רעיון לשלוחים עבור שיחה ב"סעודת-משיח" – בנוי מתוך ועל-פי שיחות של הרבי
הרב מנחם מענדל דונין איזה יום בשנה היה היום הכי עמוס בבית-המקדש? התשובה היא: ערב פסח.
בבית המקדש היו ימים עמוסים יותר ופחות. היו ימים שהיה שם כמעט ריק (כמו השבתות במשך השנה) שחוץ מהקרבת כמה כבשים בודדים לא הקריבו כלום, לעומתם היו ימים מאוד עמוסים. מעבר לאותם ימים שהיו באים הרבה יהודים שרצו להקריב קרבנות-תודה, קרבנות על עבירות שעשו, קרבנות לאחר ימים שהם היו טמאים, יולדות וכדו', היו את החגים, שלשת הרגלים – או אז כל היהודים היו חייבים להביא לבית המקדש קרבנות עולה ושלמים. אז היו מגיעים מליוני (!) כבשים ועיזים אל בית המקדש והעבודה וההמולה היו רבים.
בגלל הכמות הרבה והלחץ הגדול שהיה בתקופת החגים, היתה אפשרות להקריב את קרבנות החג במשך כל השבוע של החג, כדי לשחרר מעט מהלחץ. היו את אותם "זריזין מקדימין" שהעדיפו לעמוד בתור הארוך כבר ביום הראשון, אך תמיד היו גם יהודים שהעדיפו לחכות לימים האחרונים של החג שאז יהיה פחות לחץ והם יצטרכו לעמוד פחות שעות בתור...
שונה מכל חגים אלו, היה ערב-פסח. את קרבן-הפסח היו כל ישראל מצווים להקריב בערב-פסח עצמו ובו גופא – אחר הצהרים. זה אומר שבתוך 4-5 שעות היו צריכים להקריב מאות אלפי כבשים/עיזים! היה שם 'שמח' בבית המקדש. בגלל הכמות הזו איפשרה התורה לשחוט את הקרבן בכל השטח הגדול והמרווח של עזרת הכהנים (בשונה מרוב רובם של הקרבנות שהיו חייבים להקריבם בצפון המזבח). מידי שנה בערב פסח לאחר תפילת המנחה אנו נוהגים לקרוא את נוסח "סדר קרבן פסח" המפרט את סדר אותו יום בבית-המקדש.
אם נמשיך לדמיין קצת הלאה את אותו היום, נמצא את ירושלים מלאה במאות אלפי 'מנגלים'... שהרי את הקרבן היה אסור לאכול מחוץ לשטח ירושלים, וכמו-כן היה אסור לבשל אותו אלא היו חייבים לצלות אותו, וכך ישבו כל עם ישראל באותם שעות (שכן הם היו צריכים לסיים זאת עד בערך 11:30 בלילה), משפחות-משפחות, ואכלו את קרבן הפסח עם המצות והמרור. איזו אוירה נפלאה היתה באותם רגעים...
(אגב, זה בדיוק מה שאנו אומרים מידי יום: "...הפסח ... שחיטתן בכל מקום בעזרה ... אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי". עם יד על הלב – האם אנו שמים לב לכך מידי יום כשאנו אומרים זאת?...).
(ואם בקרבן פסח עסקינן, מעניין לציין שהלל הזקן (זה מהגג, עם השלג...), נהיה נשיא של עם ישראל בזכות קרבן פסח... הגמרא מספרת סיפור מאוד מעניין על מצב אליו נקלעו עם ישראל: באותה שנה חל ערב-פסח להיות בשבת, ואף אחד מהחכמים לא ידע האם קרבן פסח דוחה את השבת או לא? (מצד אחד הוא "קרבן-ציבור" כי חייבים לאכול אותו בקבוצות (וקרבן ציבור מקריבים גם בשבת) ומאידך הוא "קרבן-יחיד" כי לכל קבוצה היה קרבן בפני עצמו ולא היה זה קרבן אחד עבור כל עם ישראל ביחד (ואין מקריבים קרבן-יחיד בשבת)). לאחר שלא הצליחו להחליט לכאן או לכאן, העיר אחד החכמים: יש כאן את הלל שעלה מבבל, הוא שימש את שמעיה ואבטליון, בודאי הוא ידע את התשובה! ואכן, נגשו אל הלל שמיד ענה להם בביטחון את התשובה (שמותר וחייבים להקריב קרבן-פסח בשבת). בזכות אותה תשובה מינו אותו להיות נשיא של עם ישראל!...)
