הרב אלי וולף
הוא יושב ומתלבט, יושב וחושב: מחד כל תפקידי כאן הוא היותי שליח, "עבד אברהם אנוכי". עצם העובדה שאני מתגורר כאן בעיר, העובדה שאני יושב כאן וחושב לעצמי מה עלי ללמד אותם, מה עלי לדבר בפניהם – היא כי אני "אליעזר עבד אברהם", כך שכל מהותי היא "דמשק אליעזר – דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים". לולי היותי שליח, הרי כלל לא הייתי כאן, ולא הייתי מגיע להתלבטות זו.
וכיון שכך, אזי השיעור שאני אמור למסור בפרשת השבוע, הדרשה שעלי לשאת בבית הכנסת – הרי מתוקף היותי שליח, אני אמור להיות "דולה ומשקה" מתורת המשלח, למסור להם רעיון של הרבי, מתורתו של הרבי על הפרשה, ולא לתת או להוסיף פרשנות משלי.
אבל במחשבה שניה, אני הרי כאן – עבורם, למענם. השליחות שלי היא אמנם להיות "דולה ומשקה מתורת רבו" – אבל היא "לאחרים", לכאלו שלא ישבו והתחנכו ב'אהלו של אברהם אבינו'. אני כאן בשביל אותם יהודים שהם עדיין לא "כלים" לקבל את הביאור של הרבי. הילך המחשבה שלהם, שיגם ושיחם, הוא בנושאים אחרים לחלוטין, עולם המושגים של תורתו של הרבי זר להם, הוא גבוה מהם. כך שאולי עלי לתת להם משהו קליל יותר, בסיסי יותר, משהו שקרוב יותר לנושא המדובר בחדשות השבוע, משהו שקרוב לעולם שלהם.
אבל האם אני לא חוטא למטרה באם אשלב את שניהם, האם אני חלילה פוסק מלהיות "דמשק אליעזר" אם אקח רעיון ואגיש אותו בצורה שונה, קלילה יותר, אוסיף לו צבע ודוגמאות?
השבוע נלמד פרק ב' בפרקי אבות.
אומרת המשנה (ט): "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלן הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.
"הוא היה מונה שבחם: רבי אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה ... ורבי אלעזר בן ערך – כמעין המתגבר.
"הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה – מכריע את כולם.
"אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בכף שניה – מכריע את כולם".
מפרשי המשנה מסבירים את הסתירה לכאורה, על מי אמר רבן יוחנן בן זכאי שהוא "מכריע את כולם", האם רבי אלעזר בן ערך או רבי אליעזר בן הורקנוס – שאכן שניהם "מכריע את כולם", גם את חברם. רק השאלה היא באיזה תחום.
בתחום הבקיאות, בתחום הידע והשליטה בכל דבריו של רבן יוחנן בן זכאי – רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה "בור סוד שאינו מאבד טיפה", הוא זה שמכריע את כולם. אך בתחום החריפות, בתחום העיון, הפלפול וההרחבה בדברי הרב - בזה רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעין המתגבר", מכריע את כולם. מדברי המפרשים עולה, שאכן אין כאן עדיפות ו"הכרעה" לרבי אליעזר או לרבי אלעזר, אלא שניהם שקולים, וכל אחד בתחומו המיוחד לו - מכריע את כולם, כולל גם את חבירו.
אבל מכיון שבכל זאת בסדר הצגת הדברים, המשנה נקטה ראשית לכל שרבי אליעזר בן הורקנוס הוא זה שמכריע את כולם, ולאחר מכן הביאה את דברי אבא שאול משמו של רבי יוחנן, האומר שרבי אלעזר בן ערך הוא המכריע את כולם, ולא נקטה בסדר הפוך - משמע שאכן מעלתו של רבי אליעזר "בור סוד שאינו מאבד טיפה" היא מעלה חשובה, אבל לא מסתפקים בזה ומוסיפים שישנה מעלה נוספת, מעלתו של רבי אלעזר – מעלת "מעין המתגבר".
