הרב שניאור זלמן ברוד
באחד הימים הגיע לעיירה היהודית 'מגיד', כפי שהיה מקובל באותם ימים. נאספו כל יהודי העיירה אל בית-הכנסת, עלה המגיד אל הבימה במרכז בית-הכנסת ונשא דברים חוצבי להבות. הוא ייסר אותם בשוטים והלקה אותם בחרצובות לשונו על תופעות כאלה ואחרות. 'כאן לא הייתם בסדר', אמר להם, 'ופה נכשלתם', והאנשים - אם להתנסח בעדינות - יצאו בתחושה מאוד לא נוחה.
ישב בקהל חסיד פיקח שהבחין שהדברים שאומר המגיד לא יוצאים מליבו, ואין הוא אומר את הדברים בכנות. בירר החסיד היכן מתאכסן המגיד, השחיז סכין גדולה וצעד לכיוון האכסניה.
כשהגיע לפתח חדרו של המגיד, נקש על הדלת ומבלי להמתין לתשובה נכנס אל תוך החדר והסכין הגדולה אחוזה בידו. המגיד נרתע לאחוריו ושאל בבהלה: מה עשיתי? מה קרה?
השיב לו החסיד: תשמע, יש לנו כאן בעיירה בעיה חמורה שאנו לא מוצאים לה פיתרון כבר שנים רבות. אין לנו אפילו קבר אחד של צדיק כדי להתפלל עליו! אתמול אחרי ששמענו את דבריך ונוכחנו לראות את גדלותך, נראה לנו שמצאנו את הפיתרון. אנחנו רואים בך מועמד מתאים להיות לנו קבר של צדיק...
המגיד נסוג לאחור והחל מגמגם: תראה, האמת היא שאני לא צדיק כזה גדול כמו שנראה לכם. פה ושם נכשלתי מעט..
השיב לו החסיד: ואף-על-פי-כן, בשבילנו גם זה מספיק!...
לא הייתה למגיד ברירה והוא נאלץ לפרוט באוזני החסיד את חטאיו אחד לאחד...
אמר לו החסיד: להעביר ביקורת על הזולת, זה קל מאוד. אך לפני שמבקרים את השני, חובתנו לבקר את עצמנו ולנסות לתקן קודם כל את חסרונותינו אנו.
•
עם ישראל יצא ממצרים בפסח וחמישים יום לאחר מכן - בחג השבועות, קיבל את התורה בהר סיני. היום, לקראת החוויה המחודשת של קבלת התורה, אנחנו מקיימים מצווה מיוחדת שנקראת "ספירת העומר". החל מהלילה השני של חג הפסח, מתחילים למנות את הימים בקול.
ספירה לקראת אירוע מרגש היא די מובנת. בזמן זה או אחר, כולנו אמרנו משהו כמו: "בעוד שבוע וחצי טסים לחו"ל" או... "60 יום עד לשחרור!" כלומר, הדרך הרגילה היא לפתוח בספירה לאחור לקראת היום הגדול. לעומת זאת, במקרה של ספירת העומר, אנחנו סופרים קדימה – מאחד לחמישים. מדוע?
על מנת להבין מהי הסיבה לשינוי, עלינו להשיב תחילה על שאלה בסיסית יותר: מדוע חיכה אלוקים 50 יום, מהרגע שבני ישראל יצאו ממצרים ועד שנתן להם את התורה? למה הוא לא נתן להם אותה כבר במצרים, או לפחות מיד לאחר השחרור?
•
בנוסח התפילה אנו אומרים מידי יום בסיום הספירה: יהי רצון מלפניך.. שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה..", ובכל יום משתנה הצירוף. פעם זו גבורה שבחסד, נצח שבהוד, יסוד שבמלכות וכו', וזה נשמע סתום מאוד, קבלי משהו.
אז מהי המשמעות של ספירה?
הרעיון של ספירות הוא זה: הקב"ה הוא בל"ג. העולם בהגדרתו הוא בדיוק להיפך – גבול. כל מה שיש בעולם - מוגבל. אם אני מסתכל על עצמי ביחס לקב"ה, אנחנו שני קצוות הפוכים לחלוטין: אני מוגבל והוא בל"ג. אני נברא, הוא בורא. גבול ובל"ג אין קשר ביניהם, א"כ מה יכול לחבר בינינו?
מה עשה הקב"ה? העמיד עבורנו סולם שיגשר על הפער, ויצר אלוקות מוגבלת. שזה משפט שסותר את עצמו, כי אלוקות בהגדרתה היא בל"ג. אך זה חלק מכוחו הכל-יכול של הקב"ה, שיכול לעשות הכל, גם מציאות כזו של אלוקות מוגבלת.
במילים אחרות: בתחילה הייתה רק אלוקות, בל"ג. אח"כ נעשתה אלוקות מוגבלת, ולבסוף נוצר העולם והנבראים – גבול. וכך, דרך הממוצע המחבר ביניהם, יש לנבראים קשר עם אלוקות.
