הרב אלי וולף
נצר מטעי – מעשי ידי
בשבתות אלו אנו לומדים אחרי תפלת מנחה "פרקי אבות"
השבוע נלמד פרק ב', הפותח במילים "רבי אומר". כך שאין יותר מתאים מלהביא ווארט של הרבי, "רבי אומר", בהקשר של פרקי אבות.
•
כהקדמה לכל פרק אנו אומרים את המשנה ממסכת סנהדרין: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשי ידי להתפאר".
פירוש המשנה: כל יהודי ויהודי, "כל ישראל", יש לו חלק לעולם הבא (תיכף נראה למה הכוונה במילים "עולם הבא"). וההוכחה לכך היא מהפסוק בישעיה, שנאמר: "ועמך – כולם צדיקים". כל עם ישראל הם צדיקים, ולכן הם "לעולם ירשו ארץ", הם כולם ירשו את ה"ארץ", את "ארץ החיים", את העולם הבא.
בזה לכאורה מבטאת המשנה את הראיה מהפסוק לכך שכל עם ישראל יזכה לעולם הבא.
אם כך יש להבין מהי התוספת "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר", מה מילים אלו מוסיפים על הרעיון שהובע כבר.
וכן יש להבין מהו תוכן הפרטים הללו, "נצר מטעי", "מעשי ידי". מה הם שני הפרטים הללו.
•
כשהמשנה אומרת שלכל ישראל יש חלק "לעולם הבא" – היא מדברת על עולם התחייה לעתיד לבוא, על הזמן של תחיית המתים, ולא על גן עדן, אליו עולה הנשמה גם כיום, לאחר מאה ועשרים.
והראיה לכך היא – מהמשך המשנה עצמה. המשנה במסכת סנהדרין ממשיכה ואומרת שכלל זה של "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" – יש בו גם כמה יוצאים מן הכלל: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא". והמשנה אומרת, שאחד מהם הוא: "האומר אין תחיית המתים מן התורה". מי שכופר בתחיית המתים – המשנה אומרת שהוא לא יקום לעולם הבא.
והסיבה לכך, מבארת הגמרא: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים".
כך, ש"עולם הבא" שהמשנה מדברת עליו הוא "עולם התחיה", והמשנה אומרת "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" – כל עם ישראל יזכה לתחיית המתים.
•
ישנם שני סוגי עשיה ויצירה: (א) יצירת "יש מיש". אומן הנוטל חפץ או גולם מסוים ומעבד אותו לכלי מפואר. (ב) יצירת "יש מאין", אדם הנוטל גרעין וזורע אותו באדמה, הגרעין נרקב – אך כתוצאה מכך הוא מצמיח תבואה ואילנות.
ביצירת יש מיש – התוצאה מסודרת, מתוכננת, ידועה מראש. היצירה נשלטת כל הזמן בידי האדם היוצר. אבל מאידך – זו יצירה מוגבלת, מדודה, והיא בערך ל"גולם" ממנו נוצרה היצירה.
ביצירת יש מאין – התוצאה היא שלא בערך לגרעין שהוא זרע. התבואה והאילן שיצמחו מאותו גרעין הם שלא בערך הרבה יותר משובחים ממנו הן באיכות והן בכמות, עד כדי כך שניתן לזרוע מהם עוד ועוד אילנות, בלי גבול.
אבל מאידך – הצמיחה והתוצאה הם לא בשליטת ה"יוצר", הוא לא יכול לשער ולהחליט מראש איזו תוצאה הוא יקבל – לא בכמות ולא באיכות.
•
על השכר של עם ישראל ב"עולם הבא" עליו מדובר כאן, בעולם התחייה – נאמר: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה".
משמעות הדבר, שעם ישראל, "כל ישראל", יקבל שני סוגי שכר:
"עטרותיהם בראשיהם" – שכר מעין "עטרה וכתר", שתוכנו הוא כדוגמת הכתר שהוא מעל לראש, והוא גם מקיף את הראש, דהיינו: שכר שהוא לא מוגבל לפי כלי ההשגה של האדם, אלא הוא נעלה ממנו ומקיף אותו.
וכן גם "נהנין מזין השכינה" – שכר שמוגבל לפי כלי האדם, כמו הנאה שמתלבשת בלב האדם.
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", כל ישראל יקבלו את שני סוגי השכר האלו. והם זוכים לזה - בגלל שני סוגי העבודה שלהם בעולם הזה, עבור שני סוגי "עשיה ויצירה".
עבור העבודה של "בכל מאודך", עבודת ה' מתוך מסירת-נפש, עבודה של ביטול מוחלט לקב"ה, עבודת ה' שהיא לא מוגבלת לפי כלי ההבנה של האדם, עבודה שהיא בדוגמת הזריעה, יצירה "בלי גבול", יצירה של "יש מאין" - נזכה לשכר של "עטרותיהם בראשיהם".
ועבור העבודה של "בכל נפשך", עבודת ה' עם כוחות הנפש, "אורות המוגבלים בכלים" עבודה שהיא בדוגמת יצירת אומן מסודרת, עבודת מוגבלת של "יש מיש" – נזכה לשכר של "נהנין מזין השכינה".
•
מהיכן יש לבני ישראל את הכוח הזה, מאיפה הם שואבים את האפשרות לעבוד את ה' בשני סוגי העבודה הללו, הן בעבודת ה"זריעה", והן בעבודה המסודרת של "יש מיש" –
מהיכן הכח הזה – שבזכותו הם זוכים אחר כך, ו"יש להם חלק לעולם הבא", לעולם בו הם יקבלו הן את השכר של "עטרותיהם בראשיהם", והן את השכר של "נהנין מזיו השכינה" –
הוא כי הם "נצר מטעי", והם גם "מעשי ידי", של הקב"ה.
עם ישראל הוא "נטיעה" של הקב"ה, הם מצמיחים לקב"ה תוצאות שלא בערך למה שהנוטע משער.
כדברי הגמרא בברכות (לג ב) "יראת שמים – אין בידי שמים", הדבר רק בכוחם של עם ישראל. יתרה מזו, הגמרא בסוכה (נב א) אומרת: "לעתיד לבוא צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר גבוה, ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה – ואף הקב"ה תמה עמהם". הם יצרו יצירה שכזו, הם הצמיחו מהנטיעה – פירות כאלו, שהנוטע עצמו "תמה עמהם", הוא עצמו כביכול לא שיער את תוצאות הנטיעה. וכן לגבי לימוד התורה, אומרת הגמרא בבבא מציעא (נט ב) "נצחוני בני נצחוני".
כך שבהיות שעם ישראל הוא "נצר מטעי" – לכן יש בהם הכח לעבוד את ה' "בכל מאודך", וכתוצאה מזה לזכות לשכר של "עטרותיהם בראשיהם".
ובנוסף לכך הם גם "מעשי ידי", הם מקיימים תורה ומצוות בדקדוק, בעבודה מסודרת לכל פרטיה, דוגמת עבודת "יש מיש", וכתוצאה מעבודה זו של "בכל נפשך" – הם זוכים ו"נהנין מזין השכינה".
וזה דברי המשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דהיינו כולם יזכו לשכר הכפול של "עטרותיהם בראשיהם" ושל "נהנין מזיו השכינה" – שנאמר ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, את עולם התחייה, ומהיכן הם זוכים לכך – כי הם גם "נצר מטעי, וגם "מעשי ידי להתפאר".
(מתוך 'רשימות' חוברת מ"ו. שנת תש"ב)