הרב אלי וולף
הגמרא במסכת פסחים (סב) מספרת על רבי שמלאי שהגיע אל רבי יוחנן וביקש ללמוד אצלו את "ספר יוחסין" (דברי התנאים על ספר "דברי הימים"), שאל אותו רבי יוחנן: "מהיכן אתה", השיב רבי שמלאי: "מלוד". שאלו רבי יוחנן "היכן אתה מתגורר", השיב רבי שמלאי: "בנהרדעא". אמר לו רבי יוחנן: "לא לומדים ספר זה לא עם לודים ולא עם נהרדעים, ובוודאי לא איתך, שהינך הן מלוד והן מנהרדעא".
סיבת הדבר שרבי יוחנן לא למד ספר זה עם לודים ונהרדעים, מסביר רש"י, היות והם אינם מיוחסים. וכיון שכך, הוא חשש שמא הלימוד ב"ספר יוחסין" יפגע בהם, הם יחושו נחותים בשל העובדה שאינם מיוחסים. והיות ורבי שמלאי אינו מיוחס, לכן רבי יוחנן סירב ללמוד איתו ספר זה.
•
רבי שמלאי זה מבאר את הפתיחה של פרשתינו. פרשת תזריע פותחת בדיני טומאת יולדת – התורה כותבת כמה ימים אורכים ימי הטומאה של היולדת אחרי לידת זכר, וכמה ימים הם אורכים אחרי לידת נקבה.
דינים אלו הפותחים את פרשת תזריע, באים בהמשך ולאחרי סיום הפרשה הקודמת, פרשת שמיני, שם בסוף הפרשה, מפרטת התורה אלו בעלי חיים מותרים באכילה ואלו בעלי חיים אסורים באכילה.
הסיבה לסדר דברים זה, שראשית התורה מפרטת את הדינים העוסקים בבעלי החיים ורק לאחר מכן היא כותבת את הדינים הקשורים בלידת בני אדם – מסביר רבי שמלאי כך:
"כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף".
כמו שבעת בריאת העולם, בששת ימי בראשית, אדם הראשון נברא רק לאחר שנבראו כל בעלי החיים, אומר רבי שמלאי, שמאותה הסיבה שהאדם נברא אחרון, כך גם "תורתו", הדינים הקשורים בלידתו, באה רק לאחר שהתורה מפרטת את הדינים העוסקים בבעלי החיים.
•
הסיבה לכך שהאדם נברא אחרי כל בעלי החיים, מובאים על כך שני ביאורים:
ביאור אחד הוא – בשל מעלתו של האדם. הוא נברא אחרון, כדי שייכנס לעולם מוכן ומושלם.
אך במדרש רבה על פרשתינו, מובא טעם שונה: "אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול קדמך". אומרים לו לאדם: בעלי החיים הירודים והנחותים כמו יתוש או שלשול – קדמו לך בעולם, הם נבראו לפניך.
משמעות הדבר היא: מבחינה מסויימת, האדם הוא הבריאה הנחותה ביותר. בעלי החיים אינם עוברים ואינם יכולים לעבור על רצונו של הקב"ה, הם אינם משנים את הטבע בו הקב"ה ברא אותם. לעומתם, האדם, הוא עלול לחטוא ולמרוד בבורא העולם. לכן האדם נברא אחרון, כדי שיידע שאפילו "יתוש קדמך", אפילו היתוש "קודם" במעלה לאדם.
לאור טעם זה, נבין טוב יותר את דבריו של רבי שמלאי בביאור ההשוואה בין "תורתו – של האדם - שנתפרשה אחר תורת חיה ועוף", לבין העובדה שהאדם נברא לאחר כל בעלי החיים.
הגישה אל כל דבר, ובפרט אל לימוד התורה, היא: מן הקל - אל הכבד. האדם מתמודד ולומד תחילה את הדברים הקלים, ולאחר מכן הוא עובר להתמודד עם הדברים הקשים והמורכבים. בתחילת הלימוד הילד לומד דברים קלים, ואט אט מעמיסים עליו דברים עמוקים וכבדים יותר –
לכן התורה מורה לנו ראשית כל, מה הם הדינים הקשורים עם בעלי החיים, הברואים שהבירור שלהם קל יותר. האפשרות שלנו "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" בבהמות חיות ועופות, בעלי חיים שאינם עוברים על רצונו של הקב"ה, קל יותר ופשוט יותר מהבירור של האדם וטבעו.
אחרי שאנחנו יודעים כיצד להבדיל בין רע לטוב בבעלי החיים - אנו עוברים אל החלק הקשה יותר, אל "תורתו" של האדם, אל דיני הבריאה שיש בה נטיה לרע, בריאה שיכולה לעבור על רצונו של הקב"ה.
•
מעלות וכישרונות רבים יש לו לאדם, אבל ישנם שני אופנים כיצד הוא זוכה בהם:
אופן אחד – מעלות שהוא זוכה בהם מלידתו. הוא נולד עם כשרון מסוים או עם מעלה מסיימת. אלו מעלות שהוא לא התייגע והתאמץ כדי לרכוש אותם, אלא הוא קיבל אותם במתנה.
אופן שני – מעלות וכישרונות שהאדם התייגע הרבה כדי לרכוש אותם וכדי שהם ייקבעו בנפשו.
המעלות אותם הוא קיבל באופן מולד, ללא כל מאמץ מצידו – יש בהם מעלה על אלו האחרות. הכישרונות שהוא התייגע עליהם – הינם מוגבלים, הכישרון הוא רק עד כמה שהוא השיג בהתאם ליגיעה שלו. לעומת זאת המתנה המולדת – היא לא מוגבלת, היא הרבה יותר גדולה.
אך מאידך, המעלות אותם האדם רכש מתוך יגיעה – הם הרבה יותר מאוחדים איתו, הם נקבעו בנפשו הרבה יותר מאשר אלו שהוא זכה להם במתנת שמים. המעלות שהוא זכה בהם מלידה – ייתכן והם כלל לא ישנו את מהותו, האדם יכול להיות בעל כישרונות מולדים, אך אין בהם שום השפעה על אישיותו הפנימית.
לעומת זאת היכולות והכישורים שהוא השיג באמצעות היגיעה שלו, אלו שהוא התאמץ כדי לרכוש אותם – הם מאוחדים איתו, הם נקבעו באישיותו, בנפשו פנימה, והפכו להיות חלק אמיתי ממנו.
•
הביאור הראשון לכך שהאדם נברא אחרון, אחרי כל בעלי החיים, הביאור המדגיש את מעלתו של האדם, כדי שימצא את הכל מוכן עבורו - זו מעלה שהאדם כלל לא התייגע כדי לרכוש אותה, זו מעלה שהוא קיבל אותה מעצם בריאתו.
הביאור השני לבריאתו של האדם אחרון, הביאור המדגיש את נחיתותו, כי מצד טבעו האדם עלול לעבור על רצונו של הקב"ה – ביאור זה מדגיש את הצורך של האדם לרכוש מעלות מתוך יגיעה, מתוך מאמץ. האדם עצמו הוא בריאה נחותה, ועליו לעמול כדי לנהוג כנדרש.
רבי שמלאי, שמבחינה אישית לא היו לו מעלות שהוא זכה בהם במתנה, רבי שמלאי נולד בלוד, הוא התגורר בנהרדעא, רבי שמלאי לא היה מיוחס, לא היו לו מעלות מולדות במתנת שמים -
הוא זה שמדגיש את הצורך של האדם להתייגע כדי לרכוש מעלות, הוא דוגל במעלות שהופכים, כתוצאה ממאמץ ויגיעה של האדם, להיות חלק אמיתי מאישיותו.
לכן רבי שמלאי מדגיש בדבריו שהסיבה לכך שתורתו של האדם נכתבה אחרי תורתם של בעלי החיים – היא בדומה לכך שהוא נברא אחריהם, כדי להדגיש את נחיתותו הראשונית של האדם ביחס לבעלי החיים. "יתוש קדמך". רבי שמלאי גורס שעל האדם להתייגע כדי לרכוש את מעלותיו.
תכליתו של האדם היא לא להסתפק במעלות ובכישרונות המולדים, לא די בכישרונות שהאדם לא התייגע עליהם. כישרונות אלו הם אינם חלק אמיתי מאישיותו, הם רק מתנת-שמים, ולאו דווקא שהם באים לידי ביטוי בהליכותיו ובמעשיו, וגם אם כן - לאו דווקא שהם באים לידי ביטוי מושלם ומלא.
רק הכישרונות והמעלות שהאדם רכש אותם מתוך מאמץ ויגיעה - הם אלו מעלותיו האמיתיות, הם אלו שעושים את האדם לבעל מעלה, והם אלו שנקבעים בנפשו במלוא העוצמה.
חסרונו של האדם בכך שהוא נחות יותר מבעלי החיים, הוא זה שתובע ממנו להתאמץ ולהתעלות, ובסופו של דבר, חסרונו הופך להיות המניע למעלתו האמיתית.
לקוטי שיחות חלק ז