מה משמעות תוכן סדר הדברים:
בפרק "נס להתנוסס" העוסק ברבנו הזקן וחג הגאולה י"ט כסלו, מביא הרה"ג הר"ר חיים אברהם ביחובסקי, את דברי בעל ה'עקדה' האומר: "מן הראוי היה שלא יסופר )על ידי החכמים( רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים, או מה שקיבל אדם מרבו פה אל פה, כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים שלא היו נזקקים לומר דבר שלא שמעו מפי רבם. אבל בעוונותינו, חשכו עינינו, ואם האדם לא ידבר רק מה ששמע מפי רבו – כמעט שכנה דומה נפשו. ולזה, משום עת לעשות לה', השתדלו בפרישות )=לפרש( כפי אשר עלה ברעיוניהם".
דהיינו: האמת היא, שהאדם היה אמור למסור רק מה שקיבל מרבותיו, ולא יוסיף משל עצמו כלום. אבל בגלל ירידת הדורות והמצב הירוד באומה – החכמים ראו להוסיף ולפרש את מה שהם למדו, והוסיפו לדור את הדברים "כפי אשר עלה ברעיוניהם".
ועל יסוד דברי ה'עקדה', מבוארת המשנה שלנו ב"דרוש באברויסק".
רבן יוחנן בן זכאי היה מנהיג ישראל בדור חורבן הבית, הוא ראה את הבית כשהוא עומד על תילו והוא ראה גם בחורבנו של הבית, ובמצבו הירוד, הגשמי והרוחני, של הדור בעקבות החורבן.
ודבריו של רבן יוחנן במשנתנו – עוסקים בשתי התקופות בחייו: בתקופת הבית ובתקופת החורבן.
בזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר עם ישראל עלה וראה אלוקות, "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", כל עם ישראל עלה לרגל וראה אלוקות, "כשם שבא לראות כך בא ליראות", כאשר הכל היה ניראה לעין – אזי בעת הלימוד אין כל צורך להוסיף ולחדש משל עצמו כלום.
ולכן בתקופה ובמצב זה, אזי רבי אליעזר בן הורקנוס, שענינו הוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה", הוא קולט כל מה שהוא רואה בבית המקדש – מכריע את כולם.
המשנה הבאה אומרת שרבן יוחנן אומר לתלמידיו: "צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם", ורבי אליעזר בן הורקנוס אומר: "עין טובה".
כשיש לך "עין טובה", כאשר אתה רואה את הכל בעיניים – יש לך הכל. זו "הדרך הטובה שידבק בה האדם".
כאשר האדם מביט ברבו בעת שהוא מלמד אותו – אזי הוא מקבל ממנו באמצעות הראיה, הוא מקבל את דברי הרב בעומק ובפנימיות על ידי הראיה. כשעומדים בתקופה או מצב של "יראה כל זכורך", אזי הדרך הטובה שידבק בה האדם – היא "עין טובה".
ולכן על רבי אליעזר נאמר "שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו". היות ומדובר על זמן בהם רואים אלוקות, מדובר על זמן הבית, ולכן מעלתו של רבי אליעזר היתה - "בור סוד שאינו מאבד טיפה". אך בתקופה השניה, תקופת החורבן, כשנמצאים בזמן בו "אותותינו לא ראינו", אין ראיית אלוקות, כאשר נמצאים במצב של "אני ישנה – בגלותא", ורק "לבי ער", רק הלב היהודי פועם, אבל אלוקות לא רואים בעיניים – על תקופה זו אומר רבי אלעזר בן ערך במשנה הבאה, מה היא המדה הטובה שידבק בה האדם: "לב טוב", כשנמצאים בתקופה של "אין אנו יכולים לעלות ולראות", כשנמצאים בתקופה חשוכה, אין מה לראות, כשאין "עין טובה" - עלינו רק לעבוד עם ה"לבי ער". לעבוד עם ה"בינה לבא – ובה הלב מבין". זו תקופה שלצערינו לא רואים כלום, ועלינו להסתמך רק על מה שראינו בעבר, ובזה להתייגע, להפיק הוראה ודרך וללמוד הלאה. זו תקופה שנדרש בה "מעין המתגבר", מאותם טיפות שיצרו את המעין בזמנים הטובים – אותם ניקח ונהפוך אותם למעין המתגבר.
