אכילה קבלית (טיילור)

הרב פנחס טיילור שליח הרבי בפלנטיישן פלורידה / מבצע כשרות

הגוף כצינור

חוקי הכשרות היהודיים באים מן התורה, אשר מציינת את מטרתם הברורה:

"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא, לַטָּהֹר; וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם, לְטַמֵּא... וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲניִ יְהוָה, וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי". (ויקרא פרקים י"א, כ')

אלוקים הוא מקור הקדושה. הנשמה היא אלוקית, ולכן היא קדושה. הגוף, בהיבט הפיזי של כל יצור, הוא כלי לנשמה. המצב האידיאלי הוא כאשר הגוף משמש כצינור לרוחניות, כאמצעי לביטוי מהות הנפש וטהרתה. ועם זאת, לעיתים התשוקה שמעורר העולם החומרי יכולה לפתות את הגוף, והוא יחוש קיום עצמאי משלו.

בשלב זה הגוף פועל כמכשול לנשמה: במקום להיות מרכבה לקדושה, הוא הופך להיות מחסום לה, בגלל האינטרס האישי שלו. ככל ישות המתמקדת בקיומה הפרטי, הרי שככל שהגוף יראה את עצמו כישות נפרדת, רחוקה מקדושה, הוא ייפול. רק באמצעות הקרבה עצמית יכול האדם או כל ישות אחרת להתקדש ולהיות כלי לביטוי הנשמה. כשם שבעל מלאכה אינו יכול לבצע את עבודתו ללא כלים מתאימים, כך הנשמה איננה מסוגלת למלא את תפקידהּ ללא פעולה בגוף. וכשם שעבודתו של בעל המלאכה תלויה במידה רבה באיכות כלי העבודה שלו,

כך גם הנפש האנושית מושפעת מאוד מהגוף – אם הוא מורכב כראוי או עשוי מחומר גס.

אור בהיר מאיר באמצעות נורה איכותית, ועצים יניבו פירות שונים לפי הקרקע שבה הם גדלים. מזונות לא כשרים שוחקים את הגוף, ובכך מערפלים את קדושת הנשמה.

העם היהודי נוצר במטרה להיות אומה טהורה וקדושה, ולכן חובה עליו להתרחק מטומאה יותר מאשר העמים האחרים. כשם שלבני אדם פשוטים, מותר היה לאכול את כל מיני המזונות ללא חשש ממחלות, ואילו נסיך, בן המלוכה, אם יאכל מזון גס הוא יחלה, כך בני ישראל הם ה'נסיכים' של הבורא, קדושים ואצילים, וגם הטומאה הקלה ביותר עלולה לגרום להם לנזק גדול.

לרומם את העולם הפיזי

הזוהר טוען כי זמן האכילה הוא רגע של קרב, של מלחמה. מטרת הנשמה בבואה אל העולם היא להיאבק, לנצח ולהשיג עידון וטוהר באמצעות כיבוש פיתויי של העולם. כל רגע בחיים מהווה הזדמנות לבחור בדרך התורה האלוקית, או לחילופין להיכנע לתשוקות הגוף. הזוהר מדגיש כי האכילה היא חלק מהמשימה האלוקית הזו. הן סוג האוכל שיהודי אוכל והן דרך האכילה שלו, הם קרב תמידי שבו הנשמה מבקשת לגבור על הגוף.

הקרב על מה לאכול:

חוקי הכשרות נועדו להגן על הבריאות הרוחנית שלנו. אסור לאכול בעלי חיים טמאים, משום שהם מביאים טומאה לנשמה, וגורמים להשבתת הרגישות הרוחנית.

למזון יש מרכיב פיזי ורוחני. הגוף מקבל את האנרגיה הדרושה לו ואת מהמרכיב הפיזי, בעוד שהנשמה מפיקה תועלת מהמרכיב הרוחני.

חכם תלמודי מהמאה ה 18- , רבי שמואל בן נתן-נטע הלוי קלין, המכונה 'מחצית השקל', מרחיב בסוגיה הזו. הוא שואל מדוע הנשמה כה תלותית במזון, עד כדי כך שהיא נשארת בגוף מכוח המזון שהוא אוכל, ואם חלילה הוא אינו מקבל מזון – הנשמה נפרדת מן הגוף. כיצד יכולות הנשמות הרוחניות להתחבר עם הגוף הפיזי שלנו? מה חשיבותה של התזונה הפיזית לנשמה?

תשובתו היא, שבמזון יש מרכיב רוחני ממשי.

על המרכיב הרוחני של המזון

בתהילים נכתב: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני האדם". רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר מגור הראשון המכונה 'חידושי הרי"מ', מסביר שהארץ ניתנה לאדם על-מנת שהוא יהפוך אותה לגן עדן. התורה, שהיא תכנית הבריאה, מגלה איזה חלק בעולם ניתן לרומם, ומדריכה בפירוט כיצד בדיוק לרומם אותו. כשמדובר במזון, ניתן לרומם רק את המזון הכשר, וזאת בתנאי שנאמרה עליו הברכה הראויה מתוך כוונה ראויה. התורה אומרת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כל דבר בבריאה זוכה לקיומו על-ידי אמירה אלוקית, כולל מזון. הניצוץ האלוקי שבתוך המזון מספק מזון לנשמה. כשיהודי לוקח אוכל כשר ומברך עליו, הוא נעשה 'חי', משום שהמהות הרוחנית מספקת את התזונה שהנשמה זקוקה לה. זו משמעות האמירה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם": האנרגיה שמחזיקה אותו בחיים איננה הלחם הפיזי, אלא הניצוץ האלוקי החבוי המזין את הנשמה.

