השואה והאמונה
השמדתם של ששה מיליון יהודים הי"ד בשואה מקשה על אמונתם של הרבה מבני דורנו, השואלים: כיצד ניתן להסביר זאת? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (וירא יח, כה)?
בגישתנו לדון בשאלה כאובה זו יש להקדים מספר נקודות.
א. ללא אמונה בהשגחה ובצדק אלוקי, הרי העולם מתנהג לפי חוק הג'ונגל, והשואה היה מקרה בעולם של מקריות. מי שאינו מאמין - אין לו למי להפנות את השאלה.
ב. ההשוואה הבאה תמחיש לנו את ריחוק הערך בין הבורא לבין הנברא: הקב"ה, "השופט", מנהל יום יום משפט צדק של ביליוני בני אדם, ללא מנוחה והפסק; ואילו בבתי משפט של בשר ודם קורה לא אחת אשר החף מפשע נכלא והעבריין משוחרר, וכן לאחר מספר שעות עבודה נזקק השופט למנוחה.
ג. אצל יהודים רבים נתגלתה האמונה הטהורה דוקא בעת השואה, עד שמסרו את נפשם בפועל על קידוש השם. כמו כן, רבים רבים עברו את השואה ולא זו בלבד שאמונתם לא נחלשה אלא היא עוד התחזקה, שכן ראו השגחה פרטית במוחש ועד לנסים גלויים.
ד. דברי ימי עמנו מלאים הריגות והתעללויות (תקופת חורבן הבית הראשון והשני, מסעי הצלב, וכו'). מדוע אין השואל מלין איפוא על דרכי ה' בדורות עברו? אין זאת אלא שגזירות אלו ידועות לו רק מתוך קריאה בספר בלבד, ואילו השואה פגעה בו או במשפחתו.
ה. אם יפתרו את השאלה - האם יתחיל השואל לשמור מצוות? והאם שמר מצוות קודם השואה? משמע, שהלה אינו שומר מצוות בגלל תאוותיו ויצריו, והשאלה נועדת אך ורק להרגיע את מצפונו. יאמר לו איפוא: ששת מליוני הקדושים נעלים הם מכדי לשמש הצדקה לכך!
ולעצם הענין: מובן מאליו שעיקר האדם הוא הנשמה ולא הגוף (האהבה להורים ויקרים היא לנשמה שלהם, כמובן). כמו כן מובן שפגיעה בגוף אינה פוגעת כלל בנשמה; הכדור אינו פוגע אלא בגוף בלבד, ואילו הנשמה ממשיכה לחיות. ועקרון זה (של נצחיות הנפש) אינו מבוסס על אמונה אלא על אדני ההגיון: הנשמה היא ישות רוחנית שאינה מוגבלת במגבלות החומר והגשם, ואין שום סיבה הגיונית לכך שהיא תתבטל. ומכיון שאין אנו יודעים מה קורה עם הנשמה לאחרי הפרידה מהגוף - אין אנו יכולים להביע דעה אם פירוד זה טוב הוא לנשמה או לא.
למה הדבר דומה, לאדם החסר ידע בסיסי ברפואה הנקלע לחדר ניתוחים ורואה אדם כפות שוכב על שלחן וקבוצה של אנשים רעולי פנים מתכוננים לקטוע את אחת מאצבעות רגליו - בודאי יחשוב שאדם חסר ישע נפל לידיהם של כנופיית רוצחים, וינסה להזעיק עזרה! אולם לו הבין קצת ברפואה, וידע שאותו אצבע מורעלת ומסכנת את חיי החולה, וכדי להציל את חייו חייבים הרופאים לקטוע אותו - כי אז היה הכל נראה אחרת.
ובנמשל - אי אפשר ללמוד מהסבל הפיזי והזמני של הגוף על חיי הנצח של הנשמה. ומה גם על פי הידוע אשר מי שמסר נפשו על קידוש ה', עולה נשמתו במעלות קדושים. אלא שכאן עלינו להוסיף שתי נקודות נוספות.
א. בקשר לקדושי השואה נהגו כל ישראל לומר "ה' ינקום דמם", ובמפורש שמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר שאין עלינו להצדיק את אבינו שבשמים, אלא חובתנו לשאול אצלו - איך הרשית דבר כזה? ואין בכך סתירה להאמור לעיל שמדובר ב"ניתוח" הכרחי, שכן מהקב"ה לא יפלא כל דבר, ובידו להביא את התועלת של הניתוח גם בדרכים אחרות.
ב. האמור לעיל אינו קשור כלל לביטוי "ימח שמם וזכרם" בקשר לרוצחים הגרמנים, שכן למרות שהיו בבחינת "אשור שבט אפי" (ישעיה י', ה'), הרי עשו מה שעשו רק מצד תכונתם הרע. וכמבואר בתניא (אגרת הקדש סימן כה), ש"על הניזק כבר נגזר מן השמים", ומכל מקום "המזיק נענש על רוע בחירתו".
(משיחת ש"פ בראשית (ב) תשל"א, י"א ניסן, ש"פ אחרי תשל"ג - על פי רשימת השומעים בלבד)
המכתב שלפנינו בא בתגובה לשואלים על תוכן הדברים הקודמים;
א. מפורסם מנהגם של רוב המכריע של בני עמנו, וכמובן אני בתוכם, שכשמזכירים את הקדושים היינו כל בני ישראל שניספו במחנות הריכוז והגיטאות, מוסיפים - ה' יקום דמם.
ב. ולהבדיל וכו' בקצה הכי תחתון, כשמזכירים היטלר ועוזריו מוסיפים - ימח שמם. והביאור בהנ"ל, אשר כל יהודי שנרצח על שום שהוא יהודי, קדוש יאמר לו, ובטוחים אנו שה' יקום דמו והרוצח ימח שמו.
ג. אין כל חידוש בדבר, שאיש מאמין - במובן האמונה של עמנו בני ישראל, ובלשון העיקר הראשון משלש עשרה העיקרים של דתנו: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך בורא ומנהיג לכל הברואים" - מאמין באמונה שלימה שהוא מנהיג לכל הברואים גם בעת השואה.
מה שנתוסף בתקופתנו זו, שאפילו אלו שהכריזו על עצמם שאינם מאמינים, התחילו לתבוע... היתכן אשר השופט כל הארץ לא התערב בעניני השואה! ומובן, אשר עצם הטענה הזאת, שהולכים ומתמידים בה פעם אחר פעם, מוכיחה את האמת, אשר ב(עומק) לבם מאמינים הם שהשופט כל הארץ היה מנהיג לכל הברואים גם בעת השואה, כנ"ל.
ד. בנוגע להדוגמא שכתבתי של "ניתוח" - מעולם לא שמעתי ממי שהוא שיאמר שניתוח לחולה זהו ענין של עונש להחולה, כי אם, אדרבה, הפכו.
ה. מובן אשר ניתוח הנעשה למישהו, הרי זה לכל לראש ובעיקר לטובתו הוא, ולא לטובת משפחתו או סביבתו ועמו, אף על פי שגם הם שמחים לרפואתו ולהחלמתו על ידי הניתוח, אף שהצטערו בצערו.
ו. לשאלה הרטורית במאמרה, מי הוא המנתח? וכו', בודאי אין צורך להסביר שלא האיזמל הוא המנתח, ולא יתפאר הגרזן על החוצב בו; אבל מובן גם כן שבן-אדם אינו רק איזמל וגרזן, אלא הוא בעל בחירה הלהיות איזמל, ולכן הוא גם אחראי למעשיו.
ז. אשר ל"תפקידו" של היטלר ימ"ש, וכו', מה שאמרתי אינו חידוש משלי, ומקורו בתורתנו הנקראת "תורה אור", בקשר עם חורבן הבית הראשון, שהיה מלווה הריגות והתעללות וכו'. וזה לשון הנביא:
"הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון... ואל נבוכדנאצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת, גו'. (ובהמשך הנבואה קודם סיומה, אשר במלאת הזמן) אפקוד על מלך בבל ועל הגוי ההוא, נאום ה', את עוונם, ועל ארץ כשדים, ושמתי אותו לשממות עולם, גו' ושלמתי להם כפעלם וכמעשה ידיהם" (ירמיה כה' ט' ואילך, ראה שם בארוכה).
ועל דרך זה גם בנוגע לאשור, ובלשון הנביא ישעיה: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (י', ה'). מה שראיתי שינוי בדורנו בהשוואה במצב בזמן לנבואות האמורות - שאז היה ענין של עונש, לאחרי כמה וכמה אזהרות, כמבואר שם; ובדורנו מוכרח לומר שהוא ענין של "ניתוח", זאת אומרת ענין של תיקון. ובהדגשה שהתיקון הוא בשביל ובהמנותח, ותיקון עד כדי כך שהצער אינו בערך להתיקון הבא על ידו, בדוגמת החילוק שבין חיים והפכם. וגם זה מיוסד על עיקר בדתנו, ובלשון העיקר הי"ג, שם: "אני מאמין באמונה שלימה שתהיה תחיית המתים".
ח. לכתבה "שמא כל אלה שהתקוממו נגד הגורל" וכו' - ובהקדמה, שאי אפשר לאדם לדעת מהו הגורל, ועליו החובה לשמור על נפשו ועל נפש כל אלה שיכול להגן עליהם. הנקודה העיקרית בזה... ש"אין מזל לישראל", כלומר אין "גורל" לישראל. ובלשון הידוע, אשר אפילו גזר דין שנחתם יש תקוה לבטלו. ובודאי אין צורך לקרוא בשם כל אלה הרבנים ומנהיגים הדתיים בגיטאות ובמחני הריכוז אשר השתתפו ומהם שגם יזמו התקוממות נגד הנאצים ימ"ש; וגם אלה שלא התקוממו... הסיבה היתה שכפי שהעריכו את המצב נראו הסיכויים להשאר בחיים גדולים יותר על ידי אי-התקוממות... ולא ח"ו מפני כניעה "לגורל" וכו'- מושג שאין לו מקום בדת ישראל. והאם יש צורך להדגיש עד כמה הפליגה תורתנו בענין של פיקוח נפש בכל הזמנים וההנאים, ושאין סומכין על הנס וכו'. אלא לאחרי שקרה מה שקרה, מה תגובת המאמין (וכמדובר כמה פעמים שכל בני ישראל מאמינים בני מאמינים הם) - הוא אומר: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", ואין זה מטריד עליו שאינו מבין הנהגת בורא העולם (שהרי אין כל פלא שנברא לא מבין כוונת הבורא) אבל, כמובן, שבטבע האדם נורמלי, וכל יהודי בכלל זה, אשר כשאינם מבינים הרי זה מבלבל ב(כל הענינים הדורשים) מנוחת הנפש וחיים תקינים וכו', ושואלים ודורשים וטוענים וכו'. שלכן מהראוי ומהחובה להניח את דעתם במדה האפשרית, ובפרט של כל אלה, וגם אני בתוכם, שהיו בעברי פי התופת, ובעז"ה ניצולו או שהם קרובים ממש לאלה שניצלו משם, או לאלה שניספו על ידי הנאצים ימ"ש.
אף כי פשוט הוא, בכל זה אפרט גם הבא לקמן: גם כשה"מנותח" מבין (או מאמין) שה"ניתוח" הוא לטובתו וכו' - מרגיש הוא הכאב ומצטער וצועק וכו', וכל אלה שהוא יקר להם מצטערים וצועקים וכו'. - ואם אינם מצטערים, ח"ו, הרי הם על פי דין תורתנו - אכזריים, והיפך "הטבע" שנבראו בו על ידי השם, המנהיג לכל הברואים.
האומנם מאמינה שיש אנשים שקוראים להם נורמליים וחיים חיים נורמליים כולל חינוך ילידיהם לצדק וכו' -
ומאמינים שמשך זמן (ובעצם - אין חילוק כמה זמן) היה היטלר ימ"ש יכול לעשות במליוני בני אדם ככל העולה על רוחו?
(ממכתב אלול תש"מ - לקו"ש כא עמ' 397)
גלגול נשמות
רק על ידי ענין גלגול הנשמות יש אפשרות להסיר קושיות עצומות של אחינו בני ישראל בזמננו זה, ובפרט של צעירי בני ישראל המתבוננים במה שעבר על עם ישראל בשנים האחרונות, ומשפיע עליהם לא לטובה בהנוגע לאמונתם בהשגחה פרטית ובהנהגת העולם על ידי בורא עולם.
(ממכתב סיון תשט"ז - אג"ק יג עמ' רג)
סטירה - נותנים בפנים
שאלו פעם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר:
איך ניתן להסביר את העובדה שהשואה פגעה דוקא במובחר שבמובחר של עמנו?
תשובת הרבי היתה:
כאשר נותנים סטירה למישהו - סוטרים לו בפנים (בלחי)...
ויש לומר אחד הביאורים בזה:
אם הפנים היו בתכלית השלימות, היו פועלים על הנהגת הגוף כולו שתהיה באופן המתאים.
(משיחת ר"ח חשון תשמ"ג - על פי רשימת השומעים בלבד)
זכר לשואה
נוסח ההגדה כמובן מקודש ומדוייק - על ידי מסורה של כמה וכמה דורות, אפילו בנוגע לפיוטים שלאחרי הד' כוסות, וביתר שאת שבין כוס לכוס. ומובן שאין להוסיף ענינים צדדיים, ואין צריך לומר - ענין שהוא היפך דרוח ההגדה וחירות ושמחה, ובנידון דידן - ענין הזכרון לימי השואה...
מובן שהוספה האמורה, ובפרט באמצע ההגדה בין כוס לכוס, לא רק שאינה מתאימה, כי אם מנגדת ומערערת ענין ההגדה וכוונתה. ומלבד זה, הרי זכרון ימי השואה קובע ענין לעצמו, ועצם השואה והקדושים הי"ד "ראויים" שלא לעשותם ענין טפל לענין אחר ויהיה נעלה ביותר, ובשעה שמצב הרוח - לגמרי אינו מתאים להעריך את ענין השואה כדבעי.
ועוד זאת, אשר כמו שיש ציווי של אמירה במקומה "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך", ועל דרך זה באופן חריף יותר קביעת "בין המצרים" ותשעה הימים משנכנס אב, ורק בימים שנקבעו לכך על ידי תורתנו, תורת חיים, הוראה בחיים, כן אין רשות להכניס לתוך מועדים לשמחה ענינים של היפך השמחה אלא במדה שהתורה מצווה ולימדה לעשות. ולכן בשעה שכל בני המשפחה מסובים לסדר של פסח, ומכניסים להגדה קטע בנוגע למאורע שבהתבוננות אפילו קלה בזה צריך לגרום זעזוע נפשי עד היסוד, הרי זה מזעזע ענין ההגדה של פסח.
(ממכתב ניסן תשל"ז - לקו"ש כב עמ' 288)
אין דעת חכמים נוחה מכך שקבעו את "יום השואה" דוקא בחודש ניסן, חודש שאסור שיהיו בו ענינים שהם היפך השמחה (שו"ע או"ח סימן תכ"ט). והרי יכלו לדחותו לחודש אייר...
(משיחת י"א ניסן תשל"ז - על פי רשימת השומעים בלבד)
בענין הקמת מצבת זכרון "קבר פון אומבאקאנטן אידישן מארטירער" (= קבר של הקדושים היהודיים עלומי שם) בעיר פריז...
הנני מצייר לעצמי את אלו הקדושים שנהרגו על קידוש השם ותגובתם על ענין הקמת מצבה לזכרם באמצע עיר פריז ועל ידי אגודה שבראשה עומדים חסידים אבל חסידים דאומות העולם, מה היו הם אומרים על סברה כזו.
ובפרט אשר עתה ישנם מאות ואלפים ורבבות מארטירער חיים, וידועים, הנצרכים לפרוסת לחם בגשמיות, ובמספר רב עוד יותר מזה לפרוסת לחם ברוחניות...
אם אפשר להשיג איזה סכום שיהיה, הרי תיכף נוצרת השאלה אם להקים בסכום זה מצבת זכרון בעיר פריז בככר נרחב, כדי שהעובר ברחוב זה ידע או יזכור שכמה מליונים יהודים נהרגו על קידוש השם, או להשתמש בסכום זה להחיות נפש רעבים וצמאים כפשוטו, או רעבים וצמאים לדבר ה' חיי החיים, ופתרון שאלה זו כמדומה לי שאיננו בספק...
קשה להחליט ולהסכים להשקיע אלפים דולרים באבן ועפר בפינה בפריז, כאשר אלפים ורבבות מישראל בארצנו הקדושה ת"ו וגם חוץ לארץ צועקים לעזרה דחופה.
(ממכתב תמוז תשי"ב - אג"ק ו עמ' קעה)