הרב אלי וולף / משיחות יום ל"ג בעומר, תשי"ג
ימי ספירת העומר, הימים שבין יציאת מצרים בחג הפסח לבין מתן תורה בחג השבועות, הם ימי ה'גירות' של עם ישראל. ביציאת מצרים החלה ה'גירות', באמצעות כך שבני ישראל מלו את עצמם, וסיום התהליך היה ליד הר סיני, כאשר עם ישראל טבל והקריב קרבן.
בדור היציאה ממצרים היה זה על ידי הליכי גירות, ובזמנינו – אנו סופרים את "ספירת העומר".
מה היא ספירת העומר – עבודה פשוטה ביותר. לחשב ולמנות את מספר הימים שחלפו מאז היום הראשון ועד היום הנוכחי.
כל יום שעובר, גם אם הוא היה יום שגרתי, ללא תוכן מיוחד, הרי באם אנו "מונים אותו" ומכניסים אותו למנין הימים קדמו לו, הוא מצטרף למספר הימים הכולל של ימי ספירת העומר.
יתרה מזו, המושג "מספר", ערך מספרי של דבר מסוים, הוא דבר חיצוני, שבמבט שטחי אין לו כל תוכן עם מהותו של הדבר הנמנה.
דבר זה מעורר שאלה: כיצד זה בכוחה של ספירת העומר, ספירה פשוטה, להביא למעבר שבין היציאה ממצרים, תחילת הגירות, לבין מעמד הר סיני וקבלת התורה, שלימות תהליך הגירות.
••••
ימי ספירת העומר, קשורים עם רבי עקיבא ותלמידיו.
רבי עקיבא היה בן גרים (כמובא ב'סדר הדורות'), וכיון שכך, לא היתה לא 'עשירות' רוחנית טבעית שיש לכל יהודי מעצם לידתו כבן לעם ישראל.
כל יהודי מעצם היוולדו כיהודי, כבנם של האבות אברהם יצחק ויעקב - יורש הון רוחני מהאבות, שעל ירושה זו אנו אומרים בתפילת השחר "אשרינו מה טוב חלקנו .. ומה יפה ירושתינו". כל יהודי, מעצם לידתו - התורה שייכת אליו, והוא זכאי לה בירושה. "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (ברכה לג, ד), התורה שמשה רבינו ציוה לנו, היא "מורשה", במובן של ירושה, לכל יהודי.
אך רבי עקיבא, שהיה בן גרים ואינו בנם של האבות - לא היה עשיר בעושר רוחני טבעי זה.
עוניו הרוחני של רבי עקיבא, השתקף גם במצבו הכלכלי הגשמי. חז"ל מספרים (אבות דרבי נתן פרק ו, נדרים נ) על רבי עקיבא, שבתחילת דרכו הוא היה עני וחסר כל.
אך למרות נתוני הפתיחה הנחותים הללו, רבי עקיבא עמל ויגע, ובסופו של דבר הוא זכה לעשירות רוחנית גדולה ביותר, עד כדי כך שהוא הפך להיות היסוד ועמוד-התווך של התורה-שבעל-פה כולה.
הגמרא אומרת (סנהדרין פו): "סתם 'משנה', רבי מאיר. סתם 'תוספתא', רבי נחמיה. סתם 'ספרא', רבי יהודה, סתם 'ספרי', רבי שמעון. וכולהו – אליבא דרבי עקיבא".
'משנה' שאינה מובאת בשם תנא מסויים, "סתם משנה", אלו הם דבריו של רבי מאיר. 'תוספתא' שלא מצויין בה שם אומרה, היא של רבי נחמיה, וכן הלאה. אבל "וכולהו", כל אותם חכמי ישראל, שהם היסודות של התורה שבעל פה - "אליבא דרבי עקיבא", דבריהם הם מה שהם למדו מפי רבי עקיבא.
כך שעל ידי יגיעתו, רבי עקיבא זכה לעשירות גדולה, במובן הרוחני. הוא יסוד התורה שבעל פה.
מצבו הרוחני החדש של רבי עקיבא, השתקף במקביל גם במצבו הכלכלי הגשמי. חז"ל מספרים על עשירותו הגדולה, הגשמית, של רבי עקיבא אחרי שהוא חזר מעשרים וארבע שנות הלימוד שלו.
כפי שהתורה אומרת בתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו", במובן של "שתהיו עמלים בתורה", אזי התוצאה היא "ונתתי גשמיכם בעיתם ועץ השדה יתן פריו". על ידי "עמלים בתורה", זוכים להשתקפות ההצלחה הרוחנית, גם בעולם הגשמי.
לימוד תורה, ללא יגיעה ועמל, כל נשמה לומדת עוד לפני ירידתה לעולם הזה אל תוך הגוף הגשמי. החידוש שנעשה בלימוד התורה של הנשמה עם ירידתה למטה, הוא הצורך בעמל ויגיעה, להתגבר על המניעות וההפרעות שהגוף העולם מערימים עליה. וכאשר נהיה "עמלים בתורה", נזכה לעשירות בתורה, וכתוצאה מכך מבטיחה התורה גם "ונתתי גשמיכם בעיתם", עושר והרחבה גשמית.
