מאת הרב אריק מלכיאלי
א. סוד הצמצום
כל אדם הוא עולם מלא של פוטנציאל, כשרונות, צרכים, חלומות ושאיפות. הדבר מקבל משנה תוקף כשמדובר על סוגי חתכים ורבדים שונים בשכבות האנושיות.כך לדוגמא בעניינינו, לגברים ונשים יש תחומי עניין שונים.
הזוגיות מביאה לפתחנו את האתגר הגדול של יכולת הצמצום והירידה מהעניינים והאתגרים האישיים ולהתעניין ולהכיל ומתוך שמחה את בן /בת זוגינו השונה.
אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור הקודם היה הרב איסר זלמן מלצר. הוא כיהן כר"י המפורסמת עץ חיים בירושלים ומחבר סדר הספרים אבן האזל על הרמב"ם. יום אחד הוא נצפה מתעכב מול הלוח מודעות השכונתי ומעיין בניחותא בתכני המודעות השונות, דבר שלכאורה לא תאם את מתמידותו ותחומי עניינו כראש ישיבה חריף ומובהק. כשנשאל על כל מתלמיד מסתקרן, ענה שהוא נוהג כך כדי שבהגיעו לביתו יהיו לו מן המוכן נושאים אקטואליים ומעניינים על מה לשוחח עם אשתו.. שכן כאחד שכל שיגו ושיחו הם בסוגיות חמורות שבש"ס, הוא נדרש למאמץ מיוחד על מנת למצוא את גשר התקשורת הראוי והנכון אל מול רעייתו, שמטבע הדברים תחומי עניינה רחוקים ושונים.
זו מלאכה לא פשוטה ורבים הנכשלים בה או שמראש לא חושבים שניתן לעשות בכך משהו. הפערים שבין המינים, לעיתים הם כה קוטביים עד שבמבט שטחי קשה לראות אין ניתן לגשר עליהם.
אך האמת היא שזה אפשרי ואף לא כזה קשה כמו שזה נראה.
ראשית כל בעל ואישה נדרשים, מכוח זה שרצון ה' הוא שהבית היהודי יהיה איתן ומלא באהבה אחווה שלום ורעות כדי שיהוה חממה מתאימה לגידול הדור הבא לעם ישראל, למצוא את הכוח הנפשי להתענינות כנה ואמיתית בצרכי ונושאי החיים של זולתו, לדבר על זה יחד בסבלנות ולהיות אוזן קשבת אמיתית ואקטיבית למצוקות ולשמחה של הצד השני.
שנית,עם מאמץ קל ומעט תשומת לב ניתן למצוא פתרונות ודרכים יצירתיות לעניין זה,בדוגמת הרעיון המבריק של הרב מלצר כנ"ל.
(אגב, השכר על כך הוא, כשאדם מצמצם את עצמו ורצונותיו,הרי ה' מצמצם עצמו כביכול להשפיע אלינו את צרכינו על אף אפסיותם וקטנוניותם. שהרי כל ענייני עולם הזה הם 'מילי דהדיוטא' כלפי ה'.)
ב. השגחה והצבת גבולות גזרה ברורים בבית
על אף שבכללות ההנהגה בבית צריכה להיות במידת החסד,אהבה גלויה והארת פנים,אך לעיתים יש צורך להפעיל גם את ההנהגה במידת הגבורה והדין,לנזוף ולהראות פנים לא מרוצות כלפי הנהגות לא רצויות העלולות לחדור למבצרנו הפרטי.
'כל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו, ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד, עד שידע שהן שלמין מכל חטא ומעוון, ה"ז חוטא. שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְך ולא תחטא' (רמב"ם סוף הלכות סוטה).
אחד מתפקידי האב הוא חינוך ומשמעת רוחנית בבית. נכון שהרבה יותר קל להיות נחמד ולא להעיר,אך אין מה לעשות זהו חובתו ואחריותו של האב כראש המשפחה לתפוס פיקוד ולהעיר לבני ביתו. אם נדייק בלשון הרמב"ם, נראה שהחיוב חוצה גבולות הן בכמות והן באיכות. כולם כולל כולם. לילדיו הפיזיים,לאנשים המתארחים בקביעות וחוסים בביתו וצילו, ואף לאישתו, עם כל הכבוד הראוי, אין חסינות דיפלומטית כשצריך להעיר לה על מה שצריך תיקון ולא שמה לב אליו. ובכל כלל הנושאים. כמובן שהביקורת חייבת להיות עדינה ורגישה, ולא פוגעת מתלהמת ואגרסיבית, ובלשון הגמרא שאסור לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו (גיטין דף ז), אך עדיין היא חייבת להאמר. 'כל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן'(רמבם הל' דעות פרק ו). כשאדם מנווט את ספינת ביתו בדרך הראויה הרי שסופו שזוכה לנחת יהודית אמיתית ובסופו של דבר גם בני ביתו יודו לו על כך.