ציפיה נכונה לקראת הגאולה
אנו סועדים כעת "סעודת-משיח". הבעש"ט גילה לנו שבשעה זו ישנה "גילוי הארת משיח". בעת-רצון זו, עם טיפת שימת-לב וחשיבה (וקצת מצות ויין...) כל נושא המשיח והגאולה אמורים להאיר בתוכנו קצת יותר. יש לנו את האפשרות להעלות את דרגת האמונה והציפיה שלנו לאותם ימים טובים באופן יותר מוחשי.
אז בוא ננסה לחשוב – איזה סוג של אמונה וציפיה לגאולה יש לנו?
זכורני, בעת היותנו תלמידי ישיבה בבית-מדרשו של הרבי, ישבנו כמה חברים בשעת ערב מאוחרת לאחר סיום סדרי הלימודים על אחד הספסלים בבית-המדרש ושוחחנו שיחת חולין. תוך כדי התיישב לידינו אחד ה"שנוררים" של 770. זה היה אחד השנוררים הקבועים שהסתובבו במשך היום בבית-המדרש וקיבצו נדבות. כטוב ליבנו, שאלנו לשלומו והתעניינו איך הלך לו ה"ביזנעס" היום?... הוא השיב ברצינות שב"ה הלך לו טוב. כשראינו שהוא פתוח לשיחה, התעניינו ושאלנו אותו: "מה אתה עושה עם כל הכסף שאתה אוסף"? הוא חייך ואמר: "חצי מהכסף אני שומר בצד, ובחצי השני אני קונה לעצמי אוכל ו...לוטו". הוא סיפר לנו שיש לו דוכן קבוע במנהטן שבו הוא קונה כרטיס פיס. התעניינו ושאלנו אותו: "ואם תזכה במליון דולר, מה תעשה איתם"? זה היה בשנת תש"נ (1990). באותה תקופה נפתחו שערי רוסיה והרבה מאוד יהודים הגיעו אז לאמריקה. לדאבונינו חלק נכבד מהם לא השיגו אז עבודה ולכן 770 התמלא ב"שנוררים" חדשים רבים. התופעה הזו 'לא מצאה חן' בעיני אותו "שנורר" ותיק, הוא הרגיש שהם פלשו ל'טרטוריה' שלו, ולכן הוא ענה לנו: "אם אזכה במליון דולר, דבר ראשון אתן לכל אחד מהשנוררים פה 1,000 דולר ושיתחייבו לי שהם לא באים לפה יותר. זה השטח שלי...".
סיפור נחמד. מעורר רחמים לחשוב מה הם ה"חלומות" שלו. אבל אם נחשוב רגע נבין שכיוון החשיבה שלנו הוא בעצם דומה!
נעצור אנשים ברחוב ונשאל אותם: "אתה רוצה משיח"? סביר להניח שהם יענו בחיוב. ואז נשאל אותם: "ולמה אתה רוצה משיח"? רוב התשובות יהיו: "כדי שלא יהיה לי מינוס בבנק", "שאוכל לקנות בית גדול", "שכולם יהיו בריאים", "שמס-הכנסה יעזוב אותי בשקט" וכן הלאה. אז בוא נשאל את עצמנו: האמנם בשביל זה אנו רוצים משיח? זו כל הסיבה? נכון שגם דברים אלו יסתדרו כאשר המשיח יבוא אבל אם היינו יודעים באמת מה יקרה בעולם כשהגאולה תופיע ותזרח היינו צוחקים על ה"קטנוניות" שלנו ועל ה"חלומות" שלנו.
