זכות השיבה (רש"י ויקרא יד לד)

לקו"ש חל"ב מצורע א | דבשיחה ישנם פרטים נוספים שלא הובאו בדרשה. מומלץ לעיין במקור טרםן הדרישה!

פתיחה

הייתה תקופה שאנשים קמו בבוקר, ראו על הקיר צרעת, והרגישו כאילו הם קיבלו טלפון מאֶרְאֵלָהּ.

פתחו את החומשים בפרק יד פסוק לד, ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק:

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:

וכעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י על המילים "ונתתי נגע צרעת":

בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם! לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?

[לשמוע את הקהל]

כשקוראים את הפסוק נראה שיש כאן סוג של בשורה טובה: "כי תבואו אל ארץ כנען" – והסגנון הוא בכלל של שמחה מיוחדת "אשר אני נותן לכם לאחוזה" – ואז אעשה דבר נפלא "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". יש כאן ממש סתירה בין המנגינה והסגנון של הפסוק לתוכן שלו. המנגינה שמחה, והתוכן: תקבלו צרעת על הקיר ותצטרכו לשבור אותו!

הסתירה הזו הציקה לרש"י – ולכן הוא הביא את הביאור מהמדרש, שאכן כאן מדובר בבשורה מיוחדת, כי הצרעת על הקיר מספרת לנו על מטמון המתחבא בתוכו.

השאלה:

אם מסתכלים על רש"י בצורה שטחית הכל בסדר, וכך באמת צריכים ללמוד רש"י. אבל אם רוצים "לחפור" קצת בקירות של רש"י כדי למצוא שם מטמוניות של זהב, אפשר ללכת ולהשוות בין מה שרש"י כתב לבין המקורות מהן לקח רש"י את הפירושים שלו. כשמעיינים במקור, במדרש רבה, מוצאים סיפור מעט שונה:

המדרש מספר על כך שהכנענים שומעים שבני ישראל מתקרבים, באמצעות אגרות מיוחדות ששולח יהושע כשהוא מגיע לארץ וקורא להם לעשות שלום או להתפנות, ואז הם מטמינים את ממונם בבתים ובשדות, שמתגלים באמצעות צרעת על הקירות ואש בשדות שמחייבת את ישראל להפוך את האדמה ולגלות את האוצרות.

רש"י לא מדבר על האוצרות באדמה ועל השרפות הללו, כי זה לא קשור לפסוק. אבל למה הוא צמצם את האירוע ל'אמוריים' כאשר במדרש מדובר על כל הכנענים, גם בפסוק משמע שמדובר על כל הכנענים? ובכלל, המדרש מדבר על ההתקרבות של בני ישראל לארץ אחרי ההודעה של יהושע – ואילו רש"י מרחיב את זה לארבעים שנים שלמות שבני ישראל במדבר. אז רש"י מצמצם רק לאמוריים, ומרחיב לארבעים שנה – וצריכים להבין מדוע!

ההסבר:

בברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" וזאת למרות שבהמשך הנבואה נאמר שיירשו ארץ של עשר אומות. וזאת מכיון שרק האמורי הורש בימי ה"דור הרביעי" – שכן משה רבינו עצמו היה מי שלחם בסיחון מלך האמורי, ושאר הארצות נכבשו בתקופה מאוחרת יותר שנמשכה על פני הרבה זמן, ועד שחלק מהאומות (הקיני הקניזי והקדמוני) לא הורשו עד עצם היום הזה, ורק כאשר המשיח יבוא יוריש אותן. והטעם לכך הוא: רק עוון האמורי הגיע לרמה כזו שמגיע לו גירוש בתום דור רביעי, ושאר האומות, עוד יש להם זמן עד שעוונותיהם יגדלו ויהיו ראוים לשילוח.

מסתבר שהאמוריים ידעו את זה. ולכן כשראו שבני ישראל יצאו ממצרים והתחיל התהליך, התחילו לעשות מעשים. איזה מעשים עשו?

הטמנת הזהב בקירות היא מעשה שמצביע על שני הלכי נפש סותרים: מצד אחד זהו מעשה של ייאוש. אדם יודע שהנה עוד מעט מגיע עתו וזמנו ומוציאים אותו מביתו, והוא מבין שלא יהיה לו הזמן הדרוש לקחת את הזהב והרכוש כולו אתו. אך מצד שני זהו מעשה של תקוה – שכן הוא מאמין שיום יבוא והוא ישוב לכאן, ויוכל לקחת את הזהב הזה.

מאיפה נבעה התקווה של האמוריים?

האמוריים כנראה טפשים לא היו, והבינו שאם הם משתלחים מארץ ישראל בגלל עוונותיהם, סימן שארץ ישראל היא מקום מיוחד שאי אפשר לגור בו ולעבור עבירות. והארץ עלולה ר"ל להקיא את ישראל בגלל עוונותיהם בדיוק כפי שהקיאה את האמורי – ולכן לא אבדו כל תקוה, ואמרו: מי יודע, אולי מחר יגורשו מכאן בני ישראל בגלל עוונותיהם, ואז נשוב לבתים ונוציא את האוצרות.

יינה של תורה

את הרש"י הזה אפשר ללמוד גם בדרך החסידות, כדברי השל"ה שברש"י יש "יינה של תורה":

קליפת האמורי היא מלשון "אמירה ודיבור" – כך מבואר בתורה אור. כשאדם מדבר שטויות ומרבה בדברים הרי זה נקרא "האמורי". ול"אמורי" יש קשר מיוחד לצרעת, התלויה כידוע ב"שיחת הרשעים".

וזה מה שרש"י מלמד אותנו, בתוך תוכה של ה"אמורי", של הדיבורים – יכולה להימצא מציאות חיובית, ועד למטמוניות של זהב: באמצעות כוח הדיבור אפשר גם לדבר דברים טובים על מישהו אחר, וכשם שדיבורים רעים על מישהו מגלים את הרע שבו, באמצעות דיבורים טובים של קדושה אפשר לגלות את הטוב שבמישהו אחר, וגם את הטוב שבתוכנו.

ההוראה:

בפרק החדש של הרבי אנחנו אומרים "האמנתי כי אדבר" – עצם הדיבורים הטובים מעוררים את הנפש לכיוון חיובי. וכמבואר בחסידות, שעניינים חיוביים כשנמצאים רק במחשבה אינם מתגברים ומתגדלים כפי שהם מגיעים לעולם הדיבור. צריכים לדבר דברי קודש – ואז "לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", אפשר להוציא מעמקי הנפש טוב וקדושה!