ראשון) מכיון שהטעם מה שפסח שני אינו דוחה את הטומאה הוא- "מפני טומאה דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה"? ויש לומר שזהו דוקא כשהתורה דחתו, וכהלשון "התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה" (אף שיל"פ דכל ענין פסח שני ניתן מפני שהתורה חזרה כו') אבל היכא שלא הקריב פסח ראשון, מצד סיבה צדדית, עושה פסח שני גם בטומאה"
נקודת הדברים: הסיבה לכך שפסח שני שונה מפסח ראשון ואינו דוחה את הטומאה היא, כלשון הגמרא, (פסחים צה ב) "מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה" כלומר כל מהותו של פסח שני היא השלמת החסרון שהיה בשעת פסח ראשון, כגון אדם שהיה טמא בזמן פסח ראשון, דחתה אותו התורה לפסח שני, כדי שעד אז יוכל להיטהר, ואם גם את פסח שני יעשה בטומאה, מה הועילה תקנת פסח שני.

אך במצב בו הסיבה שלא הקרבנו פסח ראשון אינה קשורה לטומאה שהיתה לנו ולכן דחתה אותנו התורה, אלא שלא היינו מסוגלים לכך מצד בעיה אחרת - חסרונו של בית המקדש, אין מקום לתמוה מה הועילה תקנת פסח שני, שהרי פסח שני נועד להתגבר על בעיית חסרון בית המקדש שהיתה בעת פסח ראשון, וייתכן שכן נוכל להשלים זאת בהקרבת פסח שני אפילו בהיותנו עדיין טמאי מתים.

Footnotes

  1. מנ"ח מ"ע שפ, לקו"ש חי"ב עמ' 218 ואילך. (וראה ירושלמי פסחים פ"ט ה"א. תוספתא פסחים פ"ח ה"ב - הובא במנ"ח ובלקו"ש שם). ולהעיר מתשובת הרגצובי - נדפסה ביגדיל תורה (נ.י.) חו' נא. ↩

  2. כי (לכמה דעות) הקרבת ק"פ תלוי בבנין ביהמ"ק. ראה בספרים שנסמנו (כרך ה') סוף מע' ק. תו"ש בא (חי"ב ע' קנה). ולהעיר מדעת הר"ח דפריש - כפתור ופרח פ"ו. ↩

  3. פסחים צג, א. ↩

  4. הל' ק"פ פ"ה ה"א. ה"ז. ↩

  5. ואף ש"רובא לא מדחו לפסח שני" (פסחים פ, ב. וראה רמב"ם שם פ"ז ה"ד. ה"ו) - כבר כתב המנ"ח שם, שבנדו"ד (כשיבנה ביהמ"ק בין ראשון לשני) שאני, וראה לקו"ש שם עמ' 219 ואילך. עיי"ש בארוכה. ↩

  6. ואף שפסח שני אינו דוחה את הטומאה (שם צה, ב. רמב"ם סוף הל' ק"פ) - הרי: א) לכמה דיעות, הא דפסח שני אינו דוחה את הטומאה הוא לפי שבא ביחיד (מאירי שם, וראה גם תוס' יומא פז, א ד"ה דוחה). ב) הטעם מה שפסח שני אינו דוחה את הטומאה הוא כדאיתא בפסחים שם "מפני טומאה דחיתיו יחיור ויעשה בטומאה", ולכן י"ל, דהיכא שלא הקריב פ"ר מצד סיבה צדדית (ולא "מפני טומאה דחיתיו") עושה פ"ש גם בטומאה (ודלא כמ"ש המנ"ח שם קרוב לסופו). וראה לקו"ש שם ע' 220, 222. ↩