••••
תפקידה של התורה, לברר ולזכך את העולם הגשמי, ולהעלות את העולם ופרטיו, לקדושה ורוחניות.
כאשר משה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, מלאכי השרת הביעו את התנגדותם לכך שהתורה תינתן לעם ישראל הנמצא בעולם הגשמי. הם אמרו: (תהלים ח, ב) "תנה הודך על השמים".
מספרים חז"ל (שבת פח) שמשה רבינו השיב להם: בתורה כתוב "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – אתם, ירדתם למצרים? בתורה כתוב "לא תגנוב" – אתם, יש לכם יצר הרע?
תפקידה של התורה הוא, להינתן לעולם הגשמי, מקום בו יש 'מצרים', מקום בו יש לאנשים 'יצר הרע', ובאמצעות התורה עם ישראל צריך להפריד בין טוב לרע, בין אסור למותר, לזכך את העולם.
בירור הטוב מהרע על ידי התורה והמצוות, נעשה בעיקר על ידי התורה שבעל פה, ולא כל כך על ידי התורה שבכתב. מהתורה שבכתב קשה לדעת כיצד בדיוק יש לקיים את המצוות בפועל, בגשמיות העולם. התורה שבכתב נקראת בשם "עץ החיים", ללא כל נתינת-מקום לשלילה והיפך החיים.
רק על ידי ההסברים של התורה שבעל פה – אנו יודעים כיצד לעסוק עם העולם ואיך להפריד בו בין טוב לרע, מה וכיצד עלינו לעשות. התורה שבעל פה נקראת בשם "עץ הדעת טוב ורע", היא יורדת לעולם, למקום המעורב בטוב ורע, והיא המבדילה בין הטוב והרע, בין טמא וטהור, בין אסור ומותר.
דווקא רבי עקיבא, מי שהיה בן גרים, מי שמדגיש את הפרדת ובירור הטוב מהרע – עליו אומרת הגמרא שכל התורה שבעל פה, "כולהו – אליבא דרבי עקיבא", הוא היסוד של התורה שבעל פה.
••••
מה גרם לרבי עקיבא ללמוד ולהתייגע בתורה עד שהוא זכה להיות עמוד היסוד של התורה שבעל פה – מסופר באבות דרבי נתן: "פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: "מי חקק אבן זו", אמרו לו: "לא המים? שתדיר נופלים עליה בכל יום"".
רבי עקיבא הבין מה עוצמת כוחה של התמדה. גם אבן קשה, טיפות המים יכולים לחורר אותה. טיפות מים, שאין לאחת מהם כח, בוודאי לא כנגד אבן קשה, אך כאשר הם יורדים בהתמדה זו אחר זו, שעה אחר שעה, יום אחר יום, שנה אחר שנה – בכוחם להתגבר גם על אבן קשה.
"אבן", מסמלת את הדומם הנחות ביותר. "מים", תכונתם היא שהם יורדים ממקום גבוה אל מקום נמוך. העובדה שמים יורדים על אבן וחוקקים בה חור, מבטאת שגם דבר נחות וירוד, בכוח הדברים הבאים מלמעלה, להשפיע עליה ולשנות את מציאותה.
רבי עקיבא הבין, שלמרות העובדה שהוא כמו "אבן", הוא נמצא במצב רוחני ירוד, הוא "בן גרים" ללא כל ירושת-אבות רוחנית, אין לו הון של "מה יפה ירושתינו" ולא "מורשה קהילת יעקב" – אבל בכוחם של ה"מים", בכוחה של התורה הבאה מלמעלה ויורדת עד למטה, הרי באם הוא יתייגע בה וילמד אותה, ביכולתו להתעלות וליצור שינוי מהותי בעצמו.
אך התנאי לכך הוא – ההתמדה והעקביות, וההליכה בסדר והדרגה. ההתחלה אולי רועשת, אבל לאחר מכן יש לעבוד טיפה אחד טיפה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בסדר מסודר, צעד אחד צעד.
כדי לחקוק את התורה בתוך לב האבן, כדי להגיע למצב של "והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו, כו), נדרשת העבודה של "מעט מעט אגרשנו" (משפטים כג, ל). על ידי ההתמדה באופן עקבי, ניתן ליצור שינוי מהותי.
••••
ספירת העומר, למרות שזו עבודה פשוטה, לספור ימים, זו עבודה של "טיפת מים", זו עבודה חיצונית של "מספר" – אך על ידי ההתמדה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, ניתן להגיע באמצעותה עד לשיא של מתן תורה.
על ידי עבודה של התמדה, על ידי עבודה פשוטה לכאורה, אך היא נעשית יום אחר יום - ניתן להגיע מהמקום הנמוך ביותר, מה"אבן", עד תכליתה של התורה, "כולהו – אליבא דרבי עקיבא".