אנקדוטה: לא הסכים להגיע לדינר אם ישירו התקווה (אדמו"ר הריי"ץ)
הרב ישעיהו טננבוים שמעתי מנכדו של ר' ניסן מינדל, שאחרי הגעתו של הפריערדיקער רבי לארה"ב, המצב הכספי היה קשה מאוד. אחרי השתדלות וכו' הצליחו לארגן כמה גבירים לדינר.
הפריערדיקער רבי ישב (בכסא גלגלים) בחדר אחד, וכל הגבירים ישבו בחדר המרכזי.
כשהביאו את התוכניה לפריערדיקער רבי, הוא ראה שיש בתוכנית שירת התקווה. שלח להודיע שזה לא הולך להיות. שלחו לו בחזרה, אם אין שירת התקווה, אין לו בשביל מה לצאת לחדר המרכזי.. שלח להודיע להם, שדעתו לא השתנתה, ושירת התקווה לא תהיה פה. הרבה גבירים עזבו, והדינר התקיים עם המעט שנשארו.
- ידוע הסיפור עם ר' שלום פויזנר ע"ה שעשה פעם דינר ושרו שם התקווה מבלי לשאול אותו, אח"כ אמרו לו בטח הרבי יסיר את נשיאותו מהמוסד שלך ע"ד מה שהיה בישיבת תו"ת המרכזית, הוא מאד נבהל מזה וכתב ע"ז לרבי שזה היה שלא בידיעתו ומתנצל וכו' אך לא קיבל מענה, לאחר מכן הוא עבר בכוס של ברכה וכשהגיע לרבי חייך אליו חיוך מאד רחב ובתנועת ידו הק' אמר לו בניגון הידוע "עוד לא אבדה". סיפור זה שמעתי מבנו ר' זלמן פויזנר. (הרב דוד ביטון)
- בתשי"ז הרבי הוריד את הנשיאות מישיבת תומכי תמימים בלוד ובארה"ב לאחר שבדינר הישיבה שרו את ‘התקווה'. אפיזודה מענינת בקשר להתקווה סיפר הרב זושא פויזנר (ר' זושא סיפר זאת והוסיף שזה ללא אחריות): באחד השנים התקיים דינר ב-770 (ללא קשר לדינר הנ"ל) ושרו בו התקווה, ולארגון הדינר היה קשור אביו של ר' זושא פויזנר, לאחר כמה ימים כאשר הרבי פגש בו אמר לו במנגינת התקווה (אך בלה"ק) את הקטע "עוד לא אבדה תקוותנו"... (קונ' אוצרות חסידים, ה עמ' 33)
- בנוגע לדינער של ר' משה הערסון ממוריסטון שמעתי ממנו את כל הסיפור כמה פעמים וכך היה אורח הכבוד של הדינער ביקש להקרין קטע מסרט שהו ארגן בישראל ושומעים שם את שירת התקוה ר' משה רצה להתחמק ולא להקרין את הסרט אבל אותו יהודי עמד על דעתו ואמר שאם הוא לא יקרין את הסרט הוא לא ישתתף ואף לא יתרום לו את התרומה השנתית יותר ר' משה כתב מכתב לרבי שהוא מסרב להקרין את הסרט והרבי לא ענה על המכתב רק בבוקרו של אותו יום של הדינער אחרי שאותו אדם הגיע לבית של ר' משה והודיע לו שהוא מבין ומוותר שלא יקרינו את הסרט אחרי כמה דקות הרב גרונר התקשר אליו שהרבי ענה על המכתב ואישר את התוכנית בדינר. (הרב שנ"ז הלפרין, גליל עליון) הרבי לא הגיב שוב ושוב, ונרמז לו שהרבי לא רוצה להשיב אלא שיחליט בעצמו. (הרב מנחם ברוד)
שו"ת מהפורום
שאלה: מדריכות של בנות שירות לאומי שהגיעו אלינו ומפעילות עבורנו תוכנית, כמעט התעלפו כשלא הרשיתי להם לשיר התקווה. יש לכם רעיונות ודרך טובה להסביר להם את הנושא? או שאין דרך ופשוט לתת להם להירגע?
