הרב שניאור אשכנזי
מבוסס על ליקוטי שיחות יז/114 הערה 37
כיצד יודעים שהגיע הקיץ? כאשר העלונים הפופולאריים בבית הכנסת, הופכים להיות אלו שמפרסמים נופשונים וחופשים בחוץ לארץ... אחרי החורף הקר והמדכא, הגיע האביב, העולם מתחמם והגוף עורג לתפוס שמש, ים וחופש.
אולם מול התגברות התאווה הגופנית, אנו זקוקים לחיזוק נגדי אשר ישמור אותנו בתוך פרופורציות רוחניות. לכן מנהג ישראל בימים אלו, לקבל תוספת חשובה: ללמוד פרק אחד מפרקי אבות בכל שבת, ומשניות אלו מחנכות לנהוג באופן של מידת חסידות ולתבוע מעצמנו יותר מהחיוב על פי ההלכה המינימאלית (הקדמת המדרש שמואל למסכת אבות).
לפי זה, אגב, הסביר הרבי מליובאוויטש את המנהג ללמוד פרקי אבות לאורך כל הקיץ - מפסח עד ראש השנה. המנהג המקובל הוא, ללמוד פרקי אבות רק בין פסח לחג השבועות (ברטנורא תחילת אבות), אולם הטור והרמ"א (סימן רצב) מביאים שיש נוהגים להוסיף לאורך כל הקיץ. הרבי הסביר (ראו ביאורים לפרקי אבות/1) כי המנהג המקובל סובר שלימוד פרקי אבות הוא כהכנה למתן תורה ולכן מסיימים ללמוד בשבועות, אולם הטור והרמ"א סוברים כי הלימוד הוא כתרופה לתאוות הגוף בימי הקיץ, וכיון שכך, זקוקים לחיזוק זה עד ראש השנה.
במשך השנים, הורה הרבי ללמוד לפחות משנה אחת בעיון בכל שבוע וכיון שכן, אנו רוצים לעורר שאלה עצומה בפרק א' מפרקי אבות אשר קשורה בקשר ישיר לפרשת השבוע, פרשת שמיני.
הסמל של קפדנות בימי חז"ל, הוא "שמאי". כאשר רוצים לתאר אדם מסוים כאיש נוח לבריות, אומרים "הוא איש של בית הלל" ואילו כשרוצים לתאר את ההיפך, אדם קפדן, תובעני, פרפקציוניסט שלא מוותר לא לעצמו ולא לאחרים, אומרים: "הוא טיפוס של בית שמאי".
ריבוי סיפורים במשנה ובתלמוד, מתארים את התביעה הגבוהה של שמאי, לעומת מידת הסבלנות של הלל. התלמוד (שבת לא) מביא שלושה סיפורים רצופים המתארים גויים שרצו להתקרב לעם ישראל, ושמאי גירש אותם מעל פניו בכעס, בעוד הלל האיר להם פנים וקרבם תחת כנפי השכינה. הסיפור המפורסם הוא, אודות אותו גוי שביקש ללמוד את כל התורה "על רגל אחת", כלומר, הוא רצה לשמוע את הבשורה של היהדות במשפט אחד, תוך כדי שהוא עומד על רגל אחת. שמאי הזדעזע מהשטחיות ודחף אותו "באמת הבניין שבידו". הוא דחה אותו עם מוט בו היו מודדים את אורך הבניין. ואילו הלל האיר לו פנים והציג משפט אחד המסכם את עיקר התורה. הגמרא אומרת שם משפט קשה שאינו משתמע לשתי פנים: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי".
והנה באים פרקי אבות משנה ט"ו ומציגים דברים של שמאי: "שמאי אומר: עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". שמאי תובע מכולנו, להיות מאירי פנים, סבלניים ולקבל כל אדם – באשר הוא - בספר פנים יפות.
שמאי מלמד כי עיקרה של הכנסת אורחים, היא לא "כמה נתת", אלא "איך נתת". לא חשוב אם היה על השולחן סוג אחד של דג או ארבעה סוגים, אלא יותר חשוב איך אירחת את האורח. האם ישבת לידו בשעת הארוחה? האם נתת לו תחושה שהוא יקר ורצוי? האם ליווית אותו החוצה באהבה וכו'.
ראוי לשים לב לדיוק דבריו של שמאי: "את כל האדם". לא סתם "אדם", אלא "האדם" ותוספות כותב (יבמות סא) שכאשר כתוב "אדם", הכוונה ליהודי, אך כאשר כתוב "האדם" – הדבר בא לרבות גם בן נח. כך ששמאי מדגיש במיוחד כי יש להאיר פנים לגוי כמו להבדיל ליהודי. והתמיהה המיידית היא: האם זהו שמאי?! האם ההוראה עולה בקנה אחד עם הגישה הקפדנית וה"דחיפה באמת הבניין"?!
מדובר בשאלה גדולה, משום שפרקי אבות, מציגים את ה"אני מאמין" של החכמים. מדובר הרי בחכמים שלא הפסיקו לומד דברי חכמה ובכל זאת פרקי אבות בוחרים מימרה אחת מכל חכם. כך שברור שמסדר המשנה בחר את אותה מימרה ייחודית אשר אפיינה את אותו גדול יותר מכל.
כך ידוע הדרוש על המילים: "הוא היה אומר" אשר חוזרות על עצמן בפרקי אבות. אלא שאת מה ש"הוא" – "היה אומר". התנא בחר את אותה מימרה ייחודית אשר הייתה ה"הוא" של אותו חכם. וכאן תמה כל אחד: האם ה"הוא היה אומר" של שמאי, הוא "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"?!
ההסבר המקובל הוא (ראו לקו"ש יז/354 בשולי הגיליון), שיש להבדיל בין שמאי הביתי לשמאי של הישיבה. בין שמאי האדם הפרטי לשמאי הרב. כאשר דפק אורח על דלת ביתו וביקש ארוחת ערב, שמאי היה האדם הכי נחמד בעולם. אולם כאשר נכנס גוי לישיבה וביקש לחולל רפורמות ביהדות וקיצורי דרך בהליך הגיור, שמאי התגלה במלוא חריפותו. אותו גוי ביקש "למדני את התורה על רגל אחת", כלומר, הוא חיפש יהדות קלה ונחמדה ולכן שמאי מיהר לחתוך אותו בתוקף.
אולם בהזדמנות אחרת, הרבי העניק הסבר מבריק בפשטותו אשר כתוב כמעט במפורש בתוך המשנה. צריך רק לפתוח את העיניים ולשים לב למה שכתוב. המשנה מקדימה את דברי הלל (משניות יב-יד) ואחר כך מביאה את דברי שמאי (משנה טו). מדובר בעובדה תמוהה, משום שהסדר הרגיל הוא הפוך: תמיד מקדימים את דברי שמאי להלל. (אחד ההסברים בכך הוא, שאנשי בית הלל היו נוחים ועלובים והיו מקדימים ומצטטים את דברי בית שמאי לפני שהיו אומרים את דברי עצמם, ולכן המשנה מקדימה את דברי שמאי להלל, ראו ריטב"א עירובין יג,ב).
מהי הסיבה, אם כן, שהמשנה חורגת כאן ממנהגה ומקדימה את הלל לשמאי? ללמדך ששמאי למד מהלל. אחרי ששמאי ראה את הצלחת השפעה של פנים מאירות, כיצד אותו גוי התרשם מדברי הלל ונכנס תחת כנפי השכינה, שמאי שינה את הסגנון שלו ועודד ליהדות מאירה ומסבירת פנים.
הרעיון הכביר כאן הוא, שחכמים לא פחדו מדעה שונה. הם לא ראו בדעה אחרת, עובדה המאיימת עליהם או מקטינה אותם, להיפך: דעה נוספת היא חכמה נוספת. היא מעשירה את הדיון, מעניקה לו עומק ומרחיבה את מוטת ההשפעה שלו. הכינוי של חכם הוא "תלמיד חכם". גם כשהוא גדול בישראל, הוא נשאר "תלמיד", מבין שיש לו עוד מה ללמוד ולהחכים מתלמידיו ומחבריו.
וזאת נקודה חשובה: כולנו נופלים בניהול וויכוחים. מחקרים מראים כי תחילת הנפילה בזוגיות ובשלום בית, היא בגלל חוסר יכולת לנהל וויכוח. אנו מפרשים דעה אחרת, כמו איום על הדעה שלנו וכהוכחה לכך שהצד השני אינו מעריך אותנו, ומכאן הנפילה היא חופשית.
ילד שואל את אביו, איך התחילה מלחמת העולם הראשונה? האבא הסביר שהמלחמה פרצה בגלל שגרמניה פלשה לבלגיה. האימא התערבה בשיחה ותיקנה את האבא, שהמלחמה פרצה בגלל שרצחו את יורש העצר האוסטרי. "מה את מתערבת"? זעם האבא, "האם שאלו אותך או אותי?!" האם עזבה את החדר בכעס וטרקה את הדלת. לאחר כמה שניות של שקט רועם, אמר הילד בשקט: "זה בסדר אבא, הבנתי איך מתחילות מלחמות"...
אולם, חז"ל, להבדיל, הביטו על כך בצורה הפוכה: הם ראו בדעה שונה את סודו של הוויכוח המועיל. הגמרא מספרת סיפור מרשים: רבי יוחנן, גדול חכמי ארץ ישראל, רחץ בנהר הירדן. פתאום ראה מול עיניו את ריש לקיש, שהיה גזלן מהאזור. ריש לקיש הביט ביופי גופו של רבי יוחנן, שבלט לעיין ברחיצתו בנהר ואמר: "יופייך לנשים". השיב לו רבי יוחנן: "חילך לאורייתא". כלומר, הנחישות והדבקות במשימה שניחנת בה, יכולות להביא אותך רחוק בעולם התורה. רבי יוחנן הוסיף כי אם ריש לקיש ימיר את בגדי הגזלנות בבגדי תלמיד הישיבה, הוא יעשה שידוך בינו ובין אחותו. וכך הווה: ריש לקיש חזר בתשובה והפך להיות גיסו של רבי יוחנן.
אך ריש לקיש לא עשה חיים קלים לרב שקירב אותו ליהדות. הוא התברר כבחור עילוי והפך להיות 'בר פלוגתא' של רבי יוחנן. כל התלמוד מלא חילוקי דעות בין שני החכמים. פעם התווכחו ביניהם בעוז ורבי יוחנן התבטא בחוסר כבוד כלפי ריש לקיש. ריש לקיש נפגע מהדברים, עזב את הישיבה ובסופו של דבר, מת מרוב צער. מאותו יום בו עזב את הישיבה, רבי יוחנן הלך ודעך, התכנס בתוך עצמו, עד שדעתו נטרפה עליו. החכמים רצו לעודד את רבי יוחנן ובחרו בתלמיד הכי מוכשר בישיבה, אלעזר בן פדת, להיות החברותא החדשה של רבי יוחנן. בפעם הבאה שרבי יוחנן אמר ווארט, הציע אלעזר בן פדת ראיות עצומות לשיטתו של רבי יוחנן.
הצטער רבי יוחנן ואמר: "איפה אתה ואיפה ריש לקיש? כשהייתי אומר דבר הלכה, היה ריש לקיש מקשה עלי עשרים וארבע קושיות ומתוך כך הייתה ההלכה מתבררת ואילו אתה מתאמץ להחמיא לי"..
גדלות הנפש הזו, מסופרת כבר בפרשת השבוע. אחד הנושאים המרכזיים בפרשה, הוא מות בני אהרן ביום חנוכת המשכן. רגע אחרי המוות הטראגי, פרץ וויכוח הלכתי בין משה ואהרן. אהרן היה אונן ואסור בקיום מצוות, ופרץ וויכוח בינו למשה, כיצד עליו לנהוג עם אכילת הקרבנות שהיו מוקרבים באותו יום. בתחילה כעס משה על דעת אהרן וגינה אותו בתוקף, אך אחר כך הבין שאהרן צדק.
וכאן אומרת התורה כך: "וישמע משה וייטב בעיניו". משה הקשיב והודה שאהרן צודק. המדרש מוסיף דברים בלתי נתפסים: משה פרסם כרוז בכל המחנה, אהרן אחי צודק ואני טעיתי. יש להוסיף ולהעיר כי הרבי מציע עד"ז באגרות, לאדם שסובל מנטייה לכעסנות והתפרצות, להתעלות ולבקש סליחה אחרי הוויכוח, והידיעה כי הוא יצטרך אחר כך לבקש סליחה, תמנע אותו לכתחילה מלהתפרץ בכעס.
ולסיום, משל עממי: בכפר קטן, גדל ילד עם שמיעה מוזיקאלית טובה. פרנסי העיר החליטו להשקיע בו ולשלוח אותו ללמוד מוזיקה בעיר הגדולה. הנער החל ללמוד תיפוף ולגאוותם הגדולה, הוא הצטרף ללהקה העירונית הגדולה. לא היה סוף לגאוות בני הכפר, וכשהנער חזר הביתה, התכנסו כולם לזכות לשמוע אותו מתופף. הוא הביא את שלוש הפחים עליהם היה מתופף והחל להקיש עליהם בעוז. כמובן, הדפיקות היו צורמניות ומשעממות וכל הכפריים התאכזבו מרה.
הסביר להם הנער: שם, בעיר הגדולה, אני חלק מתזמורת שלמה וכך התיפוף שלי משתלב בתוך כל הקולות השונים ומקבל טעם. אך כאן, אני קול אחד בודד וכשאני לעצמי – מה אני?...