יציאת מצרים באחרון של פסח

יקטרינבורג, רוסיה, 2017, יום שלישי ה18 באפריל.

זהרורי הרקיע מאדימים במערב העיר ושאון התנועה עולה מהרחובות הסואנים ומתאבך בהם בעירוב גבולות מתעתע שבין ממלכת הטבע למלאכותיות האנושית.

באמצע השדרה המרכזית, עומד מבנה המרכז היהודי הגדול בניהולו של שליח הרבי, הרב זעליג אשכנזי. בתוכו, באולם בית הכנסת, סביב שולחן רחב ועליו רקיקי מצות עגולות ובקבוקי יין רבים - הרב, שנשלח להביא את "מזון האמונה" מאת הרועה הנאמן אל תוך פיותיהם הלאות של צאנו האהוב והמרוחק, ועִמו קהל היהודים הגדול והמגוון, מסובים בצוותא ל'סעודת המשיח' כמצוות היום ב'אחרון של פסח' חסידי.

הרב נושא את דרשתו בשפת המדינה, "מצרים אינה ממלכה קדומה מהתקופה הפר-היסטורית. מצרים קיימת כאן, ברוסיה הגדולה והמודרנית. והיכולת להיגאל ממנה ולזכות בחופש מצויה אצל כל יהודי שהוא צאצא של יוצאי מצרים ההיא! הברירה נתונה בידי כל אחד אם לממש את היכולת הזו או לא"...

לבית הכנסת נכנס פתאום מיכאיל. יהודי אמיד בגיל העמידה, בעל משפחה ומעמד, שרק לאחרונה התחיל להכיר את יהדותו ולפקוד מפעם לפעם את המקום.

בדרך כלל, מיכאיל נחשב טיפוס עליז ושמח, חייו רגילים להתנהל על מי מנוחות. אולם הפעם ניכרת עליו סערת רגשות מטלטלת. פסע בפסע, בכבדות שיש בה תזזיתיות נסתרת, הוא ניגש אל הרב שעמד במזרח בית הכנסת, סמוך לארון הקודש, פוכר את ידיו בהתרגשות ומתייפח בבכי עצור, דיבורו נעתק ממנו מרוב רגש.

••

לא ממושכת היא היכרותו של הרב עם מיכאיל, אבל עמוקה היא מאוד. במשך הזמן שלמד מיכאיל להכיר את זהותו היהודית, השפיע עליו הרב בתחומים שונים.

ברם, תחום אחד בחייו של מיכאיל נדמה בעיני הרב כבלתי ניתן לשינוי. בשיחות אישיות שקיימו פנים אל פנים, ובדרשות שנשא בציבור, בתעמולה ישירה וברמזים עקיפים - בכל דרך אפשרית ניסה הרב להשפיע על מיכאיל לעזוב את משפחתו. וכל כך למה? לפי שמיכאיל נשוי לנכרית - רחמנא ליצלן - ואותה שקצית גם ילדה לו שני בנים, וכבר שנים לא מעטות שהם חולקים את חייהם בשיתוף מלא, בבית ובנחלה, קשורים ונשואים בחוק המדינה והלב. אולם, הקשר המשפחתי היה איתן מכדי שהכאותיו השוקדות של הרב יוכלו לסדוק בו ולנפצו.

בחג הזה, יום-טוב-אחרון-של-פסח ה'תשע"ז, מיכאיל לא פקד את בית הכנסת. לא בתפילת שחרית, לא בקריאת התורה, ואף לא בתפילת 'יזכור' המרגשת שכל בר-בית-חב"ד-דחד-יומא משמר אותה בקפדנות לזכר נשמות יקיריו.

והנה הוא פה, מיכאיל. פניו להבים וגופו מרטט, וגם עניו דומעות, אבל בוהק של בעירה יוקדת מופק מהן.

תומך אותו הרב בידיו, מגיש לו בזריזות כיסא פנוי ומציע לו בחיבה גלויה לשבת ולהצטרף לסעודה, להשיב את ליבו במים צוננים ובמצות פריכות מאפה ידיים. בזרועותיו, הוא פורש לו מקום לגופו; ובלבו, מרחיב לו כבר פתח לעזוב עמו את משא נפשו הסוערת.

מיכאיל נענה לחצאין ומתיישב בכיסא הסמוך לרב, אבל מיד פותח ואומר "אני מגיע מבית המשפט. עכשיו ממש יצאתי משם והגעתי ישרות הנה, לבית הכנסת".

בית המשפט? מיכאיל לא ידוע כמי שעשוי להיות קשור בפלילים, אדם מן הישוב הוא ואזרח מהוגן שבמהוגנים. ובכלל, איזה משפט עשוי להסעיר כל כך אדם במעמדו? עפעפיו של הרב מתכווצין מעלן ומטן ופוערים עיגול של תמיהה סבלנית, מאופקת. בגישוש נימוסי הוא מגמגם לו מעשה תם "בית הַמַה?..."

"בית המשפט, כבוד הרב. אני עזבתי אותה!"

"עזבת אותה?! את מי?"

"מה הפירוש את מי, כבוד הרב, עזבתי אותה - את אשתי לשעבר! את הגויה ההיא שהייתי נשוי לה עד לפני חצי שעה! חתמתי על הסכם גירושין מלא ויותר אין לי שום עסק עמה, לעולם!"

התדהמה לא השאירה מקום לנימוס. "עזבת את אישתך? התגרשת מהגויה? אתה עוזב את הילדים? באמת?!" כמי שחלומו האישי נופל לו במציאת-פתע באמצע דרך חולין, ומוודא שלא נשבה בחבלי הדמיון, הבליח הרב קריאת הפתעה ושמחה שתמיהותיה רבות על מילותיה.

"כן, הרב, עזבתי את הגויה. עתה אין לי בית ואין לי משפחה ואני בודד בעולמי ובחיי. אבל אני יודע שמעולם לא עשיתי בחירה טובה ואמתית מזו. אני עצוב על הפרידה אבל שמח בה, חושש מן העתיד אבל מאמין בלב שלם שיהיה לי טוב מן העבר. הסכם הגירושין נישל ממני חלקים גדולים מרכושי האישי והנני כאן בגפי, בבית הכנסת, יהודי בן ליהודים במקום היהודי ביותר, חף מצל הגוֹיוּת הכובל והשקרי!"

••

זהרורי הרקיע כבר התפזרו בין העבים והים, ורק הנמושות שבהם עדיין אוחזים בשיפולי האופק, סימן לגלילת אור מפני חושך וחושך מפני אור, לזמן שהוא לא יום ולא לילה.

חיבוק מרוגש ודמעות של שמחת אחים עוטפים את הרב ומיכאיל, ומתוך תנועה של אמונה נוטל מיכאיל את ידיו ומצטרף גם הוא לסעודת המשיח, בין אחיו היהודים.

כבר גמע מיכאיל כוס ראשונה, ושניה, ושלישית, מארבעת הכוסות של גאולה ששותים אותם על שם גאולת העתיד, והרב מנסה לסדר את מחשבותיו על גאולת ההווה שמתרחשת למול עיניו.

"תגיד, מיכאיל" פונה אליו הרב בשאלה "מה פתאום בער לך לעשות את הצעד המשמעותי הזה? למה הלכת לבית המשפט דווקא באמצע החג, לא יכולת לחגוג את היום-טוב איתנו וללכת לבית המשפט מחר?!"

כמבין ואינו מבין, כמי שיודע סוד גלוי, שהוא סבור שאף אחרים יודעים אותו, מפרש מיכאיל את דבריו בהחלטיות נמרצת "כבוד הרב, אומר לך את האמת. לפחות ברגע האחרון של חג הפסח, רציתי לצאת ממצרים!" - - -

••

ספו וגם כלו זהרורי רקיע, והמבדיל בין אור ובין חושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קודש לחול, הבדיל בין ישראל לעמים.