רבי שמואל מליובאוויטש, הרבי המהר"ש, נסע פעם לפריז בלוויית שניים מעוזריו. הוא ביקש לשכור חדר במלון אלכסנדר, ובחר דווקא בזה הקרוב לקזינו, למרות מחירו הגבוה. לאחר כמה שעות ניגש הרבי למהמר יהודי צעיר ואמר לו: "בחור צעיר, יין נסך מטמטם את המוח ואת הלב. היה יהודי!". הרבי חזר לחדרו. כמה שעות לאחר מכן, הבחור נקש על דלתו של הרבי, והשניים ניהלו שיחה עמוקה במשך מספר שעות. למחרת, שב הרבי לעיירה ליובאוויטש. בשובו אמר לחסידים: "בדורות האחרונים העולם לא זכה בנשמה טהורה שכזו. עם זאת, הנשמה הייתה שקועה בעמקי הקליפות, האנרגיה השלילית".

סוף דבר, הצעיר היהודי חזר בתשובה שלמה ויצאו ממנו דורות רבים של שומרי תורה ומצוות וחסידים.

הקרב על איך לאכול

המסורת היהודית, ובפרט זו המיסטיקנית, מדגישה את החשיבות הנוספת שיש בכוונה הנכונה שמכוונים בשעת אכילת מזון כשר. כל מעשה ניתן לרומם ולחבר לקדושה, או להוריד לאנוכיות. על-פי תורת הסוד, רק הדרך השנייה ראויה לאכילת מזון, ויש להתכוון לה בשעת האכילה. בלעדי זה הארוחה לא תוכל להתרומם לקדושה, ולא תוכל להפוך ממעשה אנוכי של אכילה נהנתנית – לכלי שרת להשלמת המשימה האלוקית.

כאשר אוכלים ארוחה כשרה אך ורק במטרה לספק את התשוקה הטבעית של האדם, המזון נותר ארצי. מאידך, כאשר האוכל נאכל מתוך כוונה להשתמש באנרגיה שמספקת הארוחה הכשרה כדי להוסיף טוב בעולם, הרי שהארוחה הופכת להיות אמצעי להארת העולם; היא הופכת לחוויה רוחנית, ולא למטרה בפני עצמה. המגמה להיות בלתי-אנוכי על בסיס קבוע – נתונה למאבק מתמיד בין הגוף לנפש.

בתלמוד נאמר: "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם. עכשיו, שולחנו של אדם מכפר עליו". על מנת ששולחנו של אדם באמת יכפר עליו, הוא מוכרח להיות בעל מודעות חזקה ומתמשכת שהוא אוכל על גביו לשם שמים. אכילת ארוחה, לפי היהדות, איננה משימה קלה כלל ועיקר. ספר הזוהר מתאר זאת כמלחמה נחרצת ופנימית בין הגשמי לרוחני. הוא שנאמר, שקל יותר ללמוד מסכת שלמה בתלמוד מאשר לאכול ארוחה אחת...

המטרה היא לא רק לאכול את המאכלים שנקבעו על-ידי התורה, אלא לאכול אותם מתוך כוונה לרתום את האנרגיה הטהורה למשימה שהתורה מטילה להפיק מן העולם הזה.

סמליות קבלית במזון הכשר

כל דבר שקיים בעולם הפיזי, יש כנגדו אנרגיה רוחנית מקבילה, המסמלת אותו או אף מגלמת אותו. כאשר מסתכלים על אוכל בעיניים גשמיות, כל שיכול להיתפס הוא הממד השטחי, המוחשי, הישות החומרית.

אולם כאשר מתבוננים על האוכל מבעד למשקפיים תורניות, אפשר לפחות לדמיין את האנרגיה הפנימית, הרוחנית, שמגולמת במזון. לאור זאת, ביכולתנו לזכות בהצצה חטופה אל הסמליות הרוחנית המיוצגת על ידי הקטגוריות של המזון הכשר.

בעלי החיים היבשתיים הכשרים הם אלו שיש בהם שני סימנים: מפריסי פרסה ומעלי גרה. שני הסימנים האלה – פרסות מפוצלות והליך עיכול החוזר על עצמו, מרמזים על ריבוי, ולא על יחידוּת. הסיבה היא שלמזון הכשר יש אופי כפול: יתרון פיזי ותגמול רוחני מקביל. מזון (מבעלי החיים היבשתיים) בלתי-כשר, לעומת זאת, שבו חסרים אחד מהשניים, יכול לספק את התשוקה הגופנית בלבד.

גם דגים חייבים להציג את הריבוי הזה – סנפירים וקשקשים. התורה נמשלה למים: הסנפירים, שמנווטים את הדג, מזכירים לאדם לנווט בהתאם לחכמת התורה, ואילו הקשקשים הם מעיל ההגנה הניתן לכל אלו שמקיימים מצוות.

האנרגיות הייחודיות של בשר וחלב, כל אחד בפני עצמו, ניטלות מהם כאשר הם מעורבבים יחד בניגוד לסדר הבריאה האלוקי: הבשר, שמוכשר לאכילה באמצעות הריגת בעל-חיים והוא בעל גוון אדום, מגלם את התכונה האלוקית של 'קשיחות'. חלב, שניתן להשיגו רק באמצעות בעל- חיים בעודו חי, הוא הבעה של חסד אימהי, וצבעו לבן המתקשר לטוהר

ומגלם את התכונה האלוקית של 'רחמים'. אלה שני ביטויים פיזיים של אנרגיות רוחניות, שהפוכות לחלוטין זו מזו ולעולם לא ניתן לערב ביניהן.