ימות המשיח (ברוד) פ"ד
הרמב"ן (ספר הגאולה) מביא כמה טעמים לכך שהוא מגלה קץ. תחלה הוא אומר שהאיסור הוטל רק על הדורות הראשונים שהיו רחוקים מן הגאולה.
וכן רבי מאיר-ליבוש מלבי"ם (מחבר פירוש מלבי"ם על התנ"ך), ששאלוהו כיצד הוא מתיר לעצמו לעסוק בחישובי הקץ, הדפיס קול-קורא ובו הביא משל:
היה ילד שאביו לקחו עמו במסעו לעיר הירידים לייפציג. הייתה זו נסיעה קשה וארוכה. כשאך יצאו מעיר מגוריהם, והילד התחיל לסבול את טלטולי העגלה, שאל את אביו מתי כבר יגיעו ללייפציג. האב גער בו: 'מה אתה שואל שאלה של שטות'. בוקר אחד, אחרי נסיעה ממושכת, פנה האב אל העגלון ושאלו אם הם כבר קרובים ללייפציג. התפלא הילד ושאל את אביו: 'הרי אמרת שזו שאלה של שטות?!'. צחק האב: 'כשאך יצאנו לדרך ושאלת מתי כבר נגיע, הייתה זו שאלה של שטות, אך עתה, כשאנו כבר קרובים ללייפציג, הרי השאלה במקומה עומדת'.כך סיים המלבי"ם: "ודאי בתחילת הגלות אסרו חז"ל לחשב קיצים... אבל כעת, שאנו עומדים כבר תחת 'לייפציג', שפיר מותר וראוי לשאול שאלות כאלה"
קשרים
- נכון שבדורות קודמים לא עשו כזה "עסק" ממשיח, אבל בדורנו כאשר אנו קרובים יותר לגאולה, צריך להתנהג בהתאם.
- כאשר יצאנו לגלות, עם חורבן בית המקדש השני, והגאולה הייתה רחוקה מאיתנו – אז אולי פחות היה מתאים הביטוי "ווי וואנט משיח נאו". אבל כעת, אחרי כמעט אלפיים שנות גלות; אחרי שהמשיח התמהמה כהוגן, מעל ומעבר – כעת בהחלט מתאימה הבקשה והדרישה "ווי וואנט משיח נאו". זה בעצם מה שאנו אומרים גם באני מאמין: "אחכה לו בכל יום שיבוא" – אני מחכה לבואו בכל יום ויום, "נאו", ממש עכשיו. זה גם מה שאומרים ב"שיבנה בית המקדש" ומדגישים "במהרה בימינו", לא מתישהו עוד זמן רב, אלא "במהרה בימינו". (הרב חיים הבר)
המקור
אם הבנים שמחה (טייכטאל), פרק ב', סי' כא
כתיב בדניאל ואתה דניאל סתום הדברים וחתום הספר עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת עכ"ל הקרא. עיין מלבי"ם שם שפירש דדוקא עד עת קץ יהיו הדברים סתומים, אבל בעת קץ יוסר הספק וכל שיתקרב הזמן יהי' הספק יותר מועט, כי זאת ידענו שהגאולה מוכרחת לבא קודם אלף השביעי וא"כ בזמן הקודם שהוא זמן העבר ולא בא ידענו בודאי שלא הי' זמן המיועד הי' הודאי מועט והספק שהוא זמן העתיד עד אלף השביעי הי' מרובה אבל כל שיתקרב הזמן לאלף השביעי יהי' הודאי מרובה יותר והספק יתמעט יותר ועי"כ תרבה הדעת עכ"ד.
מבואר מדבריו דבעת קץ יוסר הספק ויתרבה הדעת לידע כי הזמן של הגאולה בא. ואם כי כתב כן סתם כאילו אמר זאת מעצמו אבל מצאתי כדבריו ממש בכסא המלך בתיקוני זהר תיקון כ"א אות ד' וזה לשונו והגם דמלבא לפומא לא גליא הנה כשיהי' זמנו קרוב יתגלה לעליונים ותחתונים ואפילו רובא דעלמא יודעין הקץ וכמ"ש בזהר פ' וירא ובההוא זמנא אתגלייא וכו' וכו' עכ"ל. ועפי"ז הגאון המלבי"ם כיון לאמת בפירושו הנ"ל.