ולדוגמה: אם ננסה למלאות כוס מים מתוך מפל מים שוצף, לא נצליח. דווקא בגלל העוצמה של המים, לא נוכל ליהנות מהם. מה עושים? לוקחים את אותם המים שבמפל ומעבירים אותם בצינורות רבים עד לצינור הקטן אצלי בבית, ואז, כאשר אני פותח את הברז (וגם כאן צריך להיזהר שלא לפתוח את הברז חזק מדי..), אני מקבל את אותם המים שהיו במפל.
כלומר: יש דברים שדווקא בגלל העוצמה שלהם אנחנו לא מסוגלים להכיל אותם. עד"ז ביחס לקב"ה: אם הקב"ה היה מתגלה אלינו כפי שהוא, לא היינו מסוגלים להכיל אותו. הפיוזים שלנו היו נשרפים. מה עשה הקב"ה? צמצם את עצמו בעשר הספירות, ודרכם הוא מתגלה אלינו באופן כזה שנוכל להכיל אותו.
אז מה הן הספירות?
למילה ספירה כמה משמעויות:
- לשון מספר. מספר הוא גבול. בל"ג הוא בלי מספר. היינו: המקום הראשון שהקב"ה יצר הגבלה בעצמו הוא בספירות האלוקיות. וזה הפירוש הפשוט למילה ספירות, מלשון מספר – הגבלה.
- לשון סיפור. הקב"ה עצמו לא שייך להתגלות לנבראים, ודרך עשר הספירות – לשון סיפור – כפי שאני מספר לחברי דבר, היינו מגלה לו דבר מה – הוא מתגלה לנבראים.
- [פירוש נוסף: לשון ספיר. לאבן ספיר אין צבע. היא שקופה. כי כאן מתעוררת שאלה: אחרי שהקב"ה יצר את עשר הספירות, האם כעת הם חלק ממנו או לא? בפשטות לא, כי הם גבול והוא בל"ג, ואיך יהיו חלק ממנו? אך האמת היא שלמרות שהם מוגבלים הם כן חלק ממנו. האריכות בזה רבה, אך בתמצית זה מה שרוצים לבטא בשם ספירות, שאע"פ שהם גבול הם אינם מגבילים אותו, והוא נשאר בשקיפות מוחלטת כביכול]. הספירות הם אופנים שונים שהקב"ה מתגלה אלינו הנבראים. פעם באופן של חסד, פעם בגבורה וכן הלאה. כשם שהקב"ה מתלבש בעשר הספירות, גם בנו שנבראנו בצלמו של הקב"ה, יש עשר ספירות - עשר כוחות, המתחלקים לשניים: שכל ורגש.
ימי ספירת העומר הם ימים בהם עלינו במיוחד לעמול על תיקון המידות הקיימים בנו, כהכנה לחג שבועות.
•
לאור זאת נוכל להבין מדוע לא נתן הקב"ה את התורה לישראל מיד בצאתם ממצרים. כי לבני ישראל לא היו עדיין הכלים הרוחניים המתאימים לקבלת התורה. במשך למעלה ממאתיים שנה הם חיו בתוך החברה המצרית, שהייתה מרכז של טומאה והתנהגות לא מוסרית. ההשפעה הסביבתית חודרת ומפעפעת אל תוך ישותו של האדם, גם כאשר הוא אינו נוטל חלק פעיל במעשיהם של הסובבים. כך קרה גם לבני ישראל במצרים. ספר היסוד של הקבלה, ה"זוהר", מגלה לנו שבני ישראל שקעו בתוך 49 שערים (דרגות) של טומאה רוחנית, מתוך 50 דרגות אפשריות! הקב"ה לא יכול היה להעניק לנו את התורה בנקודה רוחנית נמוכה שכזאת.
כעת גם נבין מדוע 50 ימי העומר נספרים כלפי מעלה. אנחנו פותחים בתהליך מתוך השער ה-49 של הטומאה הרוחנית, כשבכל יום אנחנו מצליחים לקלף מעלינו עוד שכבה של לכלוך, על מנת לחשוף את הנשמה האמיתית והטהורה שבכל אחד מאיתנו. כך, בכל צעד אנחנו מורידים את המספר השלילי ומעלים את המספר החיובי. כל צעד של 'התקלפות', חושף באופן אוטומטי מימד נוסף של פנימיות טהורה.
באופן אידיאלי, עד לסופו של תהליך ספירת העומר, נעבור מסע של צמיחה אישית, שבסופו נגיע למצב, בו נהיה מוכנים ומסוגלים לקבל את התורה. החג שלקראתו אנחנו מתקדמים נקרא "שבועות". השם של החג עצמו אומר לנו, שמבלי ההכנה של השבועות שקדמו לו - אין חג "שבועות".