תשובות מובחרות
- אשית, אפשר להתחמק בטענה שההמנון צריך להיות שמור לאירועים ממלכתיים רשמיים ולא לאירועים דתיים. מישהו גם יכול לתבוע לסיים כל תפילה בשירת ההמנון. זה לא המקום לכך. אבל אם מדובר בבנות דתיות, אפשר לדבר איתן ולהסביר שדווקא ההמנון מבטא את הבעייתיות של הציונות החילונית. יש להפריד בין הציונות האמיתית, שהיא אהבת ציון וא"י וכו' וכו', ובין הציונות החילונית שמשתמשת באהבת א"י כדי לקדם את הרעיון של "ככל הגויים בית ישראל". בחיי יום יום ההבדל הזה לא כ"כ מתבטא, אבל בטקסים ובהמנון בהחלט כן. מי שחושב על תוכן המילים של ההמנון – מה יש לנו כאן? איפה האמונה היהודית, איפה הברית הנצחית עם אלוקי ישראל, איפה התורה? – לכל זה אין זכר. הכמיהה היהודית מוצגת אך ורק כשאיפה "להיות עם חופשי בארצנו". על זה מסרו אבותינו את נפשם לאורך הדורות?! והבעיה היותר גדולה היא, שאנשים שאינם מעמיקים בדקויות אינם מבחינים בין תורת ישראל ומצוותיה ובין סממנים ישראליים. אם אתה מרגיל ילדים לשיר התקווה כחלק משגרת היום יום שלהם, הם מתחילים להתייחס להמנון כאילו הוא שווה ערך ל"שמע ישראל" או "אדון עולם", וזה דבר שאנו שוללים בתכלית. לעומת זה, כששרים את ההמנון בטקס ממלכתי, הציבור מבין שזה עניין הקשור למדינה, אבל לא לחיי האמונה היהודית. (הרב מנחם ברוד)
- חיוך כמו של אדה"ז בחקירתו יהיה טוב. לפעמים לענות יותר גרוע מלא לענות. לפני שנים מישהו שאל אותי למה אני לא אומר הלל בה' אייר, ועניתי לו כי אני נוהג כמנהג בן גוריון שאף הוא לא אמר הלל... החיוך שעלה על פניו היה מספיק לו להבין שיש הבדלים וכו', וכך מנהגנו, וזהו. (הרב חיים גרייזמן, סטוקהולם)
- תראה להם את המאמר הזה (בו מתייחס הרב רוזן, מחשובי הציונות הדתית). הרב רוזן מגדיר במאמר בין היתר את הזכות להגדרה עצמית. ובכן, אמור להם: אמנם אנחנו ציוניים מושבעים בדרכנו שלנו, אלא שכחלק מהגדרתנו העצמית אנחנו מתנגדים נחרצות ל"קידוש" של פסוקים שלא נאמרו ע"י יראי שמים. אם הדברים יתקבלו, מסופקני מאוד. אבל לפחות אתה לא יוצא נלעג. (הרב שמואל רסקין)
- קבעתי עמו לשוחח בטלפון (כי הוא עמד לצאת לנסיעה) ושוחחנו ארוכות. בשיחה הסברתי כיצד יש שתי גישות, גישה לאומית וגישה דתית, והגישה הלאומית טוענת שמספיקה העובדה שאנחנו פטריוטים, יש לנו מדינה, המנון ודגל וזה יאחד את עם ישראל. הגישה הדתית טוענת שרק באמצעות היהדות, תומ"צ זה מה ששומר על עם ישראל, וגם העובדה שאנחנו הולכים לארץ זה רק בגלל קדושת הארץ. המשכתי ואמרתי שזה לא משהו שהיה פעם, לפני עשרות שנים; זו גישה ששוררת עד היום הזה. ומה התוצאות? שדווקא ילדים להורים ישראלים בחו"ל מתבוללים בקצב מהיר בהרבה מילדים יהודים אמריקאיים. מדוע? כי הישראלים בטוחים שמה שחשוב זה יום העצמאות, ולדעת התקווה ולבכות ביום הזכרון. ועל כל היהדות הם שכחו. "תאמר לי, ר' יהודי" אמרתי לו, "איך אתה רוצה שאני אקח את הילדים, הקורבנות של אותה שיטה, שמגיעים לאירוע שלנו בבית חב"ד בגלל שההורים שלהם לא השכילו לקבל ולתת להם חינוך יהודי; הילדים האלו שהיהדות שלהם נמצאת בסכנה בגלל הציונות, לא הציונות של פעם אלא הגישה שחיה וקיימת כיום שמספיק להיות ישראלי, ואת הילדים האלו אלמד את השיר שמסמל את התנועה שגרמה לכל צרותיהם?! הרי לולא רימו את עצמם אותם ציונים ראשונים והשכילו לדעת שמה שחשוב זה לא להיות עם חופשי בארצנו, אלא להיות עם שקשור לתומ"צ ולבורא העולם, הילדים הישראלים היו במצב טוב בהרבה!" במשך השיחה התנצלתי אם אני פוגע ברגשותיו, והוא אמר שבכלל לא - הוא מסכים עם רוב מה שאני אומר. רק שעדיין, עבורו התקווה זה עניין שברגש ועם רגש קשה להתווכח. בקיצור, נפרדנו כידידים. (הרב מנדי קמינקר)
תשובות נוספות
- חשוב להסביר את החשיבות של המפעל היהודי בארץ ישראל ואת העבודה של חב"ד ושל הרבי בתחום. יחד עם זה, אם ברצונך להסביר את ההתנגדות לשירה, לא צריך לכפור בציונות כדי שלא לאפשר שירה כזו. מספיק לומר שאתה מפריד בין היהדות לבין הציונות. אתה יכול להוסיף שהמציאות הוכיחה שאחד עלול לבוא על חשבון השני ולכן אתה מתמקד ביהדות. (הרב בנציון בוטמן)
- לפני כשש שנים בסעודת משיח לקהל תיירים ישראלים, עשיתי ערב ביחד עם נציגים של החברות , בקיצור הנציגים החליטו פתאום כיון שזה זמן התעוררות שזהוא הזמן לשיר התקווה. כיון שהסעודה לא הייתה בבית חב"ד, וגם הם הרגישו קצת בעל הבתים על הסעודה (למרות שאנחנו שילמנו על הכל) כיון שהם הביאו את האנשים, לא הייתה לי ברירה ולא יכולתי להכנס לשום שיחה על זה, ופשוט עמדתי בהצד כדי לא להכנס לבעייות. באותו זמן היו לי שני בחורים לעזור לי, אחד מהבחורים (שלא הייתה לי זמן להזהיר אותם, כיון שההחלטה לשיר היתה תוך כמה שנייות) לא עמד במקום אחד אלא עשה קצת נענוע (כמו "שאקול" בתפלה). לאחרי השיר, התחילו כמה ישראלים לצעוק עליו, איך יתכן...וכמה שהוא ניסה להסביר שלא היתה כוונה של היפך הכבוד וכו' זה לא עזר, עד שכמה שנים לאחרי הישאלים עדיין דברו על זה, זה כמעט הרס כל ההשקעה שלי על הערב. כמובן שאין חכם כבעל נסיון, ומאז אני מלכתחילה לא נותן מקום ב"ה שזה יקרה. אבל לתת הסברה, אני לא חושב שזה אפשרי. (הרב זאב סטיפל)
- ישנם הרבה דברים שהגיונית אתה יכול להסביר אך כמה שתהיה רהוט בדיבורך וכמה שתוכל להסביר את הדברים , זה דברים שמעל ההגיון והשכל ראה הציבור הדתי לאומי שככל שהמדינה יותר כותשת אותו הוא יותר נאמן לסמליה ל מעט בודדים לכן בהחלט צריך להיות פיקח ולמצא הדרך כיצד לא להגיע לשם. (הרב יוסף לרר)
- בכינוס השלוחים השנה שמעתי בסדנא של "הוראות והדרכות שהתקבלו מהרבי" מהרב יצחק וואלף (שיקגו) שהביא ארגז מיצירות של הילדים מהבית ספר שלו {בהוראה מהרבי באותה השנה} וקיבל טלפון מהרב חודוקוב ששאל אותו האם עבר על כל המחברות והעבודות של הילדים והעיר לו שבעמוד מסויים במחברת של כיתה מסוימת יש שיר שאינו לרוחינו ואינו מתאים ושידאג להוריד השיר הנ"ל ולהחליפו ב"אני מאמין" כך זכורני, ואפשר לבדוק אצלו הסיפור המדויק במלואו. אולי כדאי להסביר שרובו של התוכן של שיר התקווה אינו מתאים לנו {עם חופשי וכדו'} ולכן להחליפו ב"אני מאמין"... (הרב דובי העניק)
- כל תשובה מאלו שהוזכרו לא תתקבל על ידי השומעים, ואף אחת מן התשובות לא תתרום לקירובם ליהדות. מה הבעיה פשוט להתחמק באלגנטיות ולומר "שירת התקווה היא שירה מאד מיוחדת ואנו לא שרים אותה בכל הזדמנות אלא רק בימים מיוחדים כמו יום הזכרון ויום העצמאות" (על דרך להבדיל אלף אלפי הבדלות ד' בבות). העניין הוא להתחמק מלשיר את השיר ומגביל לא לגרום לאווירה נגטיבית, בהתחמקות כזו פותרים את הבעיה. וביום הזכרון ממילא לא נראה אותם ולא נארגן דבר וזה לא יבוא לידי מימוש לעולם. (הרב יהושע קמינצקי)
- באותם ימים מיוחדים אני לא מארגן כלום. לא רואים אותי בימים האלה. בדרך כלל אני בדיוק בנסיעה... (הנ"ל) בימים מיוחדים אלה השגרירות הישראלית היא זו שמארגנת את האירועים וזו תפקידה של השגרירות לציין ימים אלו... ואנו חלילה לא נכנס איתם לתחרות... (הנ"ל)
- יש הבדל בין התחמקות מחוייכת או מתן תשובה חלקית לפי מצב השואל לבין הצגה שקרית של עמדת חב"ד, שהיא לענ"ד מעשה שלא ייעשה כשמדובר בשליח שמייצג בדבריו ובהסבריו את הרבי. (הרב יצחק קפלן)
- אפשר לענות בפשטות שאנחנו לא ציוניים כי הציונות במהותה היא תנועה אנטי דתית ולכן אנחנו לא מזדהים עם ההמנון שלה. ברור שצריך להיות באופן המתקבל ושום שכל. ותלוי לפי השומע ולפי אורך הזמן שניתן לדבר עם האיש. וגם לא קרה אסון אם מישהו שר התקוה מתוך דבקות כמו שקורה אצלנו ששרים ירושלים של זהב כשמגיעים לרגעי התעלות בהתוועדויות... אבל אני עונה לרבים את התשובה הזו וזה קצת מהמם אותם אבל זה מוציא את העוקץ מהשאלה למה לא חוגגים יום העצמאות אצלנו וכדומה או למה לא שמים בלוח את יום העצמאות. (הרב בנימין וולף, הנובר)