ומקום אתי להציג פה סיפור נפלא ששמעתי מעמיתי איש בריתי ה"ה הגאון המובהק בהוראה כקש"ת מו"ה ישראל וועלץ שליט"א דומ"ץ דקהל יראים דפה עיר הבירה, דבעת שהדפיס המלבי"ם את ספרו על דניאל ויצא לאור, גדולי דורו תפסו עליו במה שחישב את הקץ לעשות בסוף ספרו שם וכתבו לו אגרת תוכחה הלא חכז"ל אמרו תיפח רוחן של מחשבי קיצין ואיך מלאו לבו לעשות נגד דבריהם ז"ל ולפרסם זאת בעולם, ויען כי רבו כמו רבו מכתבים כאלה מכל צד הדפיס קול קורא בהתנצלו שם יען כי רבים השואלים אינו יכול להשיב לכל אחד במיוחד רק יתן תשובתו אליהם בקול קורא (והקול קורא הזאת מונח משומר במאזעאום דק"ק פראג) וכה תשובתו:
אספר לכם מורי ורבותי מעשה שאירע בגליל בוקארעסט השייך לדגל הרבנות שלי שאחד עשיר שהי' סוחר עורות והנהיג מסחר גדול בזה והי' לו בן יחיד שנעשה בר מצוה ואמר בבר מצוה שלו פשטל טוב וחריף וכדי לעשות לבן אהוב שלו נייחא נפש עבור טוב לימודו ועבור הפשטל טוב שאמר בפני רבים והנאהו בזה מאד אמר לבנו תדע בני שאחשוב כעת לעשות נסיעה גדולה וקשה לרגלי מסחרי לשוק לייפציג אקח אותך אתי עמי בנסיעה זו כדי להנאותך בזה כמו שהנאתני בפשטל שאמרת.
והבן הזה שמח מאד על דברי אביו האלה ואמו והמשרתים עשו הכנות לנסיעה גדולה כזו אשר בימים ההם הי' קשה מאד וארוכה ערך ג' ד' שבועות והדרך הי' מסוכן על הרים וגבעות כמובן, וכשהגיע הזמן ליסע הבעל והבן לקחו פרידה מאשתו ומאמו בדמעות ובברכות שבודאי לא יארע להם שום אסון על הדרך ושי"ת יעזרם לבא בחזרה בלי מכשול ובלי צרה והאב והבן ישבו על העגלה והתחילו ליסע בדרך הארוכה הזו, וכשנסעו דרך שתי שעות שאל הבן את אביו אבא כמה שעות יש עוד להגיע ללייפציג והאב כששמע שאלה זו מבנו נתמלא בחרי אף והביט עליו במר פנים מאד ונשאר בשתיקה ולא השיב מאומה וגם הבן שתק ולא שאל עוד כזאת מאביו ואחר ג' או ד' שבועות של הנסיעה שאל האב את הבעל עגלה "משה, אמור כמה ישהה עוד הדרך עד לייפציג"? השיב לו הבעל עגלה בעוד שעה וחצי נבוא העירה אי"ה.
והבן בשמעו את שאלת האב לבעל העגלה נשתומם ופתח פיו ואמר לאביו אבא איני מבין את הדבר מדוע כששאלתיך שאלה כזו כמה ישהה עוד הדרך ללייפציג הרגזת עלי והביטת עלי בפנים של קצף וכעת אני שומע שאתה בעצמך שאלת שאלה הזאת.
השיב לו אביו בפנים של צחוק בני לא מחכמה שאלת, לא אז ולא עתה. אז היינו עומדים בתחלת הנסיעה ולא נסענו עוד רק שעות אחדים והי' לך לידע מהכנות שעשו על הדרך ומהבכיות שבכינו בשעת הפרידה מאמך שלא על נסיעה של דרך שתי שעות נעשה כזאת אלא ודאי שהיא נסיעה ארוכה וקשה על כן מה לשאול אחר שתי שעות כמה הדרך ללייפציג וע"כ שפיר קצפתי עליך על שאלתך, אבל כעת שאנו עומדים כבר תחת לייפציג הגיע העת לדרוש ולחקור כמה ישהה עוד הדרך ללייפציג, עד כאן המעשה.
רבותי! כזה ממש אירע לנו בדרך הארוכה של הגלות המר הזה זה אלפים שנה דודאי בתחלת הגלות אסרו חז"ל לחשוב קיצים דמגודל הבכיות ומגודל ההכנות של גלות הי' להכיר שאין זה על יום או יומים הלא יעקב אבינו בראה [=כשראה] החורבן והגלות הי' נרעש ופחד על זה כמבואר במדרש ע"כ לא הי' מקום לחשוב קצים, ואדרבא כי היו רואין אז שכל כך יהי' מאריך ומי יסבול כה לסבול כל זאת, והלא רשב"י כשראה אריכת הגלות בכה ואמר וי דגלותא יתמשך מי יסבול דא כמבואר בזהר, אבל כעת שאנו עומדים כבר תחת לייפציג שפיר מותר וראוי לשאול שאלות כזה כמה ישהה עוד הדרך ללייפציג עכ"ד תשובתו בקול קורא הנ"ל ודפח"ח ונראה לי דהיינו טעמא דזהר הנ"ל שהבאתי כשיהי' הזמן קרוב יתגלה אפילו לרובא דעלכא משום דכבר אנו עומדים תחת לייפציג ואז שרי לידע כמה ישהה עוד הדרך ללייפציג ודי לחכימא.