אדם שנזכר בבין השמשות שלא ספר את העומר - האם יספור מיד?
אדם שנמצא בספק אם ספר אתמול – מה יעשה בימים הבאים?
האם נשים צריכות לספור את העומר?
מבוא - הסבר ורקע רעיוני
בתחילת חודש ניסן, חודש האביב, מבשילה התבואה בשדות והחקלאים רוצים לרוץ ולקצור אותה. לאחר ההשקעה הקשה בחודשי החורף, הם שואפים לקצור ולראות את היבול. כאן מצווה התורה להתעכב עם קציר התבואה החדשה ולהקריב תחילה "קרבן עומר" מהשעורה החדשה בבית המקדש.
במוצאי החג הראשון של הפסח, היו מקריבים את העומר ואחר כך מתחילים לספור שבעה שבועות תמימים ולאחריהם עושים את חג השבועות ביום החמישים. בחג השבועות עצמו היו מקריבים קרבן "שני הלחם" מהחיטה החדשה, כפי הנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם וגו'".
כיום, בזמן הגלות, שבית המקדש חרב ואיננו מקריבים את קרבן העומר, לדעת רוב הפוסקים וכן ההלכה, ספירת העומר היא רק מדרבנן, 'זכר למקדש'. כך מבקשים במפורש לאחר הספירה: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה" ואז נזכה לקיים המצווה כתיקונה מדאורייתא. ליסוד זה – שהספירה היא רק מדרבנן - ישנן כמה השלכות הלכתיות כדלקמן.
ביחס להיבט הרעיוני והמחשבתי של מצוות הספירה (ובמיוחד בימי הגלות), מובא במדרש רעיון יפה (מצוטט בארוכה בליקוטי שיחות לו שמות ב): מעשה בפקיד חשוב בשלטון המדינה, שחטא כלפי המלך ונזרק לבור הכלא. פעם פגש אותו המלך בבור והודיע כי הוא עומד לשחרר אותו מהכלא ואחרי שיחלפו כך וכך ימים מיום השחרור שלו מהכלא, ייתן לו את בת המלך לאישה. ברגע הראשון, אותו אדם התקשה להאמין בבשורה הטובה שנפלה עליו, אך לאחר שקיים המלך את הבטחתו הראשונה ושחרר אותו מהבור, הוא החל באופן ספונטני לספור את הימים שהבטיח המלך עד שייתן לו את בתו לאישה. הוא אמר לעצמו, שאם המלך קיים את הבטחתו הראשונה, הוא בוודאי יקיים את הבטחתו השנייה.
וכך היו בני ישראל במצרים וסבלו מרה. הקב"ה התגלה למשה והבטיח שתי הבטחות: הוא ישחרר אותם ממצרים ואחרי חמישים יום ייתן להם את התורה. מיד לאחר שהתקיימה ההבטחה הראשונה והם יצאו ממצרים, הם החלו לספור מיד ארבעים ותשעה ימים, עד ליום קבלת התורה ביום החמישים.
עניין זה בספירה, שייך גם בזמן הגלות, משום שהספירה היא ההכנה של כל אחד ואחד מאיתנו למתן תורה.
הלכות
היות שעיקר המצווה בימינו היא מדרבנן, יש לכך כמה השלכות:
א. ספירה בבין השמשות:
בעיקרו של דבר, הספירה צריכה להיות בלילה, ולילה הוא לילה ממש לאחר צאת הכוכבים דווקא. ולכן לכתחילה ראוי לדקדק לספור אחר צאת הכוכבים שיהא ודאי לילה. אמנם כיון שהספירה היא מדרבנן, לכן בדיעבד אפשר להחשיב את בין השמשות גם כלילה ואם מיהר וספר בזמן זה את הספירה הבאה - יצא. אך כדאי שיחזור ויספור אחר צאת הכוכבים שוב בלי ברכה1.