על תקופה זו אומר רבן יוחנן בן זכאי, שבדור ותקופה כזו – "רבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם". בתקופה זו אי אפשר להשען רק על "בור סוד", אלא יש צורך ב"מעין המתגבר".
ראשית לכל המשנה אכן פותחת בדברי רבן יוחנן בן זכאי, שרבי אליעזר בן הורקנוס מכריע את כולם, אבל היא ממשיכה ואומרת שבסופו של דבר, בשלב השני – רבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם. בתקופה הבהירה, בתקופה של ה"עין טובה", בתקופה שבהם ראינו את רבן יוחנן בן זכאי בעינינו הגשמיות, כשהבית עמד על תילו – אזי "בור סוד שאינו מאבד טיפה", השמירה על דברי הרב, המעלה של "ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו", היא היתה זו ש"מכריע את כולם".
אבל בשלב מאוחר יותר, לאחר ירידת הדורות, אחרי החורבן האיום, כאשר "אין אנו יכולים לעלות וליראות", כאשר התלמידים כבר לא רואים את רבן יוחנן בן זכאי עצמו, כאשר עומדים במצב של "אבא שאול אומר משמו" – בתקופה חשוכה זו, "כמעין המתגבר" הוא המכריע את כולם. בתקופה זו נדרש ה"בינה לבא", נדרשת ההבנה והעיון וההתגברות בדברי הרב והעתקתם בהתאם לדור. "משום עת לעשות לה', השתדלו בפרישות כפי אשר עלה ברעיוניהם" – אך למרות שהדברים ניתנו כביכול לידים שלנו, "כפי אשר עלה ברעיוניהם" - חובה לשים גבולות ויסודות ברורים לענין.
חלילה וחס, זה אינו שטח הפקר שכל אחד יכול לעשות בו "כפי אשר עלה ברעיונו" במשמעות הפשוטה והשטחית של הדבר, כלל וכלל לא. לא כל החפץ ליטול את השם יכול לבוא וליטול.
המשנה בפרק ו' אומרת "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". לשם לימוד התורה – על האדם להסתפק רק בלחם צר ומים לחץ. מאידך, חז"ל אומרים "חמרא וריחא פקחין", שהיין מוסיף בהבנת התורה, וידוע מאמרו של רב נחמן "עד דלא אכילנא בשרא דתורא – לא צלילנא דעתאי", כל עוד שלא אכלתי בשר-שור, דעתי לא היתה צלולה דיה כדי לרדת לעומקה של סוגיא - האם על האדם להסתפק רק ב"פת במלח", או שיש צורך ב"חמרא וריחא" ו"בישרא דתורא"? אחד הביאורים הוא: כדי לשמור על דברי הרב, כדי ללמוד באופן של "בור סוד שאינו מאבד טיפה" – לזה די "פת במלח".
אך כדי להוסיף "בפרישות כפי אשר עלה ברעיוניהם", כדי להיות "מעין המתגבר", כשנדרשת התעמקותו העיונית של התלמיד, כשנדרש "בינה לבא" - כאן כבר יש צורך ב"בשרא" ו"חמרא". מסיבה זו הלך רבי אלעזר בן ערך לדיומסית, ששם היו "חמרא דפרגיותא ומיא דדיומסית". כדי להעמיק בלימוד התורה בגישתו של "מעין המתגבר", להרחיב את דעתו , אזי יש צורך ב"חמרא" – ולכן הוא "איקלע להתם, ואימשיך בתרייהו". רבי אלעזר בן ערך הלך למקום בו הוא יכל להרחיב דעתו.