מורי ורבותי! הגאולה זה משהו הרבה יותר עמוק וגדול ממה שאנו מדמיינים: מי שפותח את המקורות ומעיין בהם מבין שהחיים באחרית-הימים יהיו חיים שונים לגמרי מהחיים עכשיו. אם כיום כל מה שאנו רואים זה דברים פיזיים וכל מה שמעניין אותנו זה הגוף והמאוויים הפיזיים שלנו, הרי שלעתיד-לבוא נראה את כל העולם אחרת. "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר".
כשהקב"ה ברא את העולם הוא דאג שהעולם "יעלים" על האמת, על האלוקות, על הכח האלוקי שמהווה ומחיה את העולם בכל רגע ורגע, והיות שהקב"ה הצליח עם ה'פטנט' שלו והעולם מצליח (בהצלחה יתירה) להעלים ולהסתיר על האלוקות, איננו רואים את האור האלוקי שבעולם, את ה'נשמה' של העולם. כל מה שאנו רואים ו"חיים" במשך כל חיינו מאז הוולדנו זה את ההסתר הזה, את גשמיות העולם. מה הפלא – כאשר כל אחד מעמיד את מציאותו הפיזית במרכז – שהעולם כולו מלא בקנאה, שנאה, תחרות, דאגות, חליים, צרות ושאר מרעין בישין. כאשר הטוב האלוקי מוסתר יש מקום לבעיות שכאלו.
כאשר המשיח יבוא, ההעלם יעלם והאור האלוקי יאיר בעולם, אנו נראה זאת במוחש. במקום שאנשים יתמקדו באנוכיות שלהם הם יתמקדו בלהתדבק יותר ויותר אל הטוב המושלם, ובמציאות שכזו לא יהיה מקום מלכתחילה לצרות, לחוסר בריאות, לדאגות. ההרגשה אז תהיה מושלמת, "וראו כל בשר כי פי ה' דיבר", "והיה ה' למלך על כל הארץ", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ננסה להמחיש זאת באמצעות משל: אדם איבד, ל"ע, את מאור עיניו בתאונת עבודה וברגע אחד נהיה עיור. כל עולמו חשך עליו באחת. אין ספק שבימים הראשונים האיש נמצא במשבר נפשי עמוק. הוא הפך להיות מוגבל וחסר-טעם בחיים. אך הזמן עבר ולאט לאט, עם הרבה עזרה, האיש החל להתאושש. לימדו אותו לקרוא כתב ברייל, לימדו אותו להשתמש עם מקל-נחָיה, הוא למד להכיר את הסביבה, לספור צעדים ולעבור את הכביש ובמשך השנים הוא התרגל לגמרי למצבו. כעבור שנים, ניגש אליו מישהו ושאל אותו: "מה היית רוצה שיקרה איתך, איזה 'חלומות' יש לך"? מבלי הרבה לחשוב מנה העיור את רשימת "חלומותיו": "דבר ראשון הייתי רוצה שיהיה לי כסף לקנות "כלב-נחיה", הוא יעזור לי יותר מהמקל שלי. דבר שני אני רוצה שישתלו לי ורדים בחצר-ביתי, אני מאוד נהנה מהריח שלהם כשאני עובר שם. בנוסף, אם היה אפשר, הייתי רוצה לגור בדירת קרקע, פשוט לא נוח לי לעלות מדרגות עם המקל"...
הוא התרגל לחושך. הוא מתמקד בדברים שכביכול אמורים להקל עליו את החיים, אך את עיקר העיקרים הוא שכח – הוא שכח לרצות לראות!!! אם הוא יתחיל שוב לראות הוא לא יצטרך כלב-נחיה, הוא יוכל להנות מריח וממראה הורדים הפזורים בכל מקום, ובוודאי שלא תהיה לו בעיה לעלות במדרגות.
זה המצב שלנו. אנו נמצאים בחושך הגלות. החושך הוא כה חשוך, עד ששכחנו שאנו בחושך. כאשר יבוא המשיח ותאיר הגאולה, אנו נראה את היקום בצורה שונה לחלוטין ובדרך ממילא הבעיות יעלמו.
נכון שקשה לנו לדמיין ולהסביר זאת. נולדנו לתוך חושך הגלות ולא התנסינו מעולם באור הטוב, אך הרבי, דוגמה לאיש אלוקי, שגם כאשר הוא נמצא בעולם הזה הוא רואה את הרובד הרוחני בעולם, לימד אותנו לרצות להגיע לשלמות הזו.