בכיוון השני, הפוסקים דנים במקרה שנזכר בבין השמשות שלא ספר את היום הקודם, האם נוכל להחשיב את בין השמשות כחלק מהיום הקודם ואז יספור בלא ברכה את היום שעבר וימשיך בשאר הימים בברכה?
הכף החיים2 כתב שיספור מיד וישלים את ספירת היום שהיה, אבל בימים הבאים מוטב שישמע את הברכה ממישהו אחֵר, ולא יברך בעצמו. ובשו"ת יביע אומר[3] כתב, שבשאר הימים ימשיך ויברך, אך בתנאי שיקפיד לספור בימים הבאים אחרי צאת הכוכבים, כדי שלא יהא סתירה במעשיו, שפעם מחשיב את בין השמשות כיום שעבר ופעם כתחילת יום הבא.
ב. ספירה שלא מִדעת:
היות שהספירה היא מדרבנן ומצוות דרבנן אינן צריכות כוונה, לכן אל לו לענות בפיו למישהו ששואל אותו, את מספר הימים שסופרים ביום הזה. וכל זה בתנאי שאמר "היום כך וכך ימים"[4]. שכן ברגע שאומר את הספירה, יצא בכך ידי חובת המצווה ולא יוכל לחזור ולספור באותו לילה עם ברכה. ולכן כאשר שואלים אצלו מהי הספירה היום ועדיין לא ספר בעצמו – יאמר כמה היה אתמול או יזכיר את "המידה" השייכת לאותו הלילה. (וכותב רבנו הזקן שלמרות שיכול להגיד כמה סופרים היום בלי לומר את המילה 'היום' ויועיל לו – מ"מ יותר טוב לומר כמה היה אתמול)[5].
וכיון שבין השמשות נחשב בדיעבד כזמן הראוי לספירה, כאמור, לכן אסור לומר את מספר הימים החל מזמן בין השמשות. ואם אמר בטעות – יספור בלילה הזה בלי ברכה (ולכתחילה יש להיזהר בזה כבר מ'פלג המנחה').
יתירה מכך: אם אמר בטעות בבין השמשות את הספירה של הלילה הבא ולא ספר שוב במשך כל הלילה והיום שלאחריו - יכול לסמוך על הספירה שספר בבין השמשות של יום האתמול וימשיך לספור בברכה[6].
פרט נוסף: כותב כף החיים[7], שאם רק שאל את חברו האם היום חמישה ימים לעומר, בלשון שאלה, וחברו ענה לו כן – יכולים שניהם להמשיך ולספור באותו הלילה, כי לא אמרו בלשון ודאי.
== ** ==
ידיעה וטעות במספר היום
בשעת הברכה, צריכים לדעת כמה הספירה היום ורק אז לברך. אמנם גם אם בירך בלי לדעת את מספר היום ורק לאחר הברכה נתברר לו מספר היום – יכול לספור מיד ואינו צריך לחזור ולברך.
הוא הדין בירך מתוך מחשבה שמספר היום ארבעה ימים לעומר ובסיום הברכה נזכר או ששמע מאחר שהיום חמישה ימים – יכול לספור מיד ואינו צריך לחזור ולברך. יתירה מכך: אפילו אם ספר בפועל "ארבעה ימים" ומיד שמע מחברו שהיום "חמישה" – יתקן עצמו מיד ואינו צריך לחזור ולברך. כי נזכר תוך כדי שעסק בעניין הספירה, והספירה השגויה אינה מהווה הפסק בין הברכה לספירה. אבל אם הפסיק בעניינים אחרים ורק אז נודע לו שטעה – חוזר ומברך שוב וסופר נכון.
וכן אם ידע שהיום ארבע ימים לעומר ובירך על מנת לספור ארבע והתבלבל ויצא לו חמש – חוזר ומתקן עצמו מיד, בלי לברך.
ספירה בלשון שמבין
הספירה צריכה להיות בלשון שמבין ולכן כשסופר צריך לדעת מה כתוב כאן וכמה היום לעומר, אבל אם אמר את המשפט ואינו מבין מה כתוב כאן – לא יצא[9].הלכות שונות:
החסיר יום בספירה
הלכה חשובה נוספת בעניין הספירה, היא לגבי מי ששכח לספור יום אחד.