אבל במקום כזה, חובה לנהוג במשנה זהירות.
כדי לא לסטות חלילה מהנקודה, כדי לא לאבד את דברי רבן יוחנן בן זכאי, כדי החידושים של ה"המעין המתגבר", "הפרישות כפי שעלה ברעיוניהם" יהיו מכוונים לאמת – צריכים לאחוז היטב בדברי רבן יוחנן, לא להסיר אותם מנגד העיניים. אפשר להרחיב עליהם, להוסיף עליהם, אבל להיות צמודים כל העת ליסוד ולבסיס. דברי רבן יוחנן בן זכאי הם השלד וחוט השדרה.
המעין – הוא זה המתגבר, לא המחשבות והחידושים שלי. יש לשמור על טוהרו של המעין, לא לאבד את הקשר של הנהר המתרחב עם המעין עצמו.
"בינה לבא", אסור לה לבינה לאבד את 'נקודת החכמה'. הבינה היא הרחבה של החכמה, אבל אין לה כל מציאות משל עצמה. אם אתה סוטה מההתבססות של דברי הרבי, ורק עליהם, כאשר אתה מתחיל להוסיף חידושים משלך, ואתה חושב שזה מיוסד אולי על דברי הרב – אזי במקום "החודש הזה לכם", קוראים "החרש היה לבם".
הלב – יש בו שני חלקים, החלק שהוא מקבל את חיותו מהמח, מהראש, מראש בני ישראל, מרבן יוחנן בן זכאי, ויש את החלק בו הוא משפיע לכל שאר האיברים, שהוא מעביר דם לכולם. כל עוד אתה קשור באופן חי וברור עם הראש – אזי אתה מעביר חיות טהורה, את המעין עצמו, אתה בבחינת "לב טוב".
אך ברגע שאתה מאבד את הקשר עם הראש והופך ליישות עצמאית – אתה סוטה מהדרך, ואתה "לב רע". זו "דרך רעה שיתרחק ממנה האדם".
אם החידושים שלך מיוסדים על דברי הרב באופן ברור, כאשר "החודש הזה לכם", ה"חידוש" הוא באופן של "הזה", שדברי הרב עליהם מיוסד החידוש ניכרים בגלוי בבחינת "מראה באצבעו ואומר זה"
- אזי אתה עושה כנדרש.
אבל כאשר הלב הוא "החרש היה לבם", כאשר הלב הפך להיות "חרש", שאינו 'שומע' את המוח, כאשר הוא הופך להיות עצמאי, בבחינת "לב רע", אזי זה מצב שנדרש בו "בעו רבנן רחמין עליה", חבריך צריכים לבקש עליך רחמים.
זה מצב עליו רבן יוחנן בן זכאי יושב לפני הסתלקותו ובוכה ואומר "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי", כביאורו של החתם-סופר: איני יודע באיזה דרך הם – התלמידים שלי – מוליכין אותי, לאן הם "יקחו" אותי, את תורתי ושיטתי...
ולכן רבי אלעזר בן ערך אומר בהמשך הפרק: "הוי שקוד ללמוד תורה", למרות שאכן רבן יוחנן עצמו אמר עלי, על מעלת "מעין המתגבר" שלי – שאני מכריע את כולם, שמעלת ההבנה והעיון שלי היא זו הנדרשת לעת הזו -
אבל צריכים להיות קשורים למקור, לאותיות הרב, "הוי שקוד ללמוד תורה". אל תסמוך על דעתך, אפילו היא רחבה דיה, ואפילו באם אתה מרחיב אותה באמצעות "מיא דדיומסית" – כי ההרחבה צריכה להיות מבוססת באופן ברור על דברי הרב. החודש הזה לכם.
''(על יסוד שיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע בש"פ דברים תשמ"ו, ובש"פ קדושים תשמ"ו, כתבי הרח"א ביחובסקי עמ סט ואילך)''
פורסם בגליון האחרון של שבועון כפר חב"ד