האדמו"ר מטאלנא שליט"א סיפר סיפור ששמע מהרבי מגור זצ"ל:
בשנת תש"ט (1949), הגיע איש עסקים יהודי מניו-זילנד לבקר את בתו בניו-יורק. הלה, בתחילת שנות הארבעים לחייו היה קשור לחסידות גור למרות שבחיצוניות היה הולך בלבוש מודרני ה'מתאים' לאיש עסקים אמיד... הוא הגיע לבנין בו גרה בתו ונכנס למעלית. ביחד איתו נכנס למעלית עוד יהודי. היה זה הרבי כשנה לפני עלותו על כס הנשיאות. הרבי פנה אליו ושאל אותו: "מנין יהודי"? – "מניו-זילנד", ענה מיודענו. המשיך היהודי השני לשאול: "האם יש בניו-זילנד מקוה-טהרה"? – "אני נמצא בניו-זילנד בשביל עסקים ולא בשביל לבנות מקוואות טהרה" ענה איש-העסקים. החזיר לו הרבי: "כאשר ההשגחה הפרטית מזמנת יהודי למקום מסויים, זה בכדי שיגלה שם אלוקות". המעלית נעצרה והאיש יצא מן המעלית.
מחוץ למעלית חיכתה לו בתו, והשאלה הראשונה שהוא שאל אותה היתה: "מי זה האיש הזה שעלה איתי במעלית"? – "זהו חתנו הצעיר של הרבי מליובאוויטש". כאמור, היה זה בשנת תש"ט, שנה לפני הסתלקותו של הרבי הקודם, והרבי היה מוכר אז כחתנו של...
עברו מאז 41 שנה. אותו איש עסקים התבגר מאוד ועבר את גיל השמונים. גם מראהו החיצוני השתנה מאז, שכן הוא החל לגדל את זקנו וללכת במלבושיו ובמראהו החיצוני כאחד החסידים. בהשגחה-פרטית יצא לו להגיע לניו-יורק והוא החליט לבקר אצל הרבי בעת מעמד חלוקת הדולרים. הוא חיכה בסבלנות כשעה-שעתיים בין אלפי האנשים שחיכו בתור והתכונן לקבל את הדולר לצדקה ולברכה כחלק מה"סרט-נע" של האנשים הרבים. כשהגיע תורו והוא עבר ליד הרבי, הסתכל עליו הרבי ואמר: "נו, כבר יש מקוה בניו-זילנד"?...
את הסיפור הזה סיפור אותו איש לרבי מגור זצ"ל בהתפעלות גדולה. שאלו הרבי מגור: ממה אתה מתפעל כ"כ? ענה האיש כי הוא מתפעל מהזיכרון המופלא של הרבי. הגיב על-כך הרבי מגור: לא מכך אני מתפעל. זה ברור לי. יהודי קדוש כמו הרבי מליובאוויטש שטיהר וזיכך את עצמו כ"כ, כאשר הוא מביט בך הוא אינו רואה רק את גופך הגשמי אלא גם את נשמתך, ונשמות לא משתנות עם הזמן... מה שאני מתפעל הוא מהאהבת-ישראל והאיכפתיות של הרבי לכל יהודי. הוא דואג שגם בניו-זילנד יהיה מקוה-טהרה!
זהו סיפור אחד מיני אלפים הממחישים לנו את עומק ראייתו של הצדיק. כיצד הוא רואה רבדים רוחניים ועמוקים יותר בעולם (ודרך כך יכול לדעת את יכולותיו של כל יהודי לקרב את היעוד האלוקי לעולם). הסיפור הזה יכול אולי קצת לעזור לנו להבין איזה מן עולם נמצא בזמן הגאולה. לְמה אנו מתכוונים כשאנו אומרים שאנו רוצים משיח...
