הרב שניאור אשכנזי / מבוסס על ליקוטי שיחות לז/14 ואילך
משהו חשוב חסר בשביעי של פסח. אחד הסממנים הבולטים של "חג יהודי", חסר בחג הזה. אם עמדנו על יד האישה שהדליקה נרות לקראת החג, בוודאי שמנו לב לפרט החסר ואם לא עמדנו שם, חשנו בכך בעצמנו בעת עשיית הקידוש בליל החג: ברכת "שהחיינו" חסרה לנו.
חג יהודי מתחיל תמיד בברכת "שהחיינו". בין אם עומדים בראש השנה, יום הכיפורים או ראשון של פסח, תמיד בכניסת החג מברכים בשמחה שהחיינו ומבטאים את שמחת הלב על שקיימנו והגיענו לזמן הנעלה הזה. כך בכל החגים בשנה, חוץ מאחד ויחיד: בשביעי של פסח, אין מברכים ברכת שהחיינו. לא בהדלקת נרות ולא בנוסח הקידוש.
המסורת החבדי"ת מספרת על וויכוח שהתעורר בין שתי בנותיו של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש. בהיותן ילדות קטנות, הבחינו בכך שאין אומרים שהחיינו בהדלקת הנרות. "חיה מושקה" הקטנה – מי שהפכה ברבות השנים להיות רעייתו של הרבי מליובאוויטש – העירה כי נראה ששביעי של פסח, אינו חשוב כמו יתר החגים. והראיה, שאין מברכים בו שהחיינו. הוא אינו מעורר בנו שמחה יתירה.
וזה כמובן דבר הצריך ביאור: למה יגרע שביעי של פסח? מדוע איננו מגלים שמחה גדולה בהגעתו?
התשובה המקובלת בפוסקים היא, ששביעי של פסח "אינו רגל בפני עצמו, אלא המשך מראשון של פסח ונפטר בברכת שהחיינו הראשונה". אולם ההסבר צריך כמובן ביאור, משום שניתן לטעון בדיוק להיפך: אדרבה, אם יש חג אחד בשנה שראוי לברך בו בהתרגשות, הוא שביעי של פסח. אין מדובר בעוד חג בלוח השנה, כי אם ב"חג החגים". אין עוד חג שמזכיר נס עצום ומהפכני כמו היום הזה.
כאשר קרה הנס הראשון, ביום הראשון של הפסח ונפתחו גבולות מצרים בפני בני ישראל, פרעה שלח אחריהם בלשים עוקבים כדי לראות לאן הם מתקדמים במדבר. במיוחד שמשה הבטיח כי הם הולכים בסך הכול לשלושה ימים, להקריב קרבנות וחוזרים חזרה. אחרי שלושה ימים, חזרו העוקבים וסיפרו כי בני ישראל מסתבכים במדבר הגדול. "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר". ה'ווייז' מסבך אותם במדבר והם אינם יודעים כיצד להתקדם. הענן הוביל את בני ישראל אל הפינה הכי בעייתית במדבר, "וישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדל ובין הים, נכחו תחנו על הים" והעוקבים של פרעה הסיקו כי עם ישראל איבד את הכיוון.
פרעה קיבל תיאבון להחזיר חזרה את מיליוני העבדים שאבדו לו. הוא הצטייד בשש מאות עגלות עם חיילים מאומנים והתכוון להשיב אותם בכוח למצרים. כך נתקעו בני ישראל במצב הרבה יותר גרוע מזה שבו היו במצרים. שם התמודדו עם סכנת שיעבוד וכאן עמדו בפני סכנת חיים ממשית. פרעה מאחוריהם והים מלפניהם. כל ההישג הכביר של היציאה ממצרים, עמד להתבטל כעפרא דארעא.
ואז התרחש הנס הבלתי יאומן: בליל שביעי של פסח, בשעות המוקדמות של הבוקר, מי הים נבקעו לפני בני ישראל והם עברו בתוכם ביבשה. הים נקרע לשנים עשר שבילים וכל שבט צעד בתוכו באופן חופשי. אחרי שעלו ישראל מן הים, רדפו אחריהם המצרים לתוך הים והמים סגרו עליהם מימינם ומשמאלם. המדרש מספר כי כל המים שבעולם נבקעו באותה שעה וכך שמע העולם כולו על הנס. ארבעים שנה אחר כך, רחב אשת יריחו סיכנה את חייה ופתחה את ביתה בפני המרגלים ששלח יהושע. היא הסבירה: "כי שמענו אשר הוביש ה' את מי הים מפניכם".
וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה עם ישראל פרץ בשירת "אז ישיר". הם לא שרו במכת דם, לא זימרו במכת צפרדע ואפילו לא הודו בעת יציאת מצרים. הפעם הראשונה שבה משה, מרים הנביאה והעם פרצו בשירה אדירה, היו מול פרעה ואנשיו שטבעו בים. שכן, רק עכשיו הם באמת יצאו ממצרים. רק ברגע הזה, ההצלה מהמצרים הפכה להיות ברת-קיימא.
והשאלה המתבקשת היא, האם נס כזה לא מצדיק ברכת "שהחיינו"?! האם אין זה היום המתאים ביותר בשנה להודות לקב"ה על שזכינו להגיע אליו?!
•••
הבה נעבור אל ימים אחרים לגמרי: ארבעה ימים לפני "שבת שירה" שנת תש"ד, ביום ט' שבט, הגיע לארץ ישראל אדם בעל מעלה. היו אלו הימים הנוראים של השואה האיומה באירופה. מיליונים נעקדו ונטבחו במחנות המוות והאווירה הייתה שבורה ומרוסקת. בדרך לא דרך, הצליחו להבריח מפולין והונגריה העשנות את הצדיק רבי אהרן רוקח מבעלז. האדמו"ר היה נראה כמו צל, לא ממש אדם. הוא איבד במחנות המוות את אשתו, בניו ובנותיו, את עשרות אלפי חסידיו ועלה לכאן רק עם אחיו, הרב מבילגורייא. אמרו אז כי מכל חסידות בעלז הענפה, נותרו בעולם שני חסידים: האדמו"ר ואחיו.
הצדיק היה רזה וחלוש, עור ועצמות, הוא שקל קרוב לארבעים קילו ולא אכל דבר, חוץ מכוס חלב ופרוסת עוגה בבוקר. [בהגיעו ארצה, הוא התגורר במשך כמה שבועות בבית סבי זקני, ר' שניאור זלמן אשכנזי בירושלים, וסבי העיד כי הוא לא אכל דבר, זולת העוגה בבוקר].
חלפו ארבעה ימים והגיעה "שבת בשלח, שבת שירה". הקהל בבית הכנסת הגיע לשירת "אז ישיר" וחש מבוכה. המנהג הוא לשיר ביחד את שירת אז ישיר, אך כיצד אפשר לשיר ליד הדמות השבורה של הצדיק מבעלז? על יד האיש שסימל את כל ההיפך מהשירה? כיצד יכריזו "מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש" בשעה שבתי כנסת חוללו ונהרסו וספרי תורה עלו באש? כיצד יזמרו "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד" על יד האדם שראה את אשתו וילדיו נטבחים למוות?
אך הצדיק הורה להם לשיר. "תשירו, תזמרו, כרגיל". אחרי התפילה, הוציא את הסידור והראה להם. השירה מתחילה במילים: "אז ישיר משה" – בלשון עתיד. לא נאמר: "אז שר משה" בלשון עבר, אלא שמשה ישיר בעתיד. הסביר האדמו"ר כך: כאשר עמד משה על יד הים, הוא לא היה מסוגל לשיר. לצד כל הניסים שליוו אותם, עדיין עמדו מול עיניהם הצרות הנוראות במצרים. הרי רק עשרים אחוז מבני ישראל יצאו ממצרים ועוד שמונים אחוז מתו שם. אפשר להעריך כי בכל משפחה בעם ישראל, היה ילד או שניים או ארבעה, שלא יצאו ממצרים. איך אפשר לשיר מול אובדן כזה?
לכן נאמר: "אז ישיר משה" – והגמרא אומרת: "מכאן לתחיית המתים מן התורה". משה הסביר כי נס קריעת הים, מהווה פתח לגאולה העתידית. כעת נזרעים הזרעים עבור הניסים העתידיים של תחיית המתים - וזאת הסיבה היחידה לשיר. יהודי יכול לזמר רק בגלל הימים העתידיים, מתוך אמונה כי המצב העכשווי הוא זמני ועוד נזכה לחוות שמחה אמיתית בתחיית המתים. גם אנו, סיים ואמר הצדיק מבעלז, שרים היום – לא על ההווה, אלא – על העתיד. על הביטחון כי יום יבוא והקערה תתהפך ונבין את סוד הגלות והסבל.
ברוח המהלך הזה, מבאר הרבי מליובאוויטש את הסיבה שאין מברכים "שהחיינו" בשביעי של פסח. החג הזה הוא החג של העתיד. אחרי שחגגנו ביום הראשון של פסח את הגאולה הראשונה, החג הזה מוקדש לאמונה בגאולה העתידה. הניסים המושלמים, המלאים והמקיפים שאירעו ביום הזה, מזכירים לנו לאן אנחנו יכולים להגיע. לא עוד גאולה חלקית ומבוהלת כמו הגאולה הראשונה ממצרים, כי אם גאולה אמיתית ומלאה כמו נס קריעת ים סוף.
ולכן אי אפשר לברך כרגע "שהחיינו". החג הזה מזכיר לנו כי אנו עוד בדרך, על המסלול המוביל אל השמחה השלמה. עוד נברך שהחיינו בשמחה גדולה, כאשר יושלם התהליך ונראה בתחיית המתים ובהגשמת כל המשאלות הטובות כולן.
•••
הרבי מליובאוויטש סיפר כמה פעמים על מנהג מעניין שהתקיים בבית חמיו, האדמו"ר הקודם. כמנהגם של חכמים, קריאת "ההגדה של פסח" בבית האדמו"ר, הייתה נקטעת מעת לעת בגלל חידוש רעיוני כזה או אחר. אולם היה רק קטע אחד, בו האדמו"ר לא הרשה להפסיק באמצע. אם למישהו הייתה הערה חשובה, היה הרבי מורה לו להמתין עד סיום הקטע ורק אז התקיים דיון.
הייה זה הקטע של "דיינו", בו הולכים ומונים בהדרגה את הניסים שליוו את אבותינו מהיציאה במצרים עד ההגעה לארץ ישראל ובניין בית המקדש.
הרבי מליובאוויטש ביאר כך את הנהגת חמיו: כאשר מדובר על התחום הרוחני, לכולנו יש נטייה להסתפק במועט. אם המצב היום נסבל, אם הוא לא נורא כמו אתמול, אנו כבר מרוצים. כך מתארת שירת "דיינו", כי אילו התרחש רק נס אחד מכל שרשרת הניסים שליוו את אבותינו ולא היינו מגיעים בסופו של דבר לארץ ישראל – גם דיינו.
אבל הרבי לא נתן לעצור כאן. כי יהודי לא יכול להסתפק במועט. כשאנו חושבים על הטוב האמיתי הממתין לנו מעבר לפינה, איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק במה שיש. הנביאים וחז"ל מבטיחים לנו טוב אמיתי בכל מובני חיינו: האישי, המשפחתי והלאומי. כאן אי אפשר לומר "דיינו". אי אפשר לעצור באמצע ולהודות שהמצב לא גרוע יותר.
נס קריעת ים סוף שהתרחש בשביעי של פסח, מזכיר לנו לאן עם ישראל אמור להגיע, עם ביטולו המוחלט של הרוע המצרי, עם גילוי האלוקות המופלא שהיה שם וגם עם האוצרות שהם מצאו על שפת הים. מחשבה קצרה על כך מחייבת, שעוד אין לברך "שהחיינו". נברך זאת בשמחה אדירה מיד כאשר נראה מול עינינו את משיח צדקנו.
ונסיים: חסידים מספרים את המשל הבא. הצאר ניקולאי יצא לסקור מסדר צבאי. לפתע התקרב אליו מתנקש וירה לכיוונו חץ. חייל שעמד שם קפץ קדימה, קלט את החץ והציל את חייו של הצאר ממוות בטוח. אחרי כמה ימים של התאוששות מההלם שאחז בו, קרא הצאר את החייל והציע לו לבקש כל שיעלה בדעתו.
"המפקד שלי שונא אותי ועושה לי צרות", אמר החייל, "אנא יורה לו הצאר שיניח אותי לנפשי". – "טיפש שכמותך, אמר הצאר, הלוא יכולת לבקש להפוך להיות בעצמך למפקד וגנרל"...
אל לנו לצאת מ"חג הגאולה" עם הסתפקות במועט, עם תפילה שלא יהיה גרוע יותר. עלינו לנצל את שעת הרצון של דמדומי חג הפסח, כדי לבקש כי גאולת מצרים תהפוך לגאולת עולמים וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כעת ממש.