מאת הרב שלום בער אבצן (תרגום מאנגלית)
למרות היותו מוסד חב"די מובהק, מאז היווסדו היה התלמוד-תורה 'ישיבת אחי תמימים ליובאוויטש' בניו יורק למוסד שבו למדו גם תלמידים מבתים שונים ומגוונים, ולאו דווקא מבתים חב"דיים.
היו מהם שלאחרי שנות הלימודים בתלמוד תורה גם המשיכו במסגרת החב"דית, נכנסו ללמוד בתומכי-תמימים, והקימו בתים חב"דיים מובהקים. והיו גם כאלה שלא.
המעשה שלפנינו אירע בשנת תשל"ה, אז שכנה הישיבה ברחוב 'אושען פארקווי'.
זוג הורים, לא חב"דיקים, מתושבי קראון הייטס, שלחו את בנם ללמוד ב"ישיבת ליובאוויטש". מסיבה כלשהי הילד היה דחוי חברתית וסבל הצקות רבות מבני כיתתו וגם מילדים בכיתות אחרות. כעבור תקופה הילד נשבר והודיע לאמו שכבר סבל מספיק ויותר איננו מעוניין להמשיך ללכת לתלמוד תורה.
האמא הדואגת עשתה מה שכל הורה היה עושה במקומה ולקחה את העניינים לידיים. היא הגיעה בעצמה לתלמוד תורה, דיברה עם המלמד, עם המנהל, ועם כל מי שרק יכלה, וביקשה לעשות סוף לסבלו של בנה.
הצוות החינוכי לקח את העניין לטיפולו ועשה כדרכו למיגור התופעה. גערות, שיחות פרטיות, אזהרות, עונשים - אבל, הסיפור לא נגמר. כל יום הילד חוזר הביתה ורק מספר עד כמה קשה לו.
מה עשתה האמה? נטלה דף ועט וכתבה מכתב לרבי. היא תיארה בפרוטרוט את מצבה של בנה וסיפרה כי כבר דיברה עם הצוות החינוכי ולא הועיל.
לא חלף זמן רב, והטלפון במשרד התלמוד-תורה מצלצל. על הקו - מזכירו הראשי של הרבי, הרב מרדכי אייזיק חודקוב, ובפיו מסר ברור וחד בשם הרבי: "לטפל בנושא אחת ולתמיד!"
אין צורך להסביר כי לאחר קבלת שיחת טלפון זו, התקיימה פגישה דחופה וגובשו מסקנות מעשיות כיצד לוודאות באופן מוחלט שאף תלמיד במוסד לא סובל מהצקות על ידי תלמידים אחרים. הם הבינו כי יש לשים קץ לתופעה המגונה הזו בכל מחיר, והוחלט לנקוט במדיניות חסרת סובלנות כלפי כל גילוי של אלימות.
עם זאת, כמה מהנערים היו כנראה מציקים מומחים, וחרף מאמצי ההנהלה המשיכו לעשות זאת בחשאי. במצב החדש, ברור שאף ילד לא העז ללעוג לו, אבל הציקו לו בעקיפין. המושבים באוטובוס, למשל, תמיד היו 'שמורים' ל'חבר שלהם', והילד נאלץ תמיד לשבת בודד בהסעה. או למשל, במשחקים, הוא "הוזמן בשמחה" להצטרף למשחק, אבל באורח פלא הכדור אף פעם לא הגיע אליו....
הנער חש את חומת השתיקה הזאת וזה הטריד אותו. הוא הודיע לאמו, כי בעוד שההתבטאויות האלימות והלעגים חדלו לחלוטין, תחושת הפגיעה עדיין נמשכת.
ומה עשתה האמא? ובכן, שוב כתבה לרבי. סיפרה על השינויים שחלו, וגם מה לא השתנה, ותיארה את תמונת המצב העגומה כפי שקיבלה אותה מבנה.
כבר באותו יום, שוב מצלצל הטלפון במשרד התלמוד-תורה. ושוב, כמובן, על הקו נמצא הרב חודקוב. והפעם: "הרבי רוצה לדעת דבר אחד: האם המצב ניתן לטיפול מלא לאלתר, או שהוא צריך לעזוב את כל עיסוקיו ולבוא עכשיו לתלמוד-תורה כדי לטפל בכך באופן אישי?!"...
כששמע את המלים האלה, השיב המנהל כי הוא לוקח את העניין לטיפול מידי. המנהל הלך לכיתה ופשוט העביר את המסר שקיבל זה עתה בשיחת הטלפון, ושאל את הילדים מה הוא אמור להשיב לרבי, שכן הרבי ממתין לתשובתם....
מיותר לציין שמרגע זה תמה מסכת הסבל של התלמיד.
כעבור כמה שבועות, הרבי קיבל מכתב נוסף מאמו של הילד. היא הודתה לרבי על כך שעזר לבנה ודאג לו לשלווה ומנוחה והחזיר לו את שמחת החיים. היא ציינה כי הרבה נערים דואגים לדבר, ללמוד ולשחק אתו, גם בשעות הלימודים וגם מחוצה להן. עם זאת, עכשיו יש לה דאגה נוספת: הבר-מצוה של בנה הוא בשבת ט' כסלו, וביום מיוחד זה הרבי נוהג תמיד להתוועד, שכן הוא גם יום ההולדת וגם יום ההילולא של האדמו"ר האמצעי. משום כך היא חוששת שכל הכיתה של בנה, כמו גם יתר המוזמנים הבוגרים, ייעדרו מהחגיגה לטובת ההשתתפות בהתוודעות של הרבי אותה אף אחד אינו רוצה להפסיד. ברור שאף אחד מהם לא יחסר מהאירוע בכוונה לצער או לפגוע בבנה, אולם מצדו, הוא ייפגע אם אף אחד לא יגיע ולא חשובה הסיבה.
באותה שנה, בשבת ט' כסלו - להפתעת כולם - לא התקיימה התוועדות!
רק מאוחר יותר התגלה כי הסיבה היתה כדי שהאורחים המוזמנים וחברי הכיתה של הנער, יוכלו להשתתף בבר מצווה של הילד, כדי שהילד יהיה מאושר.
הרב שד"ב אבצן הוא מחנך ותיק בישיבת אחי תמימים. לתרומות לישיבת אחי תמימים בקרו באתר www.ulyauction.com