"לחיות" באמת את משיח
בשנת תשט"ז (כמדומני) הרבי ביקר בקעמפ גן ישראל ונשא דברים בפני ילדי הקייטנה. הוא עורר אותם בענין הצורך באמונה במשיח והרצון שיבוא ואף שר איתם את השיר "אני מאמין". מספר ימים לאחר-מכן היה "יום-הורים" בקייטנה ואחד הילדים סיפר בהתלהבות לאביו: "לפני כמה ימים היה פה ראביי אחד שדיבר איתנו שמשיח בדרך ושהוא כבר צריך לבוא וכו'". האבא, שהתפלא מההתלהבות של הילד, ניסה קצת להרגיע אותו ואמר לו: "חמודי, אתה הרי כבר שמעת על משיח, כבר כמה פעמים דיברנו בבית על האמונה במשיח, זה הרי לא חדש בשבילך. אתה זוכר שסיפרתי לך על זה?" – "כן", השיב הילד, "אבל הוא (הרבי) באמת מאמין בזה"...
מידי יום אנו מתפללים בתפילת שמונה-עשרה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", האם אנו שמים לב למילים שאנו מוציאים מהפה? "כי לישועתך קיוינו כל היום" (לא רק "כל יום", אלא "כל היום"!) – ברצינות?... ואנו לא מסתפקים לומר זאת בתפילת שחרית. עוברים כמה שעות ואנו לא יכולים להתאפק ובתפילת מנחה שוב חוזרים: "כי לישועתך קוינו כל היום"! עוברת עוד חצי שעה ושוב ממלמלים זאת בתפילת ערבית: "כי לישועתך קוינו כל היום"! "והשב העבודה לדביר ביתך"... האם אנו באמת מתכוונים לזה?
איך אנו אומרים את המילים האלו? איזה מנגינה אנו מצרפים לתפילה הזו? זה כמו אותו אחד שהיה אומר: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ... אחכה לו בכל יום". אחרי זה היה מרים את הגבות באדישות ומוסיף: "שיבוא...". האם זו המשמעות הנכונה של ציפיה למשיח ולגאולה?
תיארנו קודם איך כל עם ישראל חגג את ליל-הסדר בתקופת בית-המקדש, אך מסתבר שזה לא היה ממש "כל" העם. היו בודדים שלא השתתפו בחגיגה. היו יהודים שגרו רחוק מירושלים. הדרך מביתם לירושלים נמשכה לעיתים 15 יום לכל כיוון, ואמנם קרו מקרים (בעיקר בשנים בהם החורף נמשך מאוחר מן הרגיל) שאותם יהודים לא הצליחו להגיע לירושלים בערב-פסח. הם "פיספסו" את החג בירושלים ונאלצו להסתפק להיות עם כל עם ישראל רק בחול-המועד. היו גם אנשים לא טהורים (שהשתתפו בלויה וכדו' ולא היה להם מספיק זמן להיטהר) שבגלל היותם לא טהורים לא היו יכולים להכנס לבית-המקדש כדי להקריב את קרבן-הפסח. אנשים אלו אכלו את המצה שלהם באותו ליל-הסדר רק עם מרור. בלי הצלי... אבל הקב"ה התחשב גם באנשים אלו, ובשונה משאר הקרבנות (שעליהם נאמר "עבר זמנו בטל קרבנו") הם קיבלו עוד "צ'אנס" – פסח שני. אותם אנשים שלא היה באפשרותם להקריב קרבן-פסח בערב-פסח יכלו להקריב את הקרבן בדיוק חודש אחר-כך, בי"ד אייר.
הרבי, כשהוא דיבר על ענין זה, עורר שאלה מעניינת: אם משיח יגיע היום, בשביעי של פסח, האם נצטרך/נוכל להקריב פסח שני? לכאורה אנחנו על אותו התקן של אותם אנשים שבפסח ראשון לא היה באפשרותם להקריב את הקרבן, ועכשיו – לקראת פסח-שני – מתאפשר לנו "להשלים את החסר"?... מה דעתכם?
הרבי מאריך בנושא זה ומביא דעות שונות בהם נחלקו הפוסקים, אך להלכה מביא הרבי את ההכרעה שאכן במצב שכזה עם ישראל יצטרך להביא קרבן-פסח בי"ד באייר! (כמו ילד בתקופת ביהמ"ק שנהיה בר-מצוה בין פסח לפסח שני וכמו גר שנתגייר בתקופה הנ"ל) (לקו"ש חלק י"ח פ' בעלותך. התוועדויות תשמ"ט, י"א אייר בשיחה לרבנים הראשיים).