  7. ראה עירובין מג, ב. ↩

  8. ראה ר"ה ל, א: דאיבנא בחמיסר. ↩

  9. פסחים פ"ט ה"א [לגירסת ופי' המנ"ח מצוה שפ]. תוספתא פסחים פ"ח ה"ב. ↩

  10. רש"י ד"ה אי נמי (סוכה מא, סע"א). ועד"ז בר"ה שם. ↩

  11. הובא בתד"ה אין (שבועות טו, ב. וראה תנחומא ס"פ פקודי). ↩

  12. ח"א כח, סע"א ובכ"מ. ↩

  13. פ"א הי"א. ומש"כ בברכות (פ"ד ה"ג) ובאש אתה עתיד לבנותה - מדבר בירושלים. ↩

  14. פ"ט, ו. ↩

  15. פי"א בתחלתו ובסופו. וראה לקו"ש חי"א שיחה ב' לפ' פקודי ס"ז ובהנסמן שם. ↩

  16. תוד"ה והאמר יומא (פז, ב). ↩

  17. ראה יד מלאכי כללי שני התלמודים ס"י. וש״נ. ↩

  18. ראה מכתב סיון שנה זו (אג"ק חכ"ה ע' קפ). ↩

  19. פסחים פ, ב. רמב"ם הל' ק"פ פ"ז ה"ו. ↩

  20. רמב"ם שם ה"ד (כדעת רב פסחים פ, א). ↩

  21. פסחים סז, א. ודלא כל' הספרי בהעלותך (ט, יג): היחיד עושה כו' עושים כו'. וראה צפנת פענח שם (בהעלותך ע' צח). עיי"ש. ↩

  22. פסחים פ, ב. וממ"ש הרמב"ם שם ה"ו "שהרי מיעוט עשו בראשון, כמו שבארנו" - שכוונתו ב"כמו שבארנו" היא להלכה ד' (וראה בארוכה בביאור הרי"ף פערלא מ"ע נז (רמז, א ואילך)) - מוכרח שהדין "רובא לא מדחו כו'" הו"ע אחד עם הדין (פסחים פ, א) "כל היכא דלא עבדי ציבור בראשון, לא עביד יחיד בשני". (ודלא כפרש"י "הואיל וטהרו זבין עכשיו כו'". שלדעתו הם שני דינים שונים, כמובן). ומזה מוכח שפירוש "כל היכא דלא עבדי כו'" הוא שלא עשו מפני שנדחו, כדלהלן בפנים. ↩

  23. ועפ"ז תובן פשטות ל' הש"ס בפסחים (בכ"מ) דחשבון רוב ומיעוט תלוי בהמצב בזמן פסח ראשון. וכ"פ במנ"ח. ואף שבמחצה טמאין ומחצה טהורין ונשים עודפות על הטהורים, אין הטמאים עושים גם את השני (רמב"ם שם ה"ג) מפני שהנשים בשני רשות ונמצאו הטמאים מחצה ואין מחצה עושין את השני - עכצ"ל הפי' - ובהקדם דהדחי' בפ"ר יש בה ב' פרטים: נדחה מפ"ר, נדחה ונתחייב אז לפ"ש, ופרט השני אינו (בזמן פ״ר) בנשים - "שהנשים בשני רשות". והא דמסיים "ואין מחצה עושין את השני ולא "נדחין" (כבתחלת הפרק) - הוא כל' '''כל''' הלכה זו "עושין". ↩

  24. פסחים סו, סע"ב. ↩

  25. להעיר מהחילוק שבין נאנס בפ"ר למי שהי' טמא (רמב"ם שם פ"ה ה"ב). גדרי דיחוי וכו'. ↩

  26. כפתור ופרח פ"ו, וראה שו"ת חתם סופר יו"ד סרל"ו. ↩

  27. , החיוב דפסח שני הוא גם אם יתמהמה ח"ו. כי אף שכולנו טמאי מתים - לדעת ר' יודא פסח שני דוחה את הטומאה. וגם ע"פ הפס"ד דפסח שני אינו דוחה את הטומאהפסחים צה, ב. רמב"ם סוף הל' ק"פ. ↩

  28. (מאירי פסחים שם. וראה גם תוס' יומא נא, א ד"ה דוחה. - אבל מל' הרמב"ם שם "מה בין פ"ר לפסח שני", משמע קצת שהדין דפ"ש אינו בא בטומאה הוא גדר בפסח שני מצד עצמו (ולא מפני שבא ביחיד). ↩

  29. ודלא כמ"ש המנ"ח מצוה שפ קרוב לסופו. וראה מכתב הנ"ל (אג"ק שם ע' קעט ואילך). ↩

← חזרה לחיפוש