נחלקו הראשונים האם כל ימי הספירה הם מצווה אחת או כל יום הוא מצווה בפני עצמו. הבה"ג כתב שמצוות הספירה היא אחת: לספור ארבעים ותשעה יום ולכן אם פספס יום אחד, אינו יכול להמשיך לספור בימים הבאים. ואילו שיטת רב האי גאון היא, שכל יום הוא מצווה בפני עצמה ולכן גם אם שכח לספור יום אחד יכול להמשיך בברכה בימים הבאים. (כמו בכל מצווה בתורה, שכל יום הוא יום חדש ואם לא הניח תפילין היום, יכול להניח מחר בברכה).
להלכה נפסק, שאם נזכר ביום, סופר בלי ברכה וממשיך לספור בברכה בימים הבאים. אבל אם שכח לספור כל היום – ממשיך בימים הבאים לספור אך בלא ברכה.
אם יש לו ספק אם ספר ביום הקודם או לא– ממשיך עם ברכה, כי יש כאן שני ספקות והוי ספק ספיקא: ספק אחד, שמא כן ספר אתמול; ספק שני, שמא הלכה כדעת רב האי גאון, כנ"ל, שאף אם שכח בוודאי, יכול להמשיך בלילות הבאים בברכה.
חיוב נשים בספירת העומר
נשים אינן חייבות בספירת העומר, אך לשיטת האשכנזים, יכולות לספור ולברך על מצווה זו ככל מצוות עשה שהזמ"ג כמו שופר ולולב, שיכולות לקיים ולברך. וכן מנהגנו. רבנו הזקן (סימן תפט,ב) מוסיף ומביא מהמגן אברהם לגבי ספירת העומר, ש"במקצת מדינות, שמו הנשים מצווה זו עליהם חובה".
עשיית מלאכה לפני ספירת העומר
כתב רבנו, שבין אנשים ובין נשים, אין לעשות מלאכה מהשקיעה עד לאחר ספירת העומר, שכתוב "שבע שבתות מלשון שבות, שבזמן הספירה דהיינו משקיעת החמה ואילך יש לשבות ממלאכה עד לאחר שישבות". אמנם כתבו הפוסקים[8], שדבר זה הוא מנהג ותופס במקום שנהגו כך, ומלאכה האסורה הכוונה למלאכות ממש ולא למלאכות הבית כבישול וניקיון וכדומה.
טעם נוסף לאי עשיית מלאכה, הובא בטור, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. ולפי טעם זה אין עושים מלאכה כל הלילה עד הבוקר וגם למי שספר ספירת העומר, וכך משמע מהטור והאבודרהם. אבל הט"ז ורבנו הזקן ובמשנ"ב הביאו רק את הטעם של שבות, ולכן אחר הספירה מותרים במלאכה.
ספירת העומר ותפילת ערבית
הספירה יכולה להיות גם קודם תפילת ערבית, אבל ראוי לספור אחר תפילת ערבית כי תדיר קודם לאינו תדיר. ----[1]
[2]
[3]
[4]
[5]
[6]
[7]
[8]
[9] ומבאר המגן אברהם, שבהלל ומגילה יצא גם אם אינו מבין, כי המצווה היא "קריאה" וכשקורא יוצא גם אם אינו מבין מה קורא. אבל בספירת העומר המצווה היא "לספור" וספירה נעשית רק כאשר יודעים מה כתוב ויודעים כמה הספירה היום לעומר.
לאור זאת, יש דיון מעניין בפוסקים במקרה שאינו יודע האם היום ארבע או חמש, האם יכול לספור את שניהם על הספק? וכותב דבר אברהם שלפי דברי המגן אברהם שספירה עניינה שיודע מה סופר – גם כאן לא עלתה לו ספירה, כי ספירה פירושה לספור את היום ולדעת כמה היום וספירת ספק אין שמה ספירה.