כשאני לומד את השיחה הזו (כמו עוד הרבה הרבה שיחות) של הרבי, עולה לי דבר אחד בראש: נשים לב כיצד הרבי לומד ומתסכל על נושאים אלו. כאשר אנשים כמונו קוראים על משיח או מדברים עליו אנו לא ממש "חיים" את זה. כשהרבי לומד ומדבר על פסח, קרבן-פסח, בית-מקדש, הוא מתכוון לכל זה באופן מוחשי. הוא מיד מתרגם זאת למעשה בפועל ביום-יום שלנו. מה אנו נעשה כש...
קשיי התמודדות
אבל היצר-הרע לא עוזב אותנו. כאשר אנו רק מתחילים לחשוב ברצינות על משיח הוא מנסה לעורר אצלינו קשיים מנטליים, כלפי עצמינו וכלפי העולם.
מצד אחד הוא מסוגל לעורר אצלינו פחד ממשיח: מה יהיה כשהוא יבוא? כל העסקים שלי 'הלכו'? עד שסוף-סוף התבססתי, עד ש"הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה" פתאום להפקיר את הכל וללכת ללמוד כל היום תורה?
זה כמו הסיפור על אותו זקן מהעיירה בפולין שהגיע כולו מולהב מבית הכנסת ובדרמטיות הודיע לאשתו: "שרה-ביילא, משיח עוד מעט מגיע! הרב אמר שהגאולה כבר מגיעה ואוטוטו כל היהודים עולים לארץ-ישראל"! הזקנה הסתכלה על בעלה במבט מבוהל ואמרה: אוי ווי! אתה רוצה להגיד לי שנעזוב את הבית ככה? ומה יהיה על הפרה שלנו? והעז? והגינה? איך אתה רוצה שנעזוב ככה?... הזקן תפס את משמעות הדברים ונבהל: אז מה עושים? הרי לא נוכל לראות את כל היהודים עולים לארץ-ישראל ונשאר לבד כאן עם כל הגויים. לרגע היו שניהם אובדי-עצות עד שהזקנה התאוששה ואמרה בהחלטיות: מה אנחנו דואגים, הרי יש אלוקים! הוא הציל אותנו מפרעה, הוא מציל אותנו מהפריצים והוא גם יציל אותנו מהמשיח!...
הרבי מרגיע אותנו ואומר ש"גולה" ו"גאולה" הם אותן אותיות. כאשר אנו רוצים גאולה איננו צריכים למחוק את ה"גולה", עלינו רק להוסיף את האות "א" לתוך הגולה, להכניס את ה"אלופו של עולם", את הפנימיות, את האמת אל תוך העולם. איננו צריכים לדאוג שכל העסקים יעלמו, "עולם כמנהגו נוהג", אלא שכאמור, הדברים האלו יתגמדו נוכח הדברים האמיתיים, וכמו שהרבי אומר שבנוגע ל"דגנך, תרושך ויצהרך", בשביל זה יהיה "ועמדו זרים ורעו צאנך". יהיו לנו מספיק עבדים שיעשו בשבילנו את העבודה כך שנוכל לעשות מה שבאמת נרצה – להתחבר אל האין-סוף.
•
לפעמים אנו מנסים להיות "ריאליים" ולחשוב: נו באמת, איך יכול להיות שיבוא משיח, תתסכל מסביב ותראה באיזה עולם אתה חי... רק עכשיו גמרנו את תקופת הבחירות – האם "יש מצב" שמשיח יצליח לשכנע את כל העם לרצות להסתופף בצילו? וגם אם יקרה הנס והוא 'יסתדר' עם היהודים, מה הוא יעשה עם כל הערבים? ומה עם מסגד אל-אקצה? וכו' וכו'.
בהקשר לזה הביא הרבי באחת משיחותיו בסעודת משיח את הסיפור עם חזקיהו מלך יהודה.
