ביום זה אנו נזכרים שוב בחסרונם של האנשים האהובים, אלו שמסרו את נפשם והקריבו את חייהם למען עם ישראל, ונפלו בקרב על הגנת העם והארץ.
ולמעשה, אפשר למצוא קשר בין היום הזה לבין פרשת השבוע – כפי שמקובל, שבכל שבוע לומדים פרשה אחרת בתורה לפי הסדר – והנה השבוע אנו קוראים שתי פרשיות: פרשה אחת נקראת בשם "אחרי מות", ופרשה שניה בשם "קדושים" – וזה מה שאנו עושים היום, מזכירים את עלייתם לשמי רום, "אחרי מות", של החיילים שהקריבו את חייהם על קידוש השם, ה"קדושים" – השם יקום דמם.
לפי הנהוג בישראל, הרי כאשר נוצר חלל ונחסרת נפש מישראל, קושרים את תקוות הנחמה עם הנחמה הכללית של עם ישראל, נחמת ציון וירושלים. וכך מקובל לנחם בנוסח המסורתי: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". [וכפי שקראנו בהפטרה בשבת האחרונה: "בירושלים תנוחמו"].
מה המשמעות בנוסח זה? מדוע מחברים את חסרונה של נפש יקרה אחת - עם החורבן של בית המקדש שבירושלים?
ובכן, הקשר בין החסרון הפרטי לבין חורבן בית המקדש הוא בכמה פרטים:
נקודה אחת בקשר של החסרון הפרטי עם חורבן בית המקדש: כשם שבחורבן בית המקדש הרי רק בית המקדש הפיזי נחרב ונהרס, אולם הקדושה הרוחנית נשארה במקום – לכן עד היום נוהרים מכל קצווי תבל להעתיר תפילה במקום הקדוש בכותל המערבי – כך במקרה של פטירה חלילה הרי רק הגוף הוא שמפסיק את חייו, ואילו הנשמה הרוחנית ממשיכה את חייה בעולם העליון. היא ממשיכה לחיות בעולם האמת, ומשם היא מעתירה תפילה על הקרובים הנמצאים כאן בעולם הזה.
נקודה שניה בדמיון לנחמת ירושלים: כשם שחורבן בית המקדש הוא אבל לאומי, אבל כללי, כך חסרונה של כל נפש מישראל הוא צער כללי לעם כולו. כיון שכל העם היהודי הוא עם אחד, הרי חסרונה של נפש אחת משפיעה על כל העם, וכל העם שותף לצער. בוודאי הדברים אמורים כאשר מדובר על מי שמסר את חייו והקריב את עצמו למען עם ישראל וארץ ישראל – שאז בוודאי הצער הוא לא רק צער של המשפחה, אלא צער לאומי, צער של כל העם היושב בציון.
[נקודה זו מקילה במדה מסויימת לשאת את הצער והיגון, מתוך ידיעה שאין הקרובים נושאים את הצער לבדם, אלא כל עם ישראל משתתף עמם בצערם וביגונם].
ונקודה שלישית – והיא החשובה לנו כעת – בקשר עם נחמת ירושלים:
כשם שנחמת ציון וירושלים היא נחמה מובטחת וודאית, כי האמונה בביאת המשיח היא מיסודי האמונה היהודית, וחז"ל אמרו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – כך הנחמה הפרטית בוודאי בוא תבוא, כי מנחם ציון ובונה ירושלים, שינחם וימלא את החלל של האומה כולה, הוא שינחם וימלא את החסרון של כל אחד ואחד מהשותפיםלצער, ונזכה לקיום הפסוק בתהלים: "שמחנו כימות עניתנו, שנות ראינו רעה", בנחמה הכללית של ציון וירושלים – ובנחמה הפרטית של כל משפחה ומשפחה, במהרה בימינו אמן.
הוספה
מעשה ביהודי שנפטר לבית עולמו בפתאומיות, לא עלינו, והוא היה נוהג במנהג טוב – בכל שנה, בשמחת תורה, היה עושה מסיבה גדולה בביתו, לכבוד התורה ולכבוד החג, והיתה זו מסיבה גדולה ויפה, גדושה במאכלים ובעיקר במשקאות, והיו באים שכנים ומכרים רבים לשמוח בשמחת החג והתורה.
לאחר פטירתו, חשבו בני המשפחה שלא לעשות את המסיבה; הם לא ראו טעם לעשות את המסיבה השמחה, כאשר יש חלל כה גדול, בעל הבית בכבודו ובעצמו איננו, ואיזה טעם יש לכל המסיבה, חשבו לעצמם.
כאשר נודע הדבר לרבי, הורה לשלוח להם מסר לפיו אין לבטל את המנהג הטוב, ולערוך את המסיבה לכבוד החג – כמו כל שנה. הרבי הסביר כך: נשמתו הרוחנית של הנפטר, שהיה לו את המנהג הטוב לערוך את המסיבה, היא נצחית וקיימת. ונשמה זו עתידה לבוא אל הבית שבה היה חי, ולהשתתף במסיבה! אם כן, כיצד אפשר לאכזב את הנשמה שתבוא ותראה בית ריק וחשוך? מוכרחים לעשות את המסיבה, כמו כל שנה – פסק הרבי הוראה למעשה.
הסיפור הזה מלמד אותנו כמה חשוב להמשיך בכל המעשים הטובים והפעולות החיוביות שהשאירו הנפטרים, כדי לגרום נחת רוח לנשמתם במרומים, כי הנשמה בוודאי ממשיכה לעקוב ולראות את המתרחש בבית ובמשפחה שהשאירו, וכל פעולה טובה לזכרם ולפי רוחם – מסיבה להם נחת ושמחה, ומביאה לכך שיתפללו עלינו ויעתירו עלינולהיוושע מכל הבעיות, בישועת עולם.