ב"ה
אנו נמצאים בטקס שמציין את "יום הזכרון לחללי צה"ל", ה' יקום דמם.
השם "יום הזכרון" הוא בעצם שם קדום מאוד, שהעם היהודי משתמש בו כבר אלפי שנים ליום מאוד מרכזי בשנה – יום ראש השנה. היום הראשון של השנה, א' בתשרי, שנחגג על ידינו בתור "ראש השנה", נקרא בנוסח הברכות של הקידוש והתפילות בשם "יום הזכרון" – "מקדש ישראל ויום הזכרון".
למה ראש השנה נקרא בשם "יום הזכרון"? אחת הסיבות המרכזיות היא משום שביום הזה אנו רוצים שהקב"ה יזכור אותנו, ובעיקר יזכור את המעמד ההיסטורי של עקידת יצחק – כאשר אברהם אבינו, היהודי הראשון, עקד את יצחק בנו יחידו, והיה מוכן להקריב אותו לקרבן עולה לקב"ה. תקיעת השופר שביום ראש השנה באה להזכיר את אותו מעמד מרגש של עקידת יצחק, כאשר לבסוף אברהם הצטווה שלא להקריב בפועל את בנו, אלא הקריב במקומו את האיל שנאחז בקרניו, ולזכר זה אנו תוקעים בשופר העשוי מקרן איל.
ביום ראש השנה, כאשר אנו מתפללים לשנה טובה ומבורכת, אנו מזכירים לקב"ה את עקידת יצחק, ומבקשים "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" – תזכור את המעשה הנפלא של אברהם ויצחק, מעשה של הקרבת חיים בשביל האמונה, בשביל הקב"ה, ותרחם עלינו בזכות הזכרון הזה.
אולם, עם כל המיוחד והזכות הגדולה שבמעמד עקידת יצחק על ידי אברהם אביו, מעלים גדולי ישראל בספריהם נקודת מבט חדשה, ואומרים שיש אנשים בעם היהודי שזכו למעלה גדולה עוד יותר – והם אלו שאכן הקריבו את חייהם בפועל ממש.
עם כל הכבוד לאברהם אבינו וליצחק בנו, הרי שבפועל יצחק לא הקריב את חייו. הוא אמנם עמד לעשות את זה, הוא היה מוכן לכך בכל לבו ונפשו – אך ברגע האחרון עצר המלאך את אברהם והקרבת החיים לא נעשתה. אמנם אנחנו מאמינים באמונה שלימה שאברהם ויצחק היו עושים זאת בלב שלם, אבל בפועל הם לא הגיעו לרגע האחרון והמכריע, ויכול מישהו לבוא ולטעון, לפקפק – מי יודע, אולי אם היה אברהם מתחיל לעשות את המעשה ורואה טיפת דם נשפכת, היה מתחרט?!...
אולם יש את אלה שהקריבו את חייהם בשביל האמונה היהודית, בשביל העם היהודי – בפועל ממש. לא רק היו מוכנים לעשות זאת, לא רק שהם הגיעו כמעט לרגע הזה – אלא הם הגיעו לרגע הזה בפועל ממש. עליהם אי אפשר לטעון שום טענה, אי אפשר לפקפק במדת המסירות שלהם, אי אפשר לחשוב: מי יודע, אולי הם היו מתחרטים?!... – כי הנה, הם עשו את זה ולא התחרטו.
למעשה, כל חייל שנכנס לחבל עזה, כל חייל שנכנס לשטח האויב – מסר את חייו בצורה מוחלטת, הוא הכניס את עצמו לסכנת חיים מוחשית, מבלי אפשרות להתחרט. נכון שבחסדי ה' היו ניסים גדולים, ששמרו על החיילים – אולם זה לא מוריד מעוצמת מסירות הנפש של החיילים, שהם מצידם היו מוכנים לגרוע מכל, והקריבו את חייהם למען האמונה היהודית והעם היהודי בארץ ישראל. כפי שאמרנו, בנקודה מסויימת יש במעשה זה יתרון אפילו על המעשה של עקידת יצחק – כי בעוד בעקידה המלאך עצר את אברהם רגע לפני הסוף, הרי שכאן החיילים לא עצרו והפקירו את חייהם עד הסוף.
על אחת כמה וכמה, מי שאכן נהרגו בפועל ממש על קידוש השם, שעליהם אומר הרמב"ם: "אלו הם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם"! אין דרגה יותר גבוהה, נעלית ומרוממת, מאשר "הרוגי מלכות", ה' יקום את דמם השפוך.
ובכן, אם בראש השנה אנו מתפללים ש"עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" – הרי שהיום אנו מתפללים שבורא העולם יזכור את כל ה'עקידות' של החיילים המסורים והקדושים, ובזכות זכרון זה ירחם על כל עם ישראל, ובעיקר על בני המשפחות שעודדו את החיילים במעשי מסירות הנפש שלהם, אלו שתמכו בהם למרות הקושי העצום; שה' יזכור את כולם וירחם עלינו בזכותם, ועד לרחמים שעליהם אנו אומרים בתפילה "מחיה מתים ברחמים רבים", אמן ואמן.