זה היה באמצע תקופת בית-מקדש הראשון. עם ישראל העביר באותה שנה את ליל-הסדר מתוך פחד, יאוש ודאגה. הצבא האדיר של סנחריב מלך אשור מקיף את ירושלים מכל צדדיה. לפני זמן לא רב הוא השתלט די בקלות על ארץ-ישראל וגירש את רוב תושביה, עשרה מתוך שנים-עשר שבטים, אל הגלות (לא איזה סיפור "עמונה" קטן וגם לא גוש קטיף עם כמה אלפים שהזיזו לשכונה אחרת, הוא פשוט הוציא את רוב רובו של העם מארץ ישראל!) ועכשיו הוא מתכנן לסיים את העבודה עם שארית-הפליטה שבירושלים הנצורה.
אין שום סיכוי מולו. מאות אלפי חיילים של צבאו החזק צרים על העיר וכלי הנשק רבים וחזקים. הם מפעילים גם לוחמה פסיכולוגית ומבטיחים לנכנעים בית חילופי טוב עם תנאים מצויינים והעם נוטה להכנע אל מול המציאות העגומה. אלא שאז מגיע הנביא ישעיהו אל המלך חזקיהו ומודיע לו: אל תכנע! הקב"ה יעזור לנו!
חזקיהו המלך, מצאצאי דוד המלך מקבל את דברי הנביא באמונה שלמה. הוא מתמלא ביטחון בה' למרות שעל-פי טבע לא נראה שום בדל של פתרון באופק (צדקותו הגדולה היתה ידועה לכל ואין פלא שהקב"ה אף רצה לבחור בו כמשיח). בשונה מיהודים רבים אחרים, הוא היסב ל"סדר" באותו לילה שמח, עם הרגשת חירות בלב. כשגמר המלך לערוך את הסדר, הלך לישון במיטתו ואמר: רבונו של עולם, אני אין לי כח להלחם, אין לי כח לרדוף ואפילו אין לי כח לשיר שירה. אני הולך לישון על מיטתי ואתה – עשה את שלך. כשהרבי מתאר זאת הוא אומר שכנראה הוא נרדם טוב באותו לילה ולא הסתובב מצד אל צד על מיטתו אכול דאגה. זה דוגמה טובה למידת הביטחון.
מספר הנביא שבאותו הלילה הגיע מלאך ה' אל מחנה אשור והכה בהם 185 אלף חיילים. הצבא התעורר בבוקר ופשוט גילה ש185,000 חיילים מתו. גוויות. בלי שום הסבר. מובן מאיליו שהם הבינו שיד ה' בדבר והם נסו כל עוד נפשם בם.
כשהקב"ה מחליט להושיע, איננו צריכים לעשות בשבילו את החשבונות, הוא כבר 'יסתדר', מה שאנו צריכים לעשות זה רק לבטוח ולקוות!
זהו התפקיד שלנו כעת, בסעודת-משיח: להחדיר בנו ובמשפחותינו ובכל הקרובים אלינו את המסר שהרבי העביר אלינו: "הכונו לביאת המשיח"!
כל מה שעלינו לעשות זה פשוט לרצות משיח. לקוות מתוך ביטחון מלא שהוא יגיע מיד, ללמוד יותר על הנושא ולהשתדל לעשות עוד מעשה טוב אחד כדי לזרז את ביאתו. הרבי מביא את החיד"א בשם המדרש שאומר שישראל יזכו לקבל את המשיח ולו רק בגלל הקִווּי שהם מקווים אליו.
כל כך הרבה פעמים הרבי הביא את דברי הרמב"ם שעל כל אדם להרגיש כאילו כל העולם "חציו זכאי וחציו חייב" וע"י מעשה טוב אחד, קטן, "מכריע אותו ואת כל העולם לכף זכות", הרהור תשובה אחד ברגע אחד יכול לשנות את כל התמונה.
משיח בפתח, הוא כבר רוצה להתגלות, "הוא כבר כאן", רק צריך את המעשה טוב הקטן שלנו. ואז, כשיגיע הקץ, אזי "לא עכבן אפילו כהרף עין", זה יגיע בכזו הפתעה, פשוט פתאום נמצא את עצמנו בתוך הגאולה האמיתית והשלימה, אמן ואמן!