הרב אלי וולף
בפרשת תזריע התורה כותבת באריכות אודות דיני נגע צרעת באדם או בבגד, איזה נגע מטמא ואיזה לא, כיצד האדם נעשה טמא וכיצד הוא מיטהר.
אחד מדיני הצרעת הנלמדים מהפסוק בפרשתינו (יג, מו) "כל ימי אשר הנגע בו יטמא .. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" - ש"מושבו" של המצורע, הבית בו המצורע נמצא, נעשה גם הוא טמא.
כאשר מצורע נכנס לבית חברו, ברצונו ובהסכמתו של בעל הבית - ביתו וכליו נעשים טמאים. אולם כאשר המצורע נכנס אל בית חברו ללא ידיעתו של חברו, וחברו טרם הספיק להביע את דעתו האם הוא מסכים שהמצורע ייכנס אל ביתו או לא, אומר רבי יהודה במשנה (נגעים יג, יא) שכל עוד המצורע לא שהה בבית פרק זמן של "כדי הדלקת הנר" - הבית אינו נעשה טמא.
אם המצורע שהה פרק זמן ארוך יותר מ"כדי הדלקת הנר", ובמשך זמן זה בעל הבית לא סימן לו לצאת מהמקום, משמע שהוא מסכים לשהותו בבית, אזי הבית נטמא. אולם כל עוד לא חלף פרק זמן זה, כך שבעל הבית טרם הספיק להביע את אי-רצונו וטרם ביקש ממנו לצאת מהבית - הבית נותר טהור.
מפרשי המשנה (תפארת ישראל) מסבירים מדוע פרק זמן זה של "כדי הדלקת הנר", הוא פרק הזמן ששומר על הבית מלהטמא - כי ייתכן והמצורע נכנס אל הבית ביום שישי לפנות ערב, בעת הדלקת נרות שבת, ובעת הדלקת הנרות לא ניתן להפסיק באמצע ולפנות אל המצורע ולומר לו שהוא לא רצוי בבית - לכן כל עוד עסוקים בהדלקת נרות השבת, טומאת המצורע אינה חלה על הבית.
משמעותה הפנימית של הלכה זו היא, שקדושת הדלקת נרות השבת - יש בכוחה להגן על הבית והנמצאים בו מלהיטמא בטומאתו של המצורע.
ויש להבין מה כוחה של הדלקת נרות שבת קודש, שביכולתה להגן על הבית מטומאת המצורע. עלינו להבין מהי תוכנה של 'טומאת המצורע', מה תוכנם של 'נרות שבת קודש', ובכך נבין כיצד נרות השבת מגינים מפני טומאת הצרעת.
•
ההסבר הפשוט הוא: אחת הסיבות לכך שהאדם לוקה בצרעת, היא כעונש על כך שהוא דיבר לשון הרע. לשון הרע גורמת לפירוד לבבות, היא מפרידה בין אדם לרעהו, לכן עונשו של המספר לשון הרע הוא צרעת, שדינו של המצורע הוא "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". זו 'מידה כנגד מידה' - הוא הפריד בין אדם לרעהו, ובשל כך הוא ילקה בצרעת ויישב בדד, לבדו, ללא חברה.
לעומת זאת, נרות השבת, מהותם היא "שלום בית", הם נועדו להאיר את הבית ולהביא למצב בו הדר הבית "לא יכשל בעץ ובאבן" כלשון ההלכה, תפקידם של הנרות הוא להביא לשלום.
ולכן כל עוד עוסקים בהדלקת נרות, כל עוד עוסקים בהבאת שלום - אין מקום לטומאת הצרעת, הבאה כעונש על גרימת פירוד בין איש לרעהו.
•
אך להסבר זה, ישנו היבט עמוק ותוכני יותר:
על התורה נאמר: "כל התורה - ניתנה לעשת שלום בעולם", משמעותו של דבר הוא, לא רק "לעשות שלום" בין אדם לרעהו, אלא במובן רחב יותר - "לעשות שלום" בין העולם, בין הבריאה, לבין הקב"ה בורא העולם.
באמצעות התורה, באמצעות קיום המצוות - אנו יוצרים "שלום" בין העולם הגשמי לבין הבורא. כי לאמיתו של דבר, העולם הזה שנראה גשמי וחומרי - הוא נברא בכל רגע מחדש על ידי הקב"ה, הוא לא מנוגד לבורא, רק טבע העולם מסתיר על מהותו האמיתית, עד כדי כך שניתן לחשוב שהעולם מתנהל ללא מנהיג.
באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות שלנו, שהם "נר מצווה ותורה אור", אנחנו "מאירים" את העולם באור של קדושה ורוחניות, ואנו מגלים את אמיתתו של העולם, את בורא העולם שמחיה ומהווה את הבריאה כולה.
זה פירוש הביטוי "התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", התורה "ניתנה" לנו כאן בעולם הזה, כדי שנעשה "שלום" בין העולם הגשמי לבין הבורא. כך זה בכל מצווה ומצווה.
אולם, למרות שבאמצעות כל מצווה אנו יוצרים "שלום" בעולם, אבל לא תמיד בכוחנו לראות זאת בעין גשמית, ה"אור" שנעשה בעולם באמצעות המצוות - הוא אור רוחני שאיננו יכולים לראותו אותו.
לעומת זאת, נרות שבת קודש, זו מצווה שגם בעין גשמית אנו יכולים לראות כיצד המצווה מאירה את העולם, גם בגשמיות. הדלקת נרות שבת היא "נר מצווה ותורה אור" גם במובן הגשמי של המילה. ה"שלום" בין העולם הגשמי לבין הקב"ה, שנפעל באמצעות הדלקת נרות שבת קודש - הוא הרבה יותר מוחשי וניכר, מאשר במצוות אחרות.
זה גם תוכנה הפנימי של ההלכה האומרת שמטרת נרות השבת היא, שבעל הבית "לא יכשל בעץ ובאבן". מלבד המשמעות השטחית של להיכשל ב"עץ ואבן" גשמיים - נרות השבת מגינים גם מלהיכשל ב"עץ ואבן" רוחניים.
הנביא ירמיה טוען כלפי עם ישראל שעבדו בזמנו עבודת אלילים, והוא טוען ואומר להם (ירמיה ב, כז): "אומרים לעץ - אבי אתה, ולאבן - את ילידתני". עם ישראל עובדים לאלילי עץ ואבן.
"עץ ואבן" מסמלים עבודת אלילים, הם מסמלים מהות שמתנגדת לבורא העולם, מציאות של יישות וכח עצמאי בעולם הזה, הם מסמלים את הפירוד בין הבריאה והקב"ה.
נרות השבת, "נר מצווה ותורה ואור" - מהותם להביא לכך "שלא יכשל בעץ ובאבן", הם מאירים את העולם הגשמי באור של מצווה ומגלים ש"יש בעל הבית לבירה זו", מביאים ל"שלום בית" בין העולם והקב"ה, כך שהאדם לא ייכשל בעבודת אלילים, בנתינת מקום למציאות המתנגדת לבורא, מציאות של "עץ ואבן".
•
טומאת צרעת היא כה חמורה, עד כדי כך שהמצורע נשלח את מחוץ למחנה ונגזר עליו "בדד ישב", כי החטא שגורם לו, חטא לשון הרע, הוא חמור מאוד. חומרת חטא לשון הרע היא כדברי הרמב"ם האומר (סוף הלכות טומאת צרעת), שהמדברים לשון הרע - מגיעים בסופו של דבר "לדבר באלוקים, וכופרים בעיקר", הם כופרים בהקב"ה ומנתקים עצמם חלילה ממנו.
הדלקת נרות שבת קודש, נרות המאחדים את העולם הגשמי עם הקב"ה, נרות של "שלום בית", נרות שעושים "שלום בעולם", נרות המאירים את העולם הגשמי ב"נר מצווה ותורה אור" - הם אלו שבכוחם למנוע מהבית מלהיטמא בטומאת צרעת, הם מגינים מלהיטמא בטומאה של ניתוק מהקב"ה.
נרות השבת משפיעים אור רוחני וגשמי על העולם הגשמי, הם מוודאים שהאדם "לא יכשל בעץ ובאבן", והם מונעים מטומאת הצרעת של "לדבר באלוקים וכופרים בעיקר" מלטמא את הבית.
•
מכאן הוראה אלינו, היות ואנחנו נמצאים בזמן בו העולם הוא כה חשוך ואפל, הרי מובן מאליו עד כמה נחוץ להקפיד שכל אשה וכל בת - כבר מעת שהיא מגיעה לגיל חינוך - תדלקנה נרות השבת שיאירו את העולם.
תדלקנה נרות עם ברכה, בה הן אומרות "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", הן מכריזות שהקב"ה הוא המלך של העולם הגשמי הזה, הוא הבורא והמנהיג של העולם, הם יוצרות "שלום בית" בעולם הזה.
ובזכות מצווה זו נזכה לגאולה ולבנין בית המקדש, ולקיום הבטחת המדרש (ילקוט שמעוני, בהעלותך): "מראה לכם נרות של ציון", בקרוב ממש.
(לקוטי שיחות חלק יז)