הרב אלי וולף
כאשר האמורי ראו שעם ישראל יצא ממצרים, גלותו הסתיימה כפי שאברהם אבינו ראה במחזה בברית בין הבתרים – הם הבינו שהגיע גם סוף זמן מגוריהם בארץ.
הם הבינו ש"שלם עוון האמורי", בא מועד הזמן שהקב"ה קבע עם אברהם אבינו, ועם ישראל עוד מעט ייכנס ויכבוש את הארץ.
לכן, מיד בצאת עם ישראל ממצרים, "כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר", הם עמדו והטמינו את אוצרותיהם בקירות הבית.
אך במקביל להבנה זו, היתה להם גם הבנה נוספת.
כיון שזכות הישיבה בארץ תלויה בהנהגת היושבים בה, ומסיבה זו הם, האמוריים, לא נשתלחו ממנה כל עוד לא נתמלאה סאת עוונותיהם, "כי לא שלם עוון האמורי" –
אזי, אם כך, כשם שאנו, האמוריים, עומדים להיות מגורשים מהארץ בשל העוונות שלנו, כך ייתכן שגם עם ישראל לא יישב לעד על ארצו, וגם הוא, בבוא היום, תתמלא סאתו, והוא ייאלץ לעזוב את הארץ.
בשל הבנה זו, הם הטמינו את האוצרות שלהם בקירות הבית, מתוך תקווה שבבוא היום, בעתיד הקרוב או הרחוק, הם יחזרו לבתיהם ויוציאו את המטמוניות שלהם.
•
[לאור הסבר זה בדבריו של רש"י, עולה המסקנה שרק האמוריים היו אלו שהטמינו אוצרות בקירות הבית, ולא שאר האומות.
דבר זה בא לידי ביטוי גם בדברי הפסוק, כאשר נדייק בהם: התורה פותחת ואומרת: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" – כך שזו אחוזה שעם ישראל קיבל מהקב"ה, "אני נותן לכם לאחוזה", ומסיימת במילים "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", שמובנה של המילה "אחוזתכם", הוא האחוזה שלכם, לא מה שקיבלתם ממני, אלא מה שלקחתם לעצמכם.
חלקו הראשון של הפסוק אומר, שדין הנגעים יהיה רק כאשר עם ישראל ייכנס לארץ שהקב"ה הבטיח לעם ישראל, כאשר הם ייכנסו אל "ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה".
אך הנגעים יהיו היכן שהטמינו אוצרות, רק בחלקו של האמורי, בארץ סיחון ועוג, אזור אומת האמורי. אזור זו לא ניתן לעם ישראל לנחלה, אלא עם ישראל כבש אותה על פי בקשת בני גד ובני ראובן שנטלו אותה לעצמם לאחוזה, זו "ארץ אחוזתכם", אחוזה שאתם נטלתם אותה לעצמכם].
•
משמעותה הפנימית של טומאת הקירות בקירות בתי האמורי, ומציאת המטמוניות על ידי נתיצת קירות הבית –
האומות שהתגוררו בארץ כנען, מסמלות מידות שליליות שונות. 'קליפות' שונות של טומאה.
וה"אמורי", במשמעותו הפנימית-השלילית - הוא מלשון "אמירה", דיבור שלילי. כדברי שלמה המלך (משלי י, יט): "וברוב דברים לא יחדל פשע". דיבורים של שטות והבל.
דיבור שלילי, "אמורי", אמירה רעה, גורם לנגע צרעת. וכדברי רש"י (תזריע יג, מז) שצרעת באה כתוצאה מדיבור לשון הרע.
דיבור, אמירה, יש בה כח שלילי, שיכול להוריד את האדם עד למקומות נמוכים ביותר. "אמורי" מביא לידי צרעת.
אבל תכליתם של הנגעים, של הצרעת, אינה רק לבטל את הדיבור השלילי, אלא להפוך את כח הדיבור של האדם לכח חיובי. תמורת דיבור של "אמורי" – לקחת ולהפוך אותו לדיבור של חיוב, של תורה וקדושה, וכדברי יעקב אבינו (ויחי מח, כב) "אשר לקחתי מיד האמורי".
כוחו של דיבור חיובי, דיבור של קדושה – שעל ידו מגלים את האוצרות הטמונות בתוככי הנפש.
כתוצאה מנגע הצרעת בקירות הבית, בבתי ה"אמורי", מתנצים את השלילה שבו, ומגלים את המטמונים החיוביים החבויים בתוכם, את כוחו הנעלה של הדיבור, את כוחה של הנפש.
(לקוטי שיחות חלק לב)