פנינה יומית
בנוגע לשמחה ביום ל"ג בעומר, מובאים כמה טעמים. ומהם:
א. תלמידי רע"ק ש"מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב, ב) "פסקו מלמות" ביום ל"ג בעומר (מאירי שם בשם הגאונים. טושו"ע או"ח סתצ"ג ס"ב). ב. ל"ג בעומר הוא יום ההילולא דרשב"י, שציווה לשמוח ביום הסתלקותו (פע"ח שער ספירת העומר פ"ז. ובכ"מ).
ולכאורה שני טעמים אלו סותרים זה לזה, שהרי רשב"י הי' אחד מחמשה התלמידים שנשארו מהתלמידים שמתו, וש"העמידו תורה" (יבמות שם). וא"כ, השמחה מזה שתלמידי ר"ע "פסקו מלמות" היא גם שמחה על זה שחמשה תלמידים, וביניהם רשב"י, נשארו בחיים, ואילו יום ההילולא דרשב"י מדגיש להיפך, הסתלקותו ופטירתו של רשב"י!
ויש לומר הביאור בזה:
ביום הסתלקות הצדיק הנה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד [הצדיק] כל ימי חייו" עולים למעלה (תניא אגה"ק סי' כז), וביום זה מגיעה עבודת הצדיק לשלימותה, ומאירה בגלוי. וזהו תוכן ענין יום ההילולא של צדיק – שלימות עבודת הצדיק.
והנה, מזה שרשב"י נשאר בחיים ולא מת כשאר תלמידי ר"ע, משמע שתוכן עבודתו הי' באופן אחר של התלמידים שמתו.
ועל פי זה מבואר היטב הקשר בין שני הטעמים להשמחה בל"ג בעומר, כי ביום ל"ג בעומר שבו פסקו מלמות, בו מתגלית דרך עבודתו של רשב"י, שבשל דרך זו לא מת במיתת חבריו. ובו ביום הוא יום הסתלקותו של רשב"י וההילולא שלו, שבו, כאמור, עבודת ה' שלו, ודרכו המיוחדת, באה לשלימותו ומאירה בגלוי. וזה וזה גורם לשמחת ל"ג בעומר, שמחתו של רשב"י.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 138)