הרב אלי וולף
חודש ניסן הוא זמן יציאת עם ישראל ממצרים.
חכמינו אומרים במדרש (ילקוט שמעוני, הושע, תקיט) "בשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה" - נגאלו אבותינו ממצרים. גאולת עם ישראל ממצרים, היתה "בשכר האמונה".
כשנדייק בדברי המדרש, נראה שהוא אומר שהגאולה היתה בשכר "האמונה" בה', לא בזכות ההכרה שלהם בבורא, לא בזכות ההבנה שלהם בגדולתו, אלא כשכר על האמונה שלהם בו.
מה המיוחד באמונה דווקא, ולמה דווקא בגללה הם זכו לצאת לגאולה מארץ מצרים -
גם עם ישראל וגם אומות העולם, מודים שיש בורא לעולם, כולם מכירים במציאותו של הבורא. אבל ההבדל ביניהם הוא - על יסוד מה היא מבוססת.
אצל אומות העולם, ההכרה שלהם בבורא אינה תוצאה של "אמונה", אלא תוצאה של הבנה שכלית. על יסוד ההבנה שדבר לא נעשה מעצמו, על ידי ההתבוננות בעולם, על ידי העמקה במורכבות ובפלא ממנו בנוי העולם ופרטיו - הם מגיעים להכרה ומסקנה הגיונית, שישנו בורא ומנהיג לבריאה.
כיון שההכרה וההבנה שלהם בהקב"ה היא על יסוד נקודת המוצא של קיום העולם, ולא תוצאה של האלוקות כפי שהיא באמת - אזי ההודאה שלהם במציאותו של הקב"ה, היא רק כפי המידה שהעולם מחייב זאת. הם מכירים בבורא כפי שהוא צמצם את כוחו הנעלה לצורך בריאת העולם. אך בבורא כפי שהוא, כפי שהוא מרומם מהגבלות הבריאה, כפי שהוא נעלה מעל הטבע - הם אינם מודים.
עם ישראל, לעומתם, האמונה שלהם בהקב"ה נובעת ממקום אחר. הם קשורים עם הקב"ה בעצם היותם, מעצם טבעם. הנשמה שלהם היא "חלק אלו-ה ממעל". ההכרה שלהם בבורא אינה נגזרת מהבנה מוגדרת ומוגבלת של בריאת העולם. לכן האמונה שלהם בבורא, היא כפי שהוא מרומם מהבריאה וטבע העולם, אמונה בו כפי שהוא.
•
בין שמותיו שהקב"ה נקרא בהם - ישנו את השם "א-להים", וישנו את השם "הוי-ה".
שני השמות הללו, הינם שני ביטויים של התגלותו של הקב"ה. התגלות כפי שהיא מוגדרת ומוגבלת לבריאת העולם, ביטוי של הקב"ה כפי שהוא צמצם את כוחו הלא-מוגבל לצורך בריאת העולם הגשמי המוגבל, וההתגלות האלוקית כפי שהיא נעלית ומרוממת לחלוטין מהגדרה והגבלה כלשהיא.
השם 'הוי-ה', הוא הרכבה של המילים היה-הווה-ויהיה כפי שהם מופיעים במילה אחת. 'היה' - הוא עבר, 'הווה' - הוא הווה נוכחי, 'יהיה' - הוא עתיד. אלו שלושה זמנים שונים, ובהגדרות של טבע העולם - לכל אחד מהם יש את הזמן שלו: העבר אינו הווה, ההווה אינו עתיד.
ואילו שם 'הוי-ה', הוא ביטוי של הקב"ה כפי שהוא מרומם ונעלה מהגדרות והגבלות טבע העולם, הוא "היה, הווה ויהיה - כאחד", זה שם המבטא כיצד הקב"ה הוא מרומם ונעלה מהגבלות העולם.
ואילו השם "א-להים", הוא ביטוי של הקב"ה כפי שהוא צמצם והגביל את עצמו לצורך בריאת טבע העולם. ולכן הערך המספרי של השם "א-להים", זהה לערך המספרי של המילה "הטבע". (א=1 + ל=30 + ה=5 + י=10 + ם=40 = 86. וכן המילה ה=5 + ט=9 + ב=2 + ע=70 = 86).
כיון שהשם 'הוי-ה' מסמל את העל טבעי, ואילו השם 'אלוקים' מסמל את האלוקות המוגבלת לבריאת העולם, אזי אומות העולם, שההכרה שלהם בבורא היא מתוך ההתבוננות בבריאה - מאמינים בשם 'אלוקים'. ואילו עם ישראל, שהאמונה שלהם בה' היא בהקב"ה כפי שהוא - הם מאמינים בשם 'הוי-ה'.
לכן אנו מוצאים, כאשר משה רבינו מגיע לפרעה ומבקש ממנו לשחרר את עם ישראל, הוא אומר לו (שמות ה, א) "כה אמר הוי-ה.. שלח את עמי", הוא פונה לפרעה ומציין את שמו של הקב"ה המוכר לו - למשה רבינו.
ופרעה מיד משיב ואומר לו: "ויאמר פרעה, מי הוי-ה אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את הוי-ה, ואת ישראל לא אשלח". הוא אומר למשה אני לא מכיר במציאות של 'הוי-ה', בדבר שהוא על טבעי, "לא ידעתי את הוי-ה".
לעומת זאת, כאשר פרעה מתחיל לקבל את עשרת המכות, חרטומי מצרים אומרים לפרעה (ח, טו): "אצבע א-להים היא", הם מכירים בעובדה שיש "אלוקים", יש מנהיג לעולם, המנהיג את חוקי הטבע.
•
ההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם, הוא הבדל בסיסי בגישה ובמבט. אומות העולם, גם כשהם נתקלים בדבר שהוא על טבעי, בנס גלוי - הם מחפשים את ההסבר הטבעי לתופעה, ואילו עם ישראל, גם בהתנהלות הטבעית של העולם - הם רואים את העל-טבעי, את האלוקות.
בתלמוד ירושלמי ישנו ביטוי "מאמין בחי העולמים וזורע", היהודי - כשהוא ניגש לזרוע את שדהו, הוא "מאמין בחי העולמים, וזורע".
למרות שכל אחד יודע, שזריעת גרעין באדמה מביאה לתוצאה טבעית של צמיחה, יהודי זורע לא בגלל שזה דרכו של עולם, לא בגלל חוקי הטבע, אלא כי הוא "מאמין בחי העולמים", ולכן הוא "זורע".
חוקי הטבע אינם בסיס חזק מספיק עבורו כדי לגרום לו לקחת את הגרעין ולאבד אותו בידיים ולהניחו באדמה. הוא עושה זאת רק מתוך האמונה שלו "בחי העולמים", ובוטח בו שיצמיח, ולכן הוא "זורע".
המבט של יהודי על העולם הוא, שבדיוק כמו שנס, שאין לא כל מקום בטבע - נחשב למעשיו של הקב"ה ששינה את חוקי הטבע, כך גם כל המתרחש בעולם "הטבעי" - הם מעשיו של הקב"ה.
•
זו משמעות דברי המדרש "בשכר האמונה שהאמינו ישראל" - הם יצאו ממצרים.
"מצרים" משמעותו מיצר, גבול, הגדרה. גם האמונה של אומות העולם בבורא, אמונה בשם "אלוקים" בלבד, זה סוג של הגבלה, זו אמונה באלוקות כפי שהיא מוגדרת ומוגבלת לשם בריאת העולם, זה סוג של "מצרים".
עם ישראל, עם של "אמונה", לא רק של הכרה והבנה, אלא עם שמאמין בבורא כפי שהוא, כפי שהוא נעלה ומרומם מגדרי והגבלות העולם, עם מאמינים בשם 'הוי-ה' - "בשכר האמונה", בכח זה שהם מאמינים בבורא כפי שהוא, כפי שהוא נעלה מכל סוג של "מצרים", נעלה מכל סוג של הגדרה, בשכר האמונה הזו, הם יצאו ממצרים. הם יצאו גם ממצרים הגשמית. הם זכו לגילוי של שם 'הוי-ה', לניסים על טבעיים, לראות את ניסיו של הקב"ה שהכה את "מצרים", ושבר את מגבלות הטבע למענם.
•
זו גם תוכנה של פרשת מצורע. הרמב"ם (סוף הלכות צרעת) כותב ביחס לנגעי בתים, נגעי בגדים ונגעי האדם, שהם לא נגעים טבעיים ממנהגו של עולם, אלא הם "אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע", והוא מפרט את סדר הופעת הנגע - תחילה בקירות הבית, וכאשר האדם לא "קולט את הרמז", אזי הנגע מתקרב אליו והוא מגיע לבגדיו, ולאחר מכן גם לגופו.
כשם שהנגעים, היה נראה בבירור שהם לא תופעה טבעית אלא הם "אות ופלא", הם באים מלמעלה באופן על-טבעי - כך האמינו עם ישראל שהכל, גם המאורעות הטבעיים, באים מלמעלה, בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד. כל מה שמתרחש עם האדם - הכל מכוון אליו מלמעלה, כדי להזהיר אותו, כדי לגרום לו לשפר את מעשיו.
ולאמתו של דבר, הכל נעשה לטובת האדם. כמו שמטרתם הפנימית של הנגעים היתה כדי שהאדם ימצא מטמון בקירות הבית, כך גם כל המאורעות המתרחשות עם האדם, מטרתם הפנימית היא טוב.
(לקוטי שיחות חלק א)