הרב זלמן וישצקי
זה היה בחנוכה לפני ארבע שנים, היא חיפשה חנוכיה ונרות. כבר שנים שהיא גרה פה, אבל רק עכשיו, כשהבת שלה בת השמונה ביקשה להכניס הביתה עץ אשוח, היא החליטה שהגיע הזמן, ובאה לבקש חנוכיה.
כשנפרדנו לשלום, הנחתי ידי על המזוזה ושאלתי אותה: ׳את יודעת מה זה?׳
והיא ענתה: ׳זוהי מזוזה, אבל במשפחתנו לא שמים מזוזה׳, ומיד הטעימה: ׳תבין רבי, סבתא שלי היתה במחנות, ואחרי שניצלה והקימה את משפחתה, אמרה לנו - תעשו הכל כדי להסתיר את הזהות שלכם, שאם הם יבואו שוב, הם לא יזהו אתכם כיהודים׳.
׳אם כך׳, אמרתי, ׳שאלה אחת לי אלייך: אילו היטלר ימ״ש היה פוגש עכשיו את שנינו, ממי הוא היה מרוצה? ממני, שגאה ביהדותי ללא מורא, או ממך, שכבר דור רביעי מהסבתא אל בתך עדיין פוחדים ממנו?׳
בערב קיבלתי אימייל: ׳רבי, יש לי תשעה פתחים, מתי תוכל לבוא?׳
חברים יקרים,
רבים מבני עמנו ציינו אתמול את יום השואה.
גם אני ניצול שואה. לא, לא ניצול שואה קלאסי, גם לא סבא וסבתא. אף אחד במשפחתנו הקרובה לא היה בידי הגרמנים, הם פשוט הספיקו לברוח טרם בואם.
כולנו ניצולי שואה.
כולנו ניצולי שואה, כי תכנית ׳הפתרון הסופי׳ הייתה לחסל את כולנו, גם במרוקו, גם באמריקה, בטח ברוסיה לעומקה ברחו אבי ואימי עם הוריהם.
אנו ניצולי שואה כי הם עדיין רוצים, אילו רק יכלו. כמו אותו אדם מבוגר שנגש אלי לפני שנתיים בשבת ברחוב, עת צעדתי עם ילדיי הקטנים, ובעיניים יוקדות משנאה אמר בגרמנית ׳איך הייסע אדולף׳ - ׳קוראים לי אדולף׳. הוא נזהר שלא לומר משהו לא חוקי, אבל המסר שלו ברור: אילו יכולתי, הייתי עושה זאת שוב. כן, אותך ואת ילדיך.
השואה כילתה בנו, אך לא יכלה לנו. אנחנו עדיין כאן. זוכרים, כואבים, אבל גאים. גאים